״קרב רודף קרב״. ארץ המרדפים

דיברתי על ״קרב רודף קרב״ והפסקול של בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

״קרב רודף קרב״ הוא סרטו העשירי של פול תומס אנדרסון, שבשנה הבאה ימלאו 30 שנה לקריירה הקולנועית המפוארת שלו, שהתחילה מצוין ורק הולכת ומשתפרת מאז. אנדרסון התחיל כמי שסרטיו ציטטו סרטים של מאסטרים שקדמו לו – מרטין סקורסזי, רוברט אלטמן וסטנלי קובריק – ומשהו מהם נותר בתוך הדי.אן.איי שלו, אבל מסרט לסרט אנדרסון הופך להיות מותג שעומד בפני עצמו, אולי הגדול, החשוב והבכיר מבין במאי הקולנוע באמריקה בדור הנוכחי. אבל ככל שעוסקים בהשפעות ובדיאלוג בין יוצרים, כדאי לשים שבסרטיו האחרונים – ״מידות רעות״, ״ליקריץ פיצה״ וכעת ״קרב רודף קרב קרב״ – נראה שאנדרסון מנהל דו–שיח גם עם האחים כהן. סרטו החדש, הנמרץ ומלא האדרנלין, נראה כאילו ביג לבובסקי לקח ספידים.

את הפילמוגרפיה של אנדרסון אפשר לחלק פחות או יותר לשני סוגים. מצד אחד הוא מספר סיפורים שנראים אישיים, על איך אדם נהיה אמן ומה המחיר שעליו לשלם בעבור הבאת החזון שלו מהכוח אל הפועל. כך היו ״לילות בוגי״, ״חוטים נסתרים״ ו״ליקריץ פיצה״. אבל הסרטים המשמעותיים והבולטים יותר בפילמוגרפיה שלו הם האפוסים שהוא בונה שבהם הוא משרטט פורטרט של אמריקה לאורך שנים ודמויות – ״מגנוליה״, ״זה יגמר בדם״, ״המאסטר״ וכעת ״קרב רודף קרב״. כולם מציגים אמריקה במצב של טירוף מאני, מאוכלסת בגיבורים אקסטנצטריים, מוטרפים ורדופים.

״קרב רודף קרב״, שהוא שלוש השעות הכי מהירות שחוויתם, נכתב בהשראת ספרו של תומס פינצ׳ון, ״Vineland״. אנדרסון כבר עיבד ספר אחר של פינצ׳ון ל״מידות רעות״ וכתב בהשראתו את ״המאסטר״. כך שברור שאנדרסון מזדהה עם הספרות של פינצ׳ון, אבל מאידך גיסא אין יוצרים שונים משני אלה. פינצ׳ון מזוהה עם הספרות הפוסט–מודרנית ואילו אנדרסון מקפיד להיצמד לקולנוע שעלילותיו מוגזנות אבל הוא נותר צמוד למציאות. מפינצ׳ון הוא לוקח, אם כן, את עושר הדמויות ועומס העלילות. פינצ׳ון כתב ספר שמתרחש ב-1984 ובו קבוצת מהפכנים מסוף שנות הששים, שנלחמו נגד וייטנאם ונגד ניקסון ומלחמתו בסמים ובשחורים, צריכה להתמודד עם עברה, ועם העובדה שהמדינה ממשיכה לרדוף אותם, וכעת גם את ילדיהם. אנדרסון, שהתסריט שלו לוקח מפינצ׳ון רק קווי מתאר עלילתיים כלליים, ממקם את הסרט בהווה, בעלילה שנפרשת על פני 16 שנה ואומרת לנו שבאמריקה כלום מעולם לא השתנה.

סרטו החדש מתחיל עם אקספוזיציה בת שעה שמציגה את סיפורם של פט (ליאונרדו דיקפריו) ופרפידיה (טיאנה טיילור) חברי הקבוצה המהפכנית פרנץ׳ 75 שאי שם בעבר מבצעת סדרה של פעולות טרור ובכך מכריזה מלחמה על אמריקה ועל מדיניות ההגירה והילודה שלה. בדרך הם צוברים לעצמם אויב בדמותו של קולונל סטיב לוקג׳ו (שון פן) שהופך את המרדף אחריהם לעניין אישי, שיימשך שנים. כבר בחלק הזה של הסיפור – עוד לפני שהסיפור עצמו מתחיל – אנדרסון מציג את דמויותיו באור סאטירי. נראה שמה שמתדלק את החבורה המיליטנטית הזאת היא לאו דווקא אידיאולוגיה, אלא בעיקר ליבידו. כל האקשן הזה – היריות, הפיצוצים, המרדפים – פשוט מגרה אותם מינית. הדמות ששון פן מגלם, של הלוחם שלא מוכן להפסיק להילחם גם כשאין לו יותר אויבים, כאילו נשלפה מתוך ״דוקטור סטריינגלאב״ של קובריק, ו״קרב רודף קרב״ מצטרף אליו כסאטירה על אמריקה המיליטריסטית, שבה הצבא וגם האזרחים חמושים ומאומנים ורק מחפשים את המלחמה הבאה, לא חשוב על מה.

התוספת של אנדרסון ומה שהופך את התסריט שלו לכה שנון, היא האופן שבו הוא מתאר אמריקה שאין בה ממסד, אלא רק אוסף של מחתרות ומיליציות. כדי לרדוף אחר חברי המחתרת הקולונל מגייס לעזרתו מיליציה חמושה שהוא יוצר, ומחפש תירוץ לפרוס אותה בעיר מגוריו של פט, שכעת קוראים לו בוב. הסרט נכצב במשך שנים וצולם בינואר 2024, אבל הכל בו נראה כאילו נכתב בתגובה למה שקורה באמריקה ברגע זה – כולל התמונות של יחידת צבא שעומדת מול אזרחים על אדמת עיר אמריקאית נראית כאילו לקוחה מצילומי החדשות של השבועות האחרונים, כשהנשיא טראמפ הורה לפרוש כוחות של המשמר הלאומי והמארינס בערים כמו וושינגטון ולוס אנג׳לס כדי להילחם בהגירה הבלתי חוקית.

לצידם נמצאת אחווה סודית של אנשי עסקים ופוליטיקאים שעוסקת בטוהר הגזע הלבן, ומולם עומדות נזירות מגדלות גראס, חבורת סקייטרים היספניים, קבוצת מבריחים של מהגרים מקסיקניים והשאריות מהמחתרת שנותרה בחיים 16 שנים אחרי הרפתקאותיהם הישנות, שאף אחד מהם כבר לא זוכר מה הם עשו ולמה. כשכוחותיו של הקולונל ממוטטים את דלת בית המחבוא של בוב, בתו יצאה למסיבה והוא בדיוק עטוף בחלוק ומסטול כולו. מרגע שהעבר נגמר וההווה מתחיל, הבת, שכולם מנסים להשיג, לחסל או להציל, עומדת במרכז הסרט, שהופך במשך כשעתיים לסצינת מרדף אחת ארוכה ואינסטנסיבית, שבה לא תמיד ברור מי הרודף ומי הנרדף, אבל בסופו אי אפשר שלא להישאר ללא אוויר.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״ ב-28.9.2025)

ציוץ