״כן״ של נדב לפיד. המולה וזעם

״כן״, סרטו החדש של נדב לפיד, יערוך היום (ראשון) את הקרנת הבכורה הישראלית שלו בפסטיבל ירושלים. בתקופה שבה הקולנוע הישראלי די מנודה מפסטיבלים ומהזירה הבינלאומית, הסרט הזה מצליח להבקיע את חומות החרמות וה–BDS. ״כן״ הוא סרט שיגרום לכל מי שיתקל בו לנוע באי נוחות עוד לפני הצפייה בו. עבור אנטי–ישראליים זהו סרט ישראלי, ממומן בחלקו על ידי משרד התרבות הישראלי, מצולם ברובו בישראל (וגם בקפריסין), עוסק בישראל ודובר עברית. בדיוק מסוג הדברים שהם רוצים להחרים ולמחות נגדם, בלי קשר לאיכות התוכן, אלא רק על בסיס שיוך לאומי. עבור פרו–ישראליים הסרט הוא פורטרט מאוד לא מחמיא, מבעד למראה מעוותת, של ישראל בזמן המלחמה הנוכחית. ישראל שיש בה אליטה דקדנטית, נהנתנית, בהמית, שחוגגת על יכטות ולימוזינות ואדישה להרס שמתחולל בעזה, קוראים את הכותרות על ההרוגים בעזה וממשיכים הלאה באדישות. יאמר לזכותו של הסרט – המורכב, הנפיץ והמשוגע הזה – שהוא גם נותן לישראלים את ליהנות מהספק שכל ההתנהגות הזאת היא תגובה פוסט–טראומטית לאירועי הטבח של ה–7 באוקטובר.

הדימוי המוביל בסרט הוא של קיא. הגיבור, י׳, מקיא יותר מפעם אחת. והסרט כולו נראה קצת כמו יצירה שמנסה לעורר הקאה בקרב הצופים, בין אם זה על ידי תנועות מצלמה קיצוניות ומסחררות של קרוסלה שיצאה משליטה, או באמצעות דימויים בוטים של שתן, דם וחורי ישבן. ואת הסרט עצמו אולי אפשר לדמות לגוש של תחושות, דימויים, רגשות ומחשבות שנתקעו לנדב לפיד בגרון, וזו דרכו הבוטה להתיז את הכל החוצה, ללא פילטרים, הר געש של לבה רותחת של זעם וייאוש. זה סרט שנוצר מתוך צרחה, והוא עושה הכל כדי ליצור עוינות ואנטגוניזם אצל צופיו. לפיד, מבכירי במאי הקולנוע בעולם כעת – לא בישראל, בעולם – הוא מאסטרו של קולנוע והשימוש שלו במצלמה ובשפה קולנועית הוא מהמרהיבים והמתוחכמים שנראים כיום, אבל ב״כן״ הוא משתמש בכישרון הזה כדי לרסס את צופיו בסילון דימויים קיצוניים, לא מעובדים, לא מעוכלים, תגובת ברך קולנית למציאות שאי אפשר אלא לצרוח מולה. הסרט הזה נפלא ומגעיל, מבריק ודוחה, גאוני וילדותי, מתוחכם ופרימיטיבי. הוא הכל בכל מקום בבת אחת ואי אפשר שלא להעריץ אותו ולשנוא אותו בה בעת.

מה שראוי לתשומת לב הוא שהסרט הזה בכלל נהגה ונכתב לפני טבח 7 באוקטובר. לפיד קיבל תמיכה בסך 2 מיליון שקל מקרן הקולנוע הישראלי בחודש מאי 2023, אבל ברור מאליו שהתוצאה הסופית, שצולמה שנה אחרי הטבח, שונה מאוד מזו שנכתבה במקור. רוב הצילומים התקיימו בישראל, אבל כשבשנה שעברה נפתחה המערכה מול החיזבאללה והתחילו ליפול בתל אביב טילים מלבנון, ההפקה עברה לימי צילום בקפריסין. יהיה מעניין יום אחד לראות איך היה ״כן״ היה אמור להיות במקור. אולי כשיבוא שלום.

