״שמיים״ של אלברטו שאמה. במאי יליד ספרד, תושב אנגליה עשה סרט סוריאליסטי בבוליביה

דיברתי על המלצות צפייה לפסטיבל חיפה בחצי השעה הראשונה של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, אפל פודקאסט או לחצו להאזנה כאן

פסטיבל חיפה של שנת 2023 הציג בתחילתו הקרנת גאלה של ״גן קופים״, סרטו האחרון של אבי נשר, אבל סופו היה חגיגי פחות: שישה ימים אחר כך, יומו האחרון של הפסטיבל בוטל כי זה היה ה-7 באוקטובר וישראל הוקפצה לטבח ומלחמה. שלוש שנים חלפו, וכעת פסטיבל חיפה פותח את מהדורתו ה-42 עם פלאשבק לאותה שנה. סרט הפתיחה של הפסטיבל, שיפתח במוצ״ש (ומוצאי חג סוכות), יהיה ״האהבות שלנו״, סרטו החדש של אבי נשר בן ה-74, שמספר על גלריית דמויות שחושבות שה-6 באוקטובר הוא היום הגרוע בחייהם, ואז מתעוררות ל-7 באוקטובר 2023. באותו מעמד, נשר יקבל מהפסטיבל פרס על מפעל חיים.

זה לא משפט שאני כותב לעיתים קרובות, בטח לא בהקשר של פסטיבלי קולנוע, אבל כעת חייבים: תודה לאל שיש מפיצי סרטים. בשעה שלא מעט במאים בעולם חותמים על עצומות נגד ישראל ונשבעים להחרים אותנו, מפיצי הסרטים הבינלאומיים מתעניינים בכסף וכרטיסים ויש להם חוזים חתומים מול מפיצים בינלאומיים ולכן לא משנה כמה פנלופה קרוז תתכרבל בכאפיה של בעלה, חאבייר בארדם, סרטה החדש יוקרן בישראל כי הוא כבר נמכר להפצה מראש. ותודה למפיצים הישראלים שהסכימו לגדוש את תוכניית פסטיבל חיפה בסרטים ובשמות האלה, למרות שברור שרובם יחכו לרבעון הראשון שך 2027 כדי להוציא אותם.

שנת 2026 מסתמנת כשנה כבירה לבמאים שהם מותגים, וכמה מהם מעטרים את תוכניית הפסטיבל: ריוסוקה המג׳וצ׳י (נציג יפן לאוסקרים, למרות שסרטו מתרחש בצרפת) ועמיתו היפני הירוקאזו קורה–אדה, הצרפתי פרנסואה אוזון ועמיתו אוליבייה אסיאס (שעשה סרט המתרחש ברוסיה על פוטין), הרוסי אנדריי זביאגינצב (שעשה סרט שמתרחש בצרפת, והוא כעת נציג צרפת לאוסקרים), הבריטי דני בויל, הרומני כריסטיאן מונג׳יו (זוכה דקל הזהב בקאן ונציג רומניה לאוסקרים), האיטלקי נני מורטי (שעשה סרט על פי אשכול נבו) והאיראני אסגר פרהדי (שכמו המגוצ׳י וזביאגינצב עובד כעת בצרפת). ושימו לב לשני סרטי האקשן והאימה הקוריאניים, ״Hope״ ו״המושבה״. כל הסרטים האלה אינם בגדר המלצות, הם רשימת המשאלות האישית שלי להספיק לראות בפסטיבל. אם אתם מאלה שהולכים לסרט על פי שמות הבמאים, אז זו רשימת ניים–דרופינג מאוד מרשימה לבכורות בפסטיבל. ואליה אוסיף גם את שמותיהם של זוכי פרס הבימוי השנה בקאן, הספרדים חאבייר אמברוסי וחאבייר קאלבו, שסרטם ״כדור שחור״ כבר הוקרן בפסטיבל ירושלים, והתגלה כיצירת מופת. בשבוע שעבר הוא נבחר כנציג ספרד לאוסקרים, והרשו לנו להמר שהוא גם יזכה (אתמול הוא זכה בפרס הקהל בפטיבל טורונטו). הסרט הזה לבדו – ואל תטרחו בכלל לקרוא תקציר שלו, סמכו עלינו כאן – שווה נסיעה לחיפה. חלק משמעותי מהסרטים האלה יככבו במרץ הבא באוסקרים ובדצמבר ברשימות הסרטים הטובים של השנה. כמעט כולם נקנו להפצה בישראל, אבל אתם רואים בעצמכם איזה פקק תנועה הולך להיות עם השמות האלה בבתי הקולנוע, אז פשוט לכו וראו כמה שיותר מהם כבר שבוע הבא, בלי לחכות ל-2027.

