פרסי אופיר 2025. 22 סרטים עלילתיים באורך מלא ניגשו לתחרות. אנחנו מהמרים שהזוכה נמצא בין ששת אלה*

ב-1998 זכה בפרס אופיר (עוד לפני שקראו לו פרס אופיר) הסרט ״קרקס פלשתינה״ שביים איל חלפון. אם אי פעם ידרגו את 35 הסרטים שזכו בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע מאז הקמתה ב-1990, ״קרקס פלשתינה״ יהיה, לפי טעמי, אי שם בתחתית הרשימה (הסרט ״נקמתו של איציק פינקלשטיין״ לעד יהיה הגרוע מבין הסרטים שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר). אבל לצורך הדיון, ״קרקס פלשתינה״ הוא סרט שמייצג את תקופתו, הימים הקשים של הקולנוע הישראלי בשנות השמונים והתשעים, שנים שהרחיקו את הקהל מהקולנוע והפכו את הסרטים למאמרי דעה אקטואליים. ״קרקס פלשתינה״, שמספר על אריה שבורח מקרקס שמגיע להופיע בשטחים, היה מעין משל לכאוס בישראל, בשטחים, בחברה הישראלית שקלטה עליה מרוסיה ובמתחים בין היהודים והערבים. משהו מאווירת שנות התשעים הזאת חזר השנה לקולנוע הישראלי, ולראיה – לאיל חלפון יש סרט חדש. 18 שנה אחרי סרטו הקודם, ״מלחמת 90 הדקות״, חלפון עכשיו כבר בן 69 ויצר את ״ברנינג מן״, שנהנה אמנם מהופעה מקסימה של שי אביבי בתפקיד הראשי, אבל הוא אחד מכמה סרטים ישראליים חדשים שנותנים למציאות לנצח את הקולנוע. סרטים שתקועים בתוך אבק הריאליזם, בתוך בהלת האקטואליה ושכשצופים בהם אי אפשר שלא לשאול: איפה הקולנוע? יותר מדי סרטים השנה התאפיינו בדלות תקציב ועוני הסאבטקסט. סרטים שזורקים את המסרים לפרצוף, כאילו שפה קולנועית היא מותרות שצריך לוותר עליה בימי מלחמה. היו כמה סרטים מרשימים השנה, אבל קצת כמו 1998, זו עומדת להיות שנה של קולנוע שהוא לא ידידותי לקהל, חלקם סרטי ארט-האוס ופסטיבלים מצוינים, אבל אם הם לא היו סרטים ישראליים אין סיכוי שהם היו מופצים בישראל** (ואת ״לשחרר את שולי-סאן״ מפיקיו מסרבים לרשום לתחרות, לא ברור למה. קמצנות? התנשאות? רגשי נחיתות?). בשנת 2025 אי אפשר להתעלם מהנוכחות של המלחמה ביבול הסרטים העלילתיים הארוכים שהוצג בשבועות האחרונים מול חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע, שהצביעו השבוע על המועמדים שלהם לפרס. ביום ראשון יתפרסמו המועמדויות הסופיות לפרס אופיר, ונדמה לנו שעוד לפני שהן יתפרסמו אפשר כבר לזהות מה יהיו הסרטים הבולטים השנה בתחרות. (זה גם הזמן לנסות לסכם את היבול, כי חלק מהסרטים האלה יעלמו כעת לעד, או שיופצו רק בעוד שנה או שנתיים, כי פרס אופיר – 35 שנה אחר יסודו – עדיין מחולק לסרטים שעוד לא הופצו, כאילו זה פסטיבל קולנוע אקסקלוסיבי לאלף איש ולא פרס אקדמיה החוגג את מיטב היצירה שהוקרנה בשנה החולפת מול הקהל הרחב).