זה סרטו העלילתי הארוך החמישי של לפיד. ״השוטר״ (2011) העניק לו פרס בפסטיבל לוקרנו; ״הגננת״ (2014) הביא אותו לשבוע המבקרים של פסטיבל קאן והפך אותו לכוכב בינלאומי בין מנהלי פסטיבלים ומבקרי קולנוע (והסרט אף זכה לרימייק אמריקאי מאת מגי ג׳ילנהול); ״מילים נרדפות״ (2019) זכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין ו״הברך״ (2021) זכה בפרס השני בפסטיבל קאן. בשנת 2015 כתבתי בביקורת על ״הגננת״ ש״נדב לפיד הוא כרגע הבמאי הישראלי שהכי קרוב לזכייה בדקל הזהב״, ונראה היה ש״כן״ אולי יהיה הסרט שיעשה את זה – זה לא סרט, זו חגורת נפץ קולנועית ופוליטית שמסוגלת להתסיס את צופיה לכדי קרבות אגרופים. זה סרט עם אנרגיה פאנקיסטית שמתנגן בפול ווליום לצלילי שירי יורופופ. זה מאמר מחאה חברתי–פוליטי עם טמפרמנט של מיוזיקל, עם שתי דמויות ראשיות שלא מסוגלות להפסיק לרקוד עם דמעות בעיניים. ״מתחת לפני השטח״ של אמיר קוסטוריצה עשה משהו דומה וזכה בדקל הזהב בעיצומה של מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, אז למה לא לפיד? לכן כשהסרט בכלל לא התקבל לתחרות הרשמית והוצג השנה במסגרת הצדדית של פסטיבל קאן, ״השבועיים של הבמאים״, מבקרים רבים בעולם תהו האם גם מנהלי קאן נבהלו – או ממחאות אפשריות של מפגינים פרו–פלסטינאים שישבשו את הפסטיבל על הכללתו של סרט ישראלי בתחרות, או כמחאה של ראשי הפסטיבל עצמו נגד מדינת ישראל וסרטים בתמיכתה, או מתכניו הבוטים והקיצוניים של הסרט. זו אכן שערוריה שהסרט נדחק הצידה בקאן, אבל אפשר להגיד זאת גם כך: אם לפיד הצליח להבהיל את פסטיבל קאן, זה גם פרס. מאז בכורתו הסרט זכה בשפע ביקורות מהללות, שאהבו שסרט ישראלי עוסק מפורשות ובאופן בוטה וביקורתי במעשי הצבא הישראלי בעזה ובאדישות האזרחים, אבל כמו שכתב המבקר של ״וראייטי״ – זה סרט שפסטיבלים ירצו להקרין, אבל זה לא סרט שיגרום למפיצים לעמוד בתור לקנות אותו להפצה, כי הוא לא מאוד ידידותי לצופים. הוא פשוט סרט קיצוני, סרט פרוע שבוים על ידי פרא אדם. זה סרט פסיכוטי של במאי נוירוטי, פרץ מאני של יוצר מלנכולי.

במרכז הסרט עומד י׳ (אריאל ברונז), פסנתרן ומוזיקאי שמתפרנס עם בת זוגו (אפרת דור) מריקודים והפעלות במסיבות של עשירים, שזורמים אחר כך גם להרפתקאות מיניות בתשלום. י׳ הוא איש קצה, הולך עד הסוף, מקריב את גופו ואולי אף את נשמתו כדי להתפרנס מעבודתו כמעין ג׳יגולו של מסיבות, ומנסה בנואשותו להפוך את חייו לפרפורמנס ארט שלא עוצר. כש–י׳ מקבל הצעה מאוליגרך רוסי (בגילומו של אלכסיי סרבריקוב, שגילם את האב האוליגרך ב״אנורה״) לכתוב המנון חדש למדינת ישראל, שיחגוג את הניצחון הישראלי על עזה, י׳ מחליט להסכים כדי לקבל את הכסף שאיתו הוא יוכל להבטיח לבנו ולזוגתו בית הרחק מישראל ומלחמותיה. ״האומץ האמיתי הוא להגיד כן״, אומר הגיבור בתחילת הסרט.

זהו, למעשה, סרט על זנות. על אמן מתוסכל שיעשה הכל כדי להתפרנס, כדי שאולי יום אחד מישהו יאפשר לו לעשות את אמנותו, בעולם שלא סובל אמנות, רק לאומנות. הוא ימכור את גופו ואת נשמתו, ויחתום ברית עם השטן. ויחלום לברוח מכאן, לקצת ירוק וקצת שקט. בתוך כל הזעם וההמולה של הסרט, מסתתר לב רומנטי של במאי שמאמין באהבה, לא במלחמה.

זה הסרט השני של לפיד, אחרי ״הברך״, שבו הגיבור מדבר אל אמו המתה. רואה אותה כענן בשמים ופונה אליה בתפילה. לפיד הוא לא במאי שמאמין באלוהים, אבל הוא מתגעגע לאמו – העורכת ערה לפיד שנפטרה ב–2018 וערכה את כל סרטיו הראשונים – והוא ממשיך לשוחח איתה באמצעות סרטיו, מבקש את אישורה, וגם את עזרתה. 

