״ערבים רוקדים״, ביקורת
תאופיק ברהום בתפקיד איאד ב״ערבים רוקדים״. ביים ערן ריקליס. תסריט מאת סייד קשוע. צילום סטילס: איתן ריקליס
== == == == == == == == == == == == == == == == == == == ==
כשהמפיצים נכנסים לפאניקה, האמת נחשפת. הרי מפיצים, כשהם משווקים סרטים, למעשה מנסים להסתיר מאיתנו את האמת – למכור סרט עצוב כשמח, סרט איטי כקצבי וסרט פוליטי כדרמה משפחתית. ״ערבים רוקדים״, סרטו החדש של ערן ריקליס (״הכלה הסורית״, ״זוהר״), על פי שני ספרים מאת סייד קשוע, התגלה כסיוט שיווקי. הסרט היה אמור לצאת לבתי הקולנוע ביולי, מיד אחרי הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ירושלים בבריכת הסולטן, אבל ההפצה, כמו גם ההקרנה החגיגית, נדחו בגלל מלחמת עזה השניה (צוק איתן). ימים שבהם טילים משוגרים לכיוון מרכזי אוכלוסיה ישראליים אינם מתאימים לסרט שנקרא ״ערבים רוקדים״. התאריך החדש נקבע לסוף נובמבר, ואז – מעשה שטן – גל של פיגועי דקירה, דריסה וירי, בעיקר בירושלים. פתאום התחוור שבאקלים הפוליטי הנוכחי, אין מועד טוב להוציא סרט שנקרא ״ערבים רוקדים״. לפני כשלושה שבועות נעשה ניסיון בהול להחליף את שם הסרט, למחוק את ״ערבים רוקדים״ ולקרוא לו ״זהות שאולה״. זה הרגע שבו המפיץ נכנס לפאניקה והדעת משתבשת. כאילו שאם יקראו לסרט ״זהות שאולה״ אף אחד לא יידע שזה סרט על ערבים, וייכנס לסרט בטעות. למרבה המזל, ההתעשתות היתה מהירה, והרעיון להחליף את שם הסרט ירד מהפרק, אבל השאיר אחריו צלקת קטנה: השם ״זהות שאולה״ נשאר דבוק לסרט כמעין כותרת משנה, או שורה שיווקית. בחומרים לתקשורת ובכרזות הסרט נקרא עכשיו ״ערבים רוקדים – זהות שאולה״, ממבו-ג׳מבו לא ברור שרק מבלבל את הקהל הפוטנציאלי עוד יותר.
אבל למעשה, השם ההיברידי המאולתר הזה – ״ערבים רוקדים – זהות שאולה״ – מייצג היטב את הסרט שלפנינו. סרטו של ריקליס הוא למעשה שני סרטים שונים בתוך סרט אחד, שני סרטים המעובדים משני ספרים, וכל אחד בעל אופי אחר. הראשון הוא ״ערבים רוקדים״, החצי הראשון של הסרט, והוא נפלא – חכם, אירוני, דק אבחנות, קצבי, ומעורר מחשבה. השני הוא זה שמתאים לו את השם ״זהות שאולה״, החצי השני, והוא קודר מאוד שהולך ונהיה מעיק יותר ויותר. וכך, במקום להסתיר את האמת, השיווק של הסרט דווקא חשף היטב את אופיו הלא אחיד. תמיד אמרתי שמפיצי הסרטים הם מבקרי הקולנוע הכי טובים. (ואגב כך, עלי לשאול: אם כבר חושבים להחליף לסרט את השם, למה לא לקרוא לו ״גוף שני יחיד״, על שם ספרו השני של סייד קשוע, שעלילתו מהווה את הציר של חציו השני של הסרט?).