המלחמה בעזה, קודם כל, פגעה ביבול. 22 סרטים זאת כמות יחסית נמוכה של סרטים, אחרי שנים שבהן לפרסי אופיר הוגשו למעלה מ-30 סרטים. חלק מהסרטים השנה הם עדיין כאלה שצולמו לפני ה-7 באוקטובר ונערכו אחרי, ומעט סרטים צולמו במהלך המלחמה. לא פחות משלושה סרטים, למשל, מתרחשים ב-6 באוקטובר ועוסקים באנשים שהיו בדרכם לפסטיבל נובה, והסרט משאיר את גורלם באוויר, רגע לפני הזריחה. כך הוא ״ברנינג מן״ של חלפון, ״לא שבת שלי״ הקצר של רונה סגל ו״גיאגו״ בקטגוריה החדשה של סרטי אנימציה קצרים.

״ברנינג מן״ הוא גם אחד משני סרטים שעסקו בחוויה של הורים שצריכים לשלוח את הילד שלהם למלחמה, והם לא מסוגלים לשחרר אותו מאחיזתם. סרטו של חלפון מסופר מנקודת מבטו של אבא (שי אביבי), שמסיע את בנו לבסיס על גבול עזה, ויש לו תחושה רעה אז הוא פשוט נשאר בחוץ, מחכה לו שייצא. ״חמצן״ של נטעלי בראון – שצולם כמה חודשים לפני ה-7 באוקטובר אבל נראה כעת אקטואלי ורלוונטי אף יותר, שלא לומר נבואי – מספר על אמא (דאנה איבגי) שתעשה מעשה קיצוני כדי למנוע מהבן שלה, שאמור בכלל להשתחרר, לחזור ליחידה שלו שאמורה להיכנס ללבנון. באופן מקרי, אביבי מגלם סופר, ואילו איבגי מגלמת מורה לספרות חובבת שירה; מרק רוזנבאום הפיק את סרטו של חלפון ״ברנינג מן״ שצולם באוקטובר 2024 והוא משחק את דמותו של אביה של איבגי ב״חמצן״ שצולם ביולי 2023. שני הסרטים לוקחים סיטואציה שמזכירה את ״אשה בורחת מבשורה״ של דויד גרוסמן ומביאים אותה אל ההווה. ״ברנינג מן״ הוא סרט כה ליטרלי ש״אשה בורחת מבשורה״ מוזכר בו מפורשות, שמא נפספס את המחווה. ״חמצן״, שזכה לפני שבוע בפרס הראשון בפסטיבל ירושלים, עשוי להיות אחד הסרטים הבולטים כשיתפרסמו המועמדויות לפרס אופיר ביום ראשון, ואהיה סקרן לראות האם חברי האקדמיה יתחברו לסרטו של חלפון, שבשנות התשעים היה נציג הדור הצעיר של הקולנוע הישראלי ואילו השנה הוא ותיק הבמאים.

אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה עומדים במרכזם של שניים מהסרטים הכי מעניינים שהופקו השנה בישראל: ״על כלבים ואנשים״ של דני רוזנברג ו״כן״ של נדב לפיד. שני הסרטים האלה הפוכים בסגנונם: סרטו של רוזנברג צולם באופן ספונטני חודש אחרי טבח 7 באוקטובר בקיבוצי העוטף במתכונת היברידית של קולנוע עלילתי שמעורבב עם רגעים תיעודיים. הסרט מביט במציאות באופן לירי ומחפש את השקט ואת הפיוט שבאסון, ובסופו מגיע אל רעש המלחמה, בסיקוונס יפה באנימציה שחוצה את הגבול ומביט במתרחש גם בצד העזתי. במרכזו של הסרט עומדת נערה (אורי אבינועם, שעשויה להיות מועמדת השנה פעמיים, פעם כשחקנית ראשית ופעם כשחקנית משנה, גם על הסרט הזה וגם על תפקידה ב״כי את מכוערת״) שחוזרת לבית הנטוש שלה בקיבוץ ניר עוז בחיפוש אחר הכלב שלה, אבל כולנו מבינים שהיא בעצם מחפשת את אמא שלה.