מרתק לעקוב אחרי המוטיבים שלפיד מפתח מאז סרטו הראשון, למשל, הערצה של טקסי גבריות וכוח, לצד סלידה מהם. שימוש במוזיקה וריקודים, עד די שכך שסרטיו של לפיד הם כמעט קוואזי-מיוזיקלס. המעבר מוולגריות לפיוט, לפעמים בתוך אותו שוט. והפיכת המצלמה לדמות עצמאית שלרגעים מקבלת את הרשות ואת החירות להתנתק מתיעוד הדמויות ולצאת למסע פרטי משל עצמה. מאז ״הגננת״ המצלמה של לפיד (שמאחוריה עומד דרך קבע הצלם שי גולדמן, שהוא לא פחות שחקן או דמות בסרטיו של לפיד מכל אחד אחר שמופיע על המסך) מפריעה לשחקנים, נתקלת בהם וגם מתנתקת מהם. לפיד הוא במאי שמושפע מהמון במאים, אבל צריך לדעת שהוא גם במאי שנמצא בקצה חוד החנית של הקולנוע העולמי העכשווי ובמידה רבה הוא לא רק מצטט אלא גם יוצר שפה קולנועית משלו, שעוד תצוטט על ידי הבמאים שיבואו אחריו.

בסרטיו הראשונים לגיבורים של לפיד קראו ירון ויואב, אולי גרסאות צעירות שלו, מהימים לפני שהפך לבמאי קולנוע. בסרטיו האחרונים לגיבור קוראים י׳, והוא אמן – קולנוען ב״יומנו של צלם חתונות״ ו״הברך״ ומוזיקאי ב״כן״. אך בעוד בסרטים הקודמים י׳ היה דמות סטואית, מרוחקת, אפתית, מתבוננת, י׳ של ״כן״ הוא כמו הוא המיסטר ג׳קיל של דוקטור הייד שהוא לפיד עצמו. הוא גרסה מוחצנת ומוקצנת לבמאי מופנם, הוא קופץ ראש לבריכת החיים, שלפיד מתבונן בה מעט בניכור, והרבה בביקורתיות. י׳ מדחיק את המלחמה, אבל לפיד דוחף לו אותה עמוק בגרון. וכדי לגלם דמות קיצונית כזאת, לפיד היה צריך למצוא שחקן קיצוני בהתאם. והוא מצא את אריאל ברונז. כיום ברונז מגלם את התפקיד הראשי בהצגה הנפלאה ״נשמות״ בתיאטרון גשר, אבל שמו עשה כותרות ב–2016 כשבכנס תרבות של עיתון ״הארץ״, שבו תקפה מירי רגב את אמני ישראל (בנאום ״קאט דה בולשיט״ שלה), ברונז העלה מופע שבסופו תקע דגלון לבן בישבנו, דגל לבן קטן שעורר שערורייה גדולה, והפך את ברונז למשך 15 דקות לאיש הסקנדלים והפרובוקציה המפורסם במדינה. במידה רבה הדמות שהוא מגלם ב״כן״ היא דמותו שלו מ–2016, ולא של לפיד. לפיד, מצידו, נשאר כצופה חיצוני. ״כן״ הוא סרט שמביט על המצב, על מציאות ועל האמנות מרחוק, במבט של ניכור ותיעוב, של איש שחי רחוק מישראל ולא יכול שלא ליצור עליה, לדבר עליה, לבקר אותה, לריב איתה.

הסרט מחולק לשלושה פרקים. לראשון קוראים ״החיים הטובים״, לשני קוראים ״הדרך״, לשלישי קוראים ״הלילה״. אם מתרגמים את שמות הפרקים לאיטלקית מקבלים ״לה דולצ׳ה ויטה״, ״לה סטרדה״ ו״לה נוטה״. מצד שני, יש משהו באנרגיה חסרת השליטה ונטולת המשמעת של הסרט הזה שמזכירה לי לרגעים את ״כל ממזר מלך״ של אורי זהר (יש שם אפילו שוט אחד זהה), גם הוא בולמוס של סרט אחרי מלחמה, ומנגד את ״הירושימה אהבתי״ של אלן רנה, בסצינה נפלאה במכונית שבה מככבת נעמה פרייס (זוגתו של לפיד) עם מונולוג על תיעוד אירועי ה-7 באוקטובר (ועוד עשרות סרטים נוספים, מקרב ההמנונים ב״קזבלנקה״ ועד סצינת היאכטה ב״משולש העצבות״). זו יצירה שכולה כעס, חוסר אונים, בלבול, דאגה ויאוש ויצירה שעלולה להתיישן מהר מרוב שהיא עסוקה באופן בלתי מטאפורי בכאן ובעכשיו, באקטואליה, באנשים והכותרות שנכונות ל–2025 ויש לקוות שלא ייזכרו עוד ב–2035. אבל יכול להיות שזה הסרט הנכון לרגע הזה. אולי.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״)

ציוץ