״ערבים רוקדים״ מספר את סיפורו של איאד, ערבי-ישראלי יליד טירה (במידה רבה, בן דמותו של קשוע עצמו), שמקבל לכל אורך ילדותו והתבגרותו מסרים סותרים לגבי זהותו. החינוך הממלכתי הישראלי מטפח בו זהות ישראלית-ציונית, אבל כשאיש לא רואה, המורים, ההורים והחברים מטפחים זהות פלסטינית גאה, ואף מיליטנטית. וכך איאד, כנראה הילד הכי חכם בכפר, גדל עם הקונפליקט הלא פתור: האם להעריץ את ישראל או לשנוא אותה? קונפליקט שמועצם כשהוריו שולחים אותו לפנימיה יוקרתית וישראלית בירושלים, כדי שיזכה לחינוך משובח ויהיה יותר טוב מכל הישראלים. להשתלב בין הישראלים כדי לנצח אותם.
כל החצי הראשון של הסרט מציג את המצב השסוע ורב האירוניה של איאד בצורה קצבית שמצליחה להיות גם מצחיקה וגם טראגית (ראזי ג׳ברין, המגלם את איאד הילד, הוא ההברקה הכי גדולה של הסרט). לא משנה מה השיוך הפוליטי של הצופים בסרט, המצב הזה, של ילד ונער שלא מרגיש עם איזה צד הוא מזדהה, לאיזה עם הוא שייך, ומי הטובים והרעים (שכל הזמן מתהפכים), מעורר אמפתיה והוא קורע לב. הגדולה של סייד קשוע ככותב סאטירי היא בהצגת השסע הזה באופן מצחיק, אבל דוקר באירוניה הבלתי נסבלת של פלונטר בלתי ניתן להתרה.
סצינה מתוך ״ערבים רוקדים״ שמציגה את המעבר המהיר של קשוע וריקליס מקומדיה לטרגדיה. הסצינה מתרחשת מיד אחרי שאיאד הילד מוצא גזיר עיתון שבו הוא מגלה שאביו היה ככל הנראה מעורב בניסיון פיגוע בסוף שנות הששים.
המהלך שעובר איאד בפנימיה היהודית מוצג יפה באמצעות שתי סצינות שממסגרות היטב את התהליך שהוא עובר, שתי הסצינות מתרחשות בכיתה. בראשונה, איאד עונה לשאלה על הנסיבות שהביאו לפריצת מלחמת העצמאות, והוא עונה עליה כיהודי לכל דבר, המאשים את מדינות ערב במלחמה. בסוף המערכה, שוב באותה כיתה, איאד כבר מבוגר ומפוקח יותר, וגם כועס יותר. כשהוא נדרש לקרוא את ״מיכאל שלי״ של עמוס עוז, הוא יוצא בנאום התקפה מושחז ומנומק היטב נגד האופן שבו הספרות הישראלית הקאנונית של עוז, א.ב יהושע ובנימין תמוז מציגים את דמות הערבי, ובעיקר את הפנטזיה החוזרת בספרים האלה של הערבי ששוכב עם הישראלית. זו סצינה ערמומית, כי לכאורה היא מגישה את המתקפה של איאד על הישראלים בצורה בוטה, אבל בפועל היא עוד נדבך בתוך זהותו השסועה ורבת הסתירות, כי הרי הוא עצמו גיבור ברומן (ובסרט) והוא שוכב עם נערה ישראלית, כך שהוא בעצם מקעקע את הלגיטימיות של עצמו כדמות, בתוך ספר של סופר ערבי. אלה הרגעים שבהם חרב הפיפיות המושחזת של כתיבתו של קשוע נוצצת במלוא עוזה, וזה מצחיק ומעורר אי נחת בה בעת. אי הנחת הזאת באה לידי ביטוי מושלם בסצינה שהעניקה לסרט את שמו: הוריו של איאד עולים לגג הבית בטירה, בימי מלחמת המפרץ הראשונה, כדי לראות בצהלה איך טיליו של סדאם נופלים על תל אביב, אבל איאד לא שותף לשמחה מהחורבן האפשרי של היהודים, כי הטילים האלה מכוונים אל ביתה של הנערה שהוא אוהב. וכך הוא מגלה שאין שום מקום על רצועת האדמה הזאת, שהוא יכול לקרוא לו ״בית״.
