פסטיבל חיפה 2025. כל הסרטים שעדיין מותר לראות בישראל

פסטיבל חיפה נפתח היום (ראשון, 5.10) ויימשך עד יום שלישי הבא. כשאלפי אנשי קולנוע בכירים מהעולם מנצלים את פסטיבל ונציה כדי לחתום על עצומה שבה הם נודרים שלא לעבוד עם גופי קולנוע ישראליים, ברור שהראשונים שייפגעו מהמהלך הזה הוא פסטיבלי הקולנוע הישראליים, שיוצרים, מפיקים ומפיצים עשויים להחליט שלא לאשר לסרטיהם להיות מוצגים בו. לכן, עצם קיומו של פסטיבל חיפה השנה הוא נס, שלא מעט אנשים בעולם ניסו למנוע ממנו לקרות. רק לחשוב שכל סרט שמוצג בו הוא איכשהו כזה שיוצריו לא מחרימים את ישראל, או שהחוזה על הקרנתו נחתם לפני עצומת החרם.

אז למרות שהעולם ניסה לשתק את פעילות הקולנוע בארץ, המסורת נמשכת ופסטיבל חיפה יתקיים גם השנה לאורך סוכות. אני כבר סימנתי בו כמה אירועים שאני לא רוצה להחמיץ. למשל, הקרנת ״אין ברירה אחרת״, סרטו החדש של הקוריאני פארק צ׳אן ווק (״שבעה צעדים״, ״החלטה לעזוב״), או ״הרוזן ממונטה כריסטו״, אחד הלהיטים הגדולים מצרפת בשנה האחרונה. או, הסרט שהכי מסקרן אותי בפסטיבל, ״כמה הערות על המצב״, סרטו החדש של ערן קולירין (״ביקור התזמורת״, ״ויהי בוקר״). הוא אמנם משובץ לתחרות הישראלית, אבל מבחינתי סרט חדש של קולירין הוא אירוע קולנועי בינלאומי.

אחד הדברים שקרו השנה, והוא מבורך בעיני, הוא שפסטיבל חיפה ויתר על האגו ושיבץ כמה מהסרטים הבולטים שהוצגו השנה קודם בפסטיבל ירושלים. לדעתי זו החלטה נכונה. איכותו של פסטיבל נמדדת על פי כמות הסרטים הטובים שמוקרנים בו ולאו דווקא על פי כמות הבכורות הבלעדיות שיש בו (ולכן פסטיבל ניו יורק, שמלקט את המיטב מפסטיבלים אחרים, תמיד יהיה טוב יותר מפסטיבל קאן, שמתעקש על בכורות עולמיות). ההחלטה הזאת גורמת לכך שאפשר יהיה לראות כבר השבוע את שלושת הסרטים שהולכים להיות הבולטים בקטגוריית הסרט הבינלאומי באוסקר הקרוב: נציג קוריאה (״אין ברירה אחרת״ שהוזכר לעיל), נציג ברזיל (״הסוכן החשאי״) ונציג נורווגיה (״ערך סנטימנטלי״, שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים). הרשו לי להמר שאחד מהם גם יזכה. שימו לב גם לנציג שוויץ, ״משמרת מאוחרת״ וגם לנציג גרמניה, ״צליל הנפילה״. 

הנה כמה סרטים שכבר ראינו, לעשות לכם סדר מה כדאי לראות ומה כדאי פחות.

״חלומות״. זו היתה שנה מוצלחת לקולנוע הנורווגי. ״ערך סנטימנטלי״ זכה בגרנד פרי בקאן ו״חלומות״ זכה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין. זהו הסרט השלישי בטרילוגיה שביים דאג יוהן האוגרוד. קדמו לו הסרטים ״מין אנושי״ (שכבר הופץ מסחרית בארץ), ו״אהבה״. ״חלומות״ הוא הטוב משלושת הסרטים הקאמריים ומלאי הדיבור האלה, ויש בו משהו שובה לב. הוא קצת כמו סרט של אריק רוהמר, אבל טוב. אחת האטרקציות בפסטיבל חיפה השנה היא העובדה ששלושת סרטי הטרילוגיה יוקרנו במהלכו. אין שום קשר עלילתי ביניהם, כך שהסדר לא חשוב וממילא ״חלומות״ הוא הטוב ביניהם (אל תתבלבלו עם ״חלומות״ של מישל פרנקו, שהוקרן בבכורה גם הוא בפסטיבל ברלין ומוצג כעת בבתי הקולנוע בארץ. הם גם שני הפכים – סרטו של פרנקו קר ואכזר, סרטו של האוגרוד חמים ונעים). את שלושת הסרטים ביים האוגרוד ברצף והם הוקרנו בבכורה במהלך שנה אחת: הראשון בפסטיבל ברלין 2024, השני בפסטיבל ונציה והשלישי בפסטיבל ברלין 2025, שם גם זכה. האוגרוד אינו במאי מפורסם במיוחד, ולכן במסיבת העיתונאים בפסטיבל ברלין העדפתי לשאול דווקא את המפיק איך הוא הצליח לשכנע את המשקיעים וקרנות הקולנוע הסקנדינביות להשקיע בבת אחת בשלושה סרטים. הוא ענה שדווקא ההצעה לממן בבת אחת שלושה סרטים שיופקו בבת אחת היא זו שהפכה את ההגשה שלהם לאטרקטיבית עבור המשקיעים. הם הציגו את הפרויקט שלהם כטרילוגיה בסגנון ״שלושה הצבעים״ של קישלובסקי וההבנה הכלכלית שבהשקעה לא מאוד גדולה המשקיעים יקבלו שלושה סרטים במקום אחד הפכה את הפרויקט הזה למאוד קל להפקה.

