גיורגי אובשווילי, היום במושב צוקים בערבה. צילם: אדוארד קפרוב

הערב נפתח בפעם השלישית פסטיבל הסרטים בערבה, המתקיים תחת כיפת השמים במושב צוקים, באמצע שום מקום, בין ים המלח לים סוף. והאמת, הפסטיבל השנה הוא פלא קטן, ולא רק כי זה כנראה המקום היבש האחרון במדינה מוצפת הגשם. את הפסטיבל יזם והקים המפיק אייל שיראי, שעבר לגור במושב במדבר לפני כמה שנים עם בת זוגו, השחקנית טינקרבל. שיראי היה עד לפני שנה המפיק הראשי של פסטיבל חיפה, ופסטיבל הסרטים בערבה נולד כמעין ספין-אוף של הפסטיבל החיפאי: מקבץ מסרטי הפסטיבל נדדו לפריפריה. אלא שהשנה, בה שיראי כבר לא עבד בהפקת פסטיבל חיפה, המהדורה השלישית מציגה גרסה מרשימה ומשודרגת. ובעיקר: גדושת במאים אורחים, שיגיעו לערבה לארבעת ימי הפסטיבל עד מוצאי שבת.

אחד האורחים האלה הוא הבמאי הגיאורגי גיורגי אובשווילי, בן 51, שמגיע עם סרטו ״אי התירס״, שזכה בקיץ בפרס הראשון בפסטיבל קרלובי-וארי הצ׳כי. ״אי התירס״ היה אחד הסרטים המרשימים שראיתי בפסטיבל חיפה האחרון, שם הוקרן מול אולם מלא. לבכורה בחיפה אובשווילי לא יכול היה להגיע, אבל הבוקר פגשתי אותו במלון סינמה בדיזנגוף סנטר. בבוקר הוא ישב בגשם שוטף, אחרי הצהריים הוא כבר הגיע לשמים הכחולים של הערבה.

״אי התירס״ – שאובשווילי עדכן אותי שממש השבוע נחתם ההסכם על הפצתו המסחרית בישראל – מתאר מצב ייחודי של הטבע בנהר בגרוזיה, בו שטפונות וסחף של בוץ יוצרים איים קטנים, עליהם בונים חקלאי האיזור בית עונתי קטן לימות החורף, ובו הם שותלים תירס, שגדל מהר ומספק להם מזון ופרנסה, עד שזרמי הנהר מפרקים את האי לקראת בוא האביב. על אי קטנטנן כזה, עליו חיים קשיש ונכדתו הצעירה בדממה כמעט מוחלטת, יוצר אובשווילי דרמה מרשימה שעוסקת גם במאבקו של האדם בטבע, אבל גם בטבע האדם שרואה חלקת אדמה ומיד הופך אותה לעילה למלחמה – הסרט מתרחש על הנהר שמהווה גבול בין גיאורגיה ובין אבחזיה, חבל הארץ תחת חסות רוסיה, המנהל מלחמת אזרחים נגד גיאורגיה ורצון להתנתק ממנה. המלחמה חודרת אל האי הקטן שבין הפלגים הניצים. כל זה, בסרט מרשים מאוד מבחינה ויזואלית, כמעט נטול דיאלוגים.

בתחילת שיחתנו, רגע לפני התחלת ההקלטה, רציתי לוודא מה שמו של הבמאי. ״גיורגי״, הוא אומר. זאת למרות העובדה שבכל הפרסומים בעולם הוא מוצג כג׳ורג׳. ״כשהוצאתי דרכון, הפקידה החליטה שעדיף לי לכתוב ג׳ורג׳ במקום גיורגי, וכך קרה שבכל המסמכים כך אני נקרא, ואין לי כוח ללכת ולשנות את זה עכשיו״.

מנקודת מבט קולנועית, אחד ההישגים הגדולים והמרשימים של ״אי התירס״ הוא האי עצמו. לכאורה זה נראה סרט פשוט למדי, המתרחש בלוקיישן אחד מצומצם, אבל בפועל, זו היתה הפקה מורכבת, שנמתחה על פני כ-70 ימי צילום, במהלכם היה הבמאי צריך להבין איך מגדלים ומצלמים תירס, כי הסרט עוקב באופן כרונולוגי אחרי גידול התירס מזריעתו ועד צמיחתו ליער ומבוך, שבו מתנהל מרדף בשיא הסרט. אובשווילי סיפר איך יבול שלם של תירס נהרס בין לילה בגלל רוחות, דבר שעיכב את ההפקה בחודשים עד לצמיחתו של יבול חדש, חזק ואמיד יותר. ולמעשה, היה עליו לצלם את הסרט מהסוף להתחלה כי התירס הגבוה היה מוכן לפני התירס הנמוך, כשבכל לילה היו אנשי ההפקה צריכים לנטוע מחדש שדה תירס לפי הגובה הנדרש על פי עלילת הסרט. וכדי שהאי לא יתפרק להם באמצע הצילומים, הם היו צריכים לבנות אי מלאכותי.

ויש גם נקודה ישראלית. בהיעדרם של דיאלוגים, הסרט נסמך על הרבה מוזיקה, ועליה אחראי המלחין הישראלי יוסף ברנדשווילי, שעלה לישראל מגיאורגיה ב-1990. אובשווילי שם לב אליו בזכות ״חתונה מאוחרת״ של דובר קוסאשווילי, והוא הגיע לישראל ב-2008 להקליט כאן עם ברנדשווילי את הפסקול לסרט הביכורים שלו (ואז הוא הגיע לישראל בשנית לבכורת הסרט בפסטיבל חיפה). את המוזיקה ל״אי התירס״, סרטו השני, הם הקליטו בגיאורגיה.

זו השיחה שקיימנו הבוקר סביב ״אי התירס״, כתיבתו, צילומיו והמשמעויות המטאפוריות והפוליטיות שלו. האזינו:

פסטיבל סרטים בערבה השלישי יתקיים במושב צוקים עד מוצאי שבת, 29.11.

ציוץ