אלא שהאנרגיה, השנינות והחוצפה של החצי הראשון מתמסמסים בחצי השני. ההחלטה לחבר את שני הספרים הראשונים של קשוע לסרט אחד אולי היתה חיונית כדי לעבות את הדמויות ואת קווי העלילה, אבל בפועל קו התפר בין שני הסיפורים כה גס, שהוא ניצב בלב הסרט כמו חומת ההפרדה בלב ירושלים. איאד הולך והופך לדמות קודרת יותר, שמבינה היטב שלא משנה מה הוא יעשה כדי להתערות, להשתלב ולהתבולל, החברה הישראלית לא תקבל אותו. ידידותו עם נער ישראלי נכה מביאה אותו להחלטה להחליף זהויות עם הנער היהודי, כדי להשתלב (זה כמעט כמו ״גטאקה״ הפלסטינאי). אבל כל החן של החצי הראשון, שהעביר את מצוקת השייכות של הגיבור באמעות מבטים אירוניים, הופך בחצי השני לדרמה מעיקה שבה אנחנו מנתקים הזדהות מהגיבורים. המהלכים שם כה קיצוניים, מופרכים, ולעיתים אף מרושלים מבחינה תסריטאית, שהסרט מתפרק מול עינינו. החצי השני כה בעייתי, שהוא חושף בעיות שהחצי הראשון הצליח להעלים מאיתנו בלהטוטיו החינניים. כמו למשל העובדה שהשחקנים הצעירים בסרט חיוורים מאוד בהשוואה לשחקנים הבוגרים, או שהמוזיקה מורידה את הסרט במקום לרומם אותו, או שהגיבור הופך בהדרגה מעיקר הסרט לנטל שלו.
למרות העובדה שהסרט מחליף את אופיו באופן כה קיצוני באמצע, יש רגעים כה שובי לב ב״ערבים רוקדים״ שאני לא יכול להתעלם מהם. אחד מהם הוא זה המעצב את תקופת הסרט (סוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים) באמצעות המוזיקה. ריקליס, שחתום על הסרטים המוזיקליים ״צומת וולקן״ ו״זוהר״, מפגין טעם משובח והופך את יוסי אלפנט ואת איאן קרטיס המנוחים למעין גיבורים סמויים של העלילה, נותן לסיפורו של איאד לא רק נופך פוליטי, אלא גם סאבטקסט רומנטי, רוקנרולי. ״אהבה תפריד בינינו״ של ג׳וי דיוויז׳ן הוא ההמנון של הסרט, כמו גם ״אתמול בלילה״ של להקה רטורית ו״לייפציג ברצלונה״ של פורטיס וסחרוף. יוסי אלפנט הופך אפילו לדמות של ממש בסרט, כשגיבורינו הולכים לראות את המחזמר ״מאמי״ של הלל מיטלפונקט, עם המוזיקה של אלפנט ואהוד בנאי – עוד יצירה שמכילה סקס בין ערבי ויהודיה, שגורמת לאיאד אי נחת. הרגעים האלה, גם אם הם הולכים ואוזלים מהסרט ככל שנוקפות דקותיו, הופכים את ״ערבים רוקדים״ לסרט שנע על הציר שבין קולנוע פוליטי ובין קומדיה אנושית מיינסטרימית נבונה (שהופכת לטרגדיה, כי ככה זה כאן), וככזה, זהו סרטו המוצלח והמהנה ביותר, ואף מעורר המחשבה, של ריקליס מאז ״הכלה הסורית״ מלפני עשר שנים.
אכן ביקורת מצויינת. גם אני הרגשתי ככה במהלך הצפיה בסרט. ופתאום באמצ הרגשתי שעבדו עלי, הבטיחו לי קומדיה חכמה ופוליטית (ואכן קיימו בחלק הראשון) ופתאום הכל נהרס, אף צחוק לא נשמע באולם בחלקו השני של הסרט, להיפך, קולות מרמור ואי נוחות נעו בין הכיסאות. וכך במקום לעורר דיון בסוף הסרט, שמעלה שאלות מאוד מעיינות על ההישרדות של הערבי ישראלי בארצו. כולם פשוט חיכו שהסרט יגמר כדי לעזוב כמה שיותר מהר את האולם. חבל.
ואגב הברקות, בעיני ליהוק האב, עלי סולימאן, הוא ההברקה פה. פשוט שחקן מצויין.