שמות מפוצצים בצד, הנה כמה סרטים שכבר הספקנו לראות מתוך תוכניית הפסטיבל, כמה המלצות, וכמה אזהרות ואכזבות:

״שמיים״. איזה סרט משונה, מטורלל ויוצא דופן. מסוג הסרטים שאפשר למצוא רק בפסטיבלי קולנוע ושיהפכו לסוד בין עשרות האנשים שיראו אותו. אלברטו שאמה, שיהיה אורח הפסטיבל, הוא במאי ספרדי שחי באנגליה אבל צילם את סרטו בבוליביה. זו מעין מעשייה, פנטזיה–דתית–פסיכדלית, עם צבעוניות מטריפה, על ילדה בת שמונה שבסצינה הראשונה בולעת דג, בסצינה השניה רוצחת את אבא שלה ובסצינה השלישית הורגת את אמא שלה ואורזת אותה בחבית מלאה מלח. היא אז מתחילה במסע, במשאית שהיא נוהגת בה, אותה היא קיבלה מכומר, במטרה להביא את אמא שלה לגן עדן – השמיים, משם הסרט.

״הירח הוא אבי״. ב-2014 הבמאי הגיאורגי גיורגי אובאשווילי הגיע לישראל עם סרטו היפהפה ״אי התירס״, על סבא ונכדתו בבית נידח. השנה הוא חוזר לישראל כאורח הפסטיבל עם סרטו החדש, שעוסק ברעיונות דומים – משפחה ובית. נינו הוא נער בן 12, מלא זעם ואלימות שהולך מכות עם כולם בבית הספר. הוא חי עם סבתא שלו, שדי נמאס לה ממנו ומההתנהגות שלו. ולכן היא דווקא מרוצה כשאביו של נינו משתחרר מהכלא ומגיע לאסוף אליו את הבן שלא ראה עשר שנים. בכפר נידח, בבית מרוחק, האבא והבן ייצאו לצוד יחד צבאים וללמוד להכיר זה את זה. הסרט הזה לא פיוטי ועוצמתי כמו ״אי התירס״ והוא דורש מידה של סבלנות, אבל אובאשווילי ממשיך להיות במאי שעושה חיבורים יפים בין משפחה ובין טבע. כמו כל סרטיו הקודמים של אובאשווילי, גם כאן המלחין הישראל יוסף ברנדנשווילי (״חתונה מאוחרת״) חתום על הפסקול.

״החתונה״. הסרט הטורקי הזה מגיע לחיפה הישר מבכורתו העולמית בפסטיבל טורונטו. קצת כמו ״הירח הוא אבי״ גם כאן יש לא מעט פולקלור אתנוגרפי ומבט על משפחה וטבע, בסיפור על משפחה שעוברת לגור בבית שהיה שייך למשפחה אחרת, מה שמבטיח לבני המשפחה חיים של מזל רע. הסרט עוקב אחרי ארבעת ילדים המשפחה, בילדותם, וכשהם נפגשים אחרי שנים בחתונת האחות. הלוקיישן, למרגלות הרי אנטליה. מרשים. אבל לבמאי פריט קרהאן אין את העוצמה הפיוטית של נורי בילגה ג׳יילאן, למרות שלא יכולתי שלא להעריך את הניסיון שלו להיות מושפע ממנו.

״כולם אוהבים את ביל אוונס״. סרט הביכורים העלילתי של הבמאי התיעודי גרנט ג'י (שביים בעבר את הסרט על רדיוהד) מצולם בשחור לבן יפה והוא סיפורו של פסנתרן הג׳ז האגדי ביל אוונס, שניגן לצד מיילס דיוויס. אבל גרנט ג׳י מתעניין בתקופה בשנות הששים שבה אוונס נכנס לסחרור של סמים ואלכוהול. מה שהופך את הסרט הזה לסרט ג׳ז עם מעט מאוד ג׳ז.