סרטו של לפיד בנוי בדיוק הפוך: הוא מתחיל בהרעשה, בהלם, בהתקפה על כל החושים, אבל הולך ומשתתק ככל שהוא נמשך. ״כן״ הוא סרט אימתני, ברוטלי, מעורר מחלוקת לרגעים מעצבן, אבל הוא תגובה יצרית ומלאת תנופה ואף רגש לכל מה שקורה במדינה הזאת בשנתיים האחרונות. גם הוא סרט שמבוסס על אקטואליה, אבל לא מצאתי בתוך 22 הסרטים שהוצגו בתחרות פרסי אופיר השנה עוד סרט עם כזו נוכחות קולנועית. זה סרט שנמצא שתי ליגות מעל רוב מה שהופק השנה בישראל, ואף בעולם. זה סרט עם נוכחות שקשה להתכחש לה, וזה כנראה השגריר הקולנועי הישראלי הנכון לשנת 2025.

אחד הסרטים שמתחרים בו, לדעתי, הוא ״חיים ללא כיסוי״ של תום שובל. גם הוא סרט שכולו תנופה קולנועית, סרט וירטואוזי בעשייה שלו, עם הופעה בלתי נשכחת של דאנה איבגי בתור הומלסית שסובלת מאוסף הפרעות נפשיות, אשה רדופה שנמצאת במנוסה מדמויות שנמצאות בראשה ומכניסה את עצמה למצב בלתי פוסק של סכנה. הבעיה של הסרט הוא שהוא פשוט לא נעים לצפייה, ועושה הכל כדי לדחות את הצופים מהדמות הסמרטוטית שמגלמת איבגי. אבל איזה קולנוע, איזה כישרון. גם ״כי את מכוערת״, סרט הביכורים של שרון אנגלהרט, מציג במרכזו דמות ראשית לא נעימה, שעושה הכל כדי לייצר אנטגוניזם. אבל בשני הסרטים האלה התסריט והשחקניות בהדרגה חושפות את הלב שיש להן מתחת לאטיטיוד המחוספס, לעובדה שהן למרות שהן קוראות תיגר על כל מי שסביבן, ועושות המון רעש, למעשה יש להן רצון לעשות טוב.

תום שובל, נטעלי בראון ודאנה איבגי עשויים להיות כוכבי טקס פרסי אופיר הקרוב (שיתקיים בסביבות ראש השנה). שובל ביים השנה סרט עלילתי מצוין (״חיים ללא כיסוי״), סרט תיעודי מצוין (״מכתב לדויד״) והיה שותף לכתיבת התסריט לסרט ״שפה זרה״, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל ירושלים בשבוע שעבר. האם הוא יהיה מועמד שלוש פעמים בטקס אחד? נטעלי בראון ביימה את הסרט העלילתי ״חמצן״, שאני צופה שיהיה אחד הסרטים הבולטים בתחרות השנה, וגם את הסרט התיעודי ״שוטינג״, שזכה בפרס בפסטיבל דוקאביב. ומי שמחבר בין שובל ובין בראון היא דאנה איבגי, שמצטיינת בתפקיד הראשי גם ב״חמצן״ וגם ב״חיים ללא כיסוי״. אגב, אמא של דאנה איבגי, עירית שלג, עשויה להיות מועמדת לצידה על תפקידה בסרט ״טרופיקנה״. יש סיכוי שבקטגוריית השחקנית הראשית איבגי תתחרה גם בעצמה וגם באמא שלה. אני מהמר שבראון, שובל ואיבגי ייצאו השנה עם פרסי אופיר, על אחד מהעבודות שלהם, העלילתית או התיעודית.

המלחמה נמצאת גם ברקע של שני סרטים שצולמו לפני ה-7 באוקטובר בשיתוף פעולה בין ערבים וישראליים. ״הים״ הוא המעניין בין השניים, סרט של במאי יהודי ומפיק ערבי, סרט מסע יפה (ברובו, שנאתי את החצי השעה הראשונה שלו, מאוד אהבתי את השעה שבאה אחר כך) שבו ילד פלסטיני חוצה באופן לא חוקי את הגבול בין רמאללה לישראל כדי לחפש את הים ברחובות תל אביב ואביו שמנסה למצוא אותו. חליפה נאטור, אחד השחקנים הישראליים האהובים עלי, שובר את הלב בתפקיד האב. ״בלה״, שביימו יחד במאית יהודיה עם במאי ערבי, הוא גם מסע שחוצה הלוך ושוב את מחסומי הגבול בין ישראל והשטחים, בסרט שבו שני צעירים, ישראלי ופלסטיני, נאבקים ביניהם מי יקבל בעלות על יונה לבנה יקרת ערך. כן, היונה היא סימבול. כמו סצינה אחת בתוך פתיחת ״ויהי בוקר״ שהפכה לסרט שלם.

הקולנוע הישראלי הוא קולנוע של סרטי ביכורים. רוב הסרטים שזכו בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ב-35 שנות האקדמיה היו סרטי ביכורים. עושה רושם שחברי האקדמיה לרוב לא אוהבים כשחבריהם עושים סרט שני, האקדמיה אוהבת לחגוג את החדש, את האלמוני, את התגלית. 11 מתוך 22 הסרטים העלילתיים שמתחרים השנה על פרס אופיר הם סרטי ביכורים. שישה מתוכם הם סרטי ביכורים של במאיות. ב-15 השנים האחרונות שבעה סרטי ביכורים של במאיות זכו בפרס הסרט הטוב ביותר, שמנסה לתקן את הנטייה של הקולנוע הישראלי להעדיף סרטים של במאים. לכן, גם השנה כדאי מאוד לשים לב לסרטים האלה, שיש בהם גם יצירות יפות. את ״חמצן״ הזכרנו, וראוי לשים לב גם להשפעה הרבה של הבמאי הנצרתי איליה סולימאן, ובייחוד של סרטו ״הזמן שנשאר״, על הסרט ורגעי האבסורד שבו (הסצינה שבה דאנה איבגי עומדת מול טנק ומשוחחת איתו נראית כמו ציטוט ישיר, ובהזדמנות כדאי להרחיב עד כמה איליה סולימאן, שהקהל הרחב כלל לא מכיר, השפיע על יוצרים ישראליים). אבל שניים מהסרטים הכי יפים ואסתטיים השנה – וגם הכי מיניים – הם סרטי ביכורים נשיים: ״נאנדאורי״ שביימה אתי ציקו בנופי גאורגיה (זה הסרט השלישי ברשימה הזאת שצולם על ידי שי גולדמן, שצילם גם את ״כן״ ואת ״הים״). הסרט זכה בפרס הביכורים בפסטיבל ירושלים. הסרט השני, ואחד הסרטים שהכי אהבתי השנה, הוא ״בתים״ של ורוניקה ניקול טטלבאום עם צילום שחור–לבן מהמם ביופיו של יניב לינטון בהרי צפת. שניהם סרטי ביכורים בוסריים עם רגעים לא אחידים, אבל עם יופי גיאוגרפי ואנושי, והמון חסד. איפשהו בין ״כן״ (הפייבוריט שלי), ״חמצן״, ״נאנדאורי״ ו״הים״, נמצא את הסרטים הבולטים השנה בפרס אופיר, ואחד מהם, אני מהמר, גם יזכה.