״הזר״. עוד סרט תקופתי בשחור לבן. פרנסואה אוזון שוב מזכיר איזה במאי מסוגנן ומלוטש הוא, בעיבוד הזה לספרו של אלבר קאמי. אוזון חותם את סרטו עם השיר ״להרוג ערבי״ של הקיור ובכך חושף שכמו רוב בני דורו (כולל אני, שאוזון כמעט בן גילי) גם הוא התוודע בגיל 13 לסיפור של קאמי באמצעות השיר של הקיור. כלומר – אוזון מבצע כאן עיבוד לשיר שהוא עיבוד לספר. גיבור הסרט הוא גבר אדיש, כמעט נטול רגש, שחי באלג׳יר בימי הכיבוש הצרפתי. הוא מקבל את הבשורה על מות אמו, נוסע להלוויה, הולך לשחות, עושה אהבה, הולך לסרט. כל דבר שהוא יעשה בימים האלה יהפוך לעדות מרשיעה, כשיגיע יומו לעמוד בבית הדין. אוזון קצת מרדד את הספר של קאמי והופך אותו למצגת ויזואלית נאה.

״פחדן״. לא אהבתי אף אחד מסרטיו הקודמים של הבמאי הבלגי לוקא דונט (״נערה״ ו״קירבה״) אבל סרטו השלישי – נציג בלגיה לאוסקרים – הפתיע אותי לטובה. הוא מתחיל קצת באופן צפוי ומנייריסטי, על חייל עדין שמתגייס לצבא הבלגי במלחמת העולם הראשונה. כשהוא נתקל בקבוצת חיילים פצועים שמקבלים פטור מהחזית ומופקדים על העלאת מופע בידור להנאת החיילים והקצינים, הוא פוצע את עצמו כדי להצטרף לצוות הבידור, ובעיקר כדי להיות קרוב לחייל שממונה על הבימוי והכוריאוגרפיה. השניים מבינים שבאופן אירוני וטראגי המלחמה הנוראית הזאת היא המקום היחיד בו הם יוכלו להיות ביחד. דונט, שסרטיו הקודמים היו פסימיים מאוד, אוהב לערבב בין אהבה להט״בית וסביבה של מוות, אבל ״פחדן״ מפתיע בהיותו הסרט הכי רומנטי שלו, שרק הולך ונהיה יפה וסוחף ככל שהוא נמשך.

״אבק״. הנה עוד סרט בלגי, וגם הוא מאת התסריטאי אנג׳לו טיסנט, שכתב גם את ״פחדן״ (ואת כל סרטיו הקודמים של לוקא דונט). הבמאית אנקה בלונדה, בסרטה השני, מספרת סיפור בהשראת אירועים אמיתיים משנת 1999, על שני אנשי הייטק בלגיים שמציגים את החזון שלהם: להפוך דיבור לטקסט על המחשב. עתיד שבו אתם מדברים לטלפון בקולכם, והוא עונה לכם. העתיד הזה הוא ההווה שלנו, אבל שני היזמים האלה הם בעצם צמד רמאים, שהקימו אימפריה המבוססת על שקרים, ולא על המצאות. כשהם מקבלים את הבשורה שכתבת תחקיר מפלילה עומדת להתפרסם ולחסל את הקריירה שלהם, יש להם 24 שעות אחרונות לסידורים אחרונים לפני שהשלטונות ידפקו על דלתם.

הלילות הפרועים של חיפה. שימו לב לקטגוריה הזאת בתוכניה, שהיא סימן הקוד לסרטים שיש בהם או המון אלימות או המון סקס. סרטי האקשן הקוריאניים שהוזכרו לעיל, יהיו בה. כמו גם להיט האקשן ההונג קונגי ״הזעם״ שהוא פשוט סרט מכות מסחרר. לעומת זאת, הסרט הגרמני ״קלה להשגה״ והסרט ההולנדי ״עירום אמיתי״, שיש בהם שפע סקס בוטה ועירום, התגלו כשניים מהסרטים הכי מאכזבים בתוכניה.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב״כלכליסט״, 22.9.2026)

ציוץ