===========

כשרואים כל כך הרבה סרטים ברצף, קשה שלא לשים לב לנקודות דמיון. למשל: ראיתי שלושה סרטים עם אדם גבאי, הבן של ששון גבאי (״בן בית״, ״מכולת״ והסרט הקצר ״חצי פגישה״). הצלם שי גולדמן עשוי להיות מועמד שלוש פעמים (על ״כן״, ״נאנדאורי״ ו״הים״), העורכת נילי פלר יכולה להיות מועמדת שלוש פעמים (על ״כן״, ״על כלבים ואנשים״, ״חמצן״). תום שובל, כאמור, עשוי להיות מועמד שלוש פעמים. ראיתי ארבעה סרטים שצולמו בחו״ל (״נאנדאורי״ בגאורגיה, ״כן״ בקפריסין, ״שפה זרה״ בפראג ו״יום באמסטרדם״ באמסטרדם). ראיתי סצינות סקס – חלקן די בוטות – בשוט ארוך אחד ב״נאנדאורי״, ״כן״, ״כי את מכוערת״ ו״טרופיקנה״ (ובכלל, המון סקס השנה בקולנוע הישראלי). ב״בלה״ וב״כי את מכוערת״ יש דמות בהריון שרוצה לעשות הפלה. ב״כי את מכוערת״, ״כן״ ו״חיים ללא כיסוי״ הגיבורים והגיבורות גונבים כל הזמן, מבתים, מחנויות. סרטי הביכורים של בוגרי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב היו השנה לדעתי ממש לא טובים, אבל ממש לא טובים, לעומת זאת השנתון שלמד בסם שפיגל בסביבות 2005-2006 (לפיד, רוזנברג ושובל) הצטיין השנה במיוחד. ב״חצי פגישה״ הקצר יש שיר של שלמה ארצי, ו״בתים״ גרם לי לחשוב כל הזמן על השורה ״ליד הבית שהיה ביתי סללו רחוב״ מתוך ״שינויי מזג האוויר״ של ארצי.

===============

הסרטים שאני אהבתי השנה: ״בתים״ (בוסרי אבל ממש יפה), ״כן״ (עם הסתייגויות), ״חיים ללא כיסוי״ (עם הסתייגויות), ״על כלבים ואנשים״ (את הסוף יותר מאשר את ההתחלה), ״שפה זרה״ (את הסוף יותר מאשר את ההתחלה), ״הים״ (מהרגע שחליפה נאטור נכנס לסרט הוא נהיה מצוין, עד אז ממש סבלתי. למעשה הרבה זמן לא קרה לי שכל כך לא אהבתי התחלה של סרט שבסופו של דבר אהבתי), ״כי את מכוערת״ (כנ״ל, בסופו של דבר חיבבתי את הסרט, למרות שהוא הקשה עלי לאהוב אותו),  ואהבתי ממש את כל עלילת המשנה של נועם אימבר ב״בחורים טובים 2״, ואני מקווה שחברי האקדמיה זכרו אותו למועמדות לפרס שחקן משנה. לעומת זאת השנה היו גם כמה סרטים שממש שנאתי, אבל אותם נשאיר לפעם אחרת.

===============

* יש עוד שני סרטים שאני מתלבט לגביהם – ״חיים ללא כיסוי״ ו״שפה זרה״ – סרטים שאני אישית אהבתי, אבל אני תוהה האם יש להם באמת סיכוי לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר. אז השארתי אותם בחוץ.

** ״חמצן״, ״כי את מכוערת״ ו״שפה זרה״ יכולים להיות להיטי ארט-האוס, באיזורי ה-50-70 אלף כרטיסים, אם יפיצו אותם באופן חכם ובוטיקי וימצאו את הקהל שלהם. ״חמצן״ יכול להיות להיט בקרב אמהות לחיילים, ״כי את מכוערת״ יכול להיות סרט פולחן אצל תיכוניסטיות, ו״שפה זרה״ הוא הסרט היחיד ברשימה שנראה כמו סרט איכות מיינסטרימי עשוי היטב ומלוטש, ובדרכו המעט פרוורטית אף רומנטי.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב״כלכליסט״)

ציוץ