״בלו מון״. זו היתה שנה אדירה לריצ׳רד לינקלייטר ושנה אפילו יותר אדירה לאיתן הוק (ששיחק השנה בשני סרטים וסדרת טלוויזיה), והסרט הזה מפגיש אותם בפעם החמישית. לינקלייטר הציג בפסטיבל ברלין את ״בלו מון״, ושלושה חודשים אחר בפסטיבל קאן את ״הגל החדש״ (סרט עלילתי על ז׳אן לוק גודאר), שניהם סרטים על גיבורי תרבות של לינקלייטר. ״בלו מון״ מספר על הפרידה של צמד כותבי השירים רוג׳רס והארט, שחתומים על הלהיטים ״בלו מון״ ו״מיי פאני ולנטיין״. אבל הארט (איתן הוק) שוקע לאלכוהוליזם ומרה שחורה וריצ׳רד רוג׳רס (אנדרו סקוט) נוטש אותו וחובר לאוסקר המרשטיין. כל העלילה נפרסת במסעדת סארדי׳ס בניו יורק ב–1943, בליל הבכורה של ״אוקלהומה״, שיתוף הפעולה הראשון של רוג׳רס והמרשטיין. הארט חומק מהפרמיירה כשהוא מבין ששותפו לשעבר הולך להיות כוכב ענק בשמי ברודוויי (רוג׳רס והמרשטיין יכתבו יחד בהמשך את ״צלילי המוזיקה״ ו״המלך ואני״, התיאטרון על שם ריצ׳רד רוג׳רס בבורודוויי הוא ביתו של המיוזיקל ״המילטון״ בעשר השנים האחרונות. אין תיאטרון על שם לורנז הארט). הארט אכול קנאה ומתחיל להשתכר לפני שכל המוזמנים יגיעו. זו הפקה כמעט תיאטרלית, ברובה כמעט הצגת יחיד של הוק, בסרט שעוסק בכישרון וגאונות, וההרס העצמי שמחריב הכל.

״מגדל הקרח״. גם את הסרט הזה ראיתי השנה בפסטיבל ברלין. הבמאית היא לוסיל האדזיאלילוביץ׳, אשתו של הבמאי גספר נואה, שגם מלוהק לתפקיד קטן בסרט. זו מעין אגדת ילדים שעוסקת באגדות ילדים. מריון קוטיאר היא שחקנית שמצלמת סרט על פי ״מלכת השלג״ של הנס כריסטיאן אנדרסון, ובאולפן הצילומים מסתתרת נערה שברחה מביתה בליל שלג קפוא, ועבורה השחקנית היא באמת מלכת השלג. זה סרט מסתורי ויפה לעין, אבל הוא לא מאוד מוצלח ואני התאכזבתי ממנו.

״עיר החול״. סרט ביכורים תוצרת בנגלדש שמגיע לחיפה הישר בפסטיבל קרלובי וארי. יש משהו בסרט הזה שמאוד הזכיר לי את סרטיו הטייוואניים של צאי מינג ליאנג, ואולי הוא נעשה בהשראתם. זה מסע עירוני, עם מעט מאוד מלל, של שני אנשים שלא יודעים שיש ביניהם משהו משותף: שניהם גונבים חול מאתר בניה. וגם החול הזה, שנחצב, נאסף ומשונע אל אתרי הבנייה, הוא אחד מגיבורי הסרט. זה סרט לירי, פיוטי, כמעט דומם, בדיוק מסוג הסרטים שאני מחפש בפסטיבלי קולנוע, יצירות אמנות שדורשות סבלנות, מעוטות עלילה ונזיריות, שהמקום היחיד לראות אותם הוא בפסטיבלים, ואין סיכוי שהוא יזכה לחיים מסחריים אחר כך.

״משמרת מאוחרת״. נציג שוויץ לאוסקרים הוא ההפך המוחלט – פצצת אנרגיה דינמית של 90 דקות ללא אוויר לנשימה, והופעה מופתית של ליאוני בנש בתפקיד הראשי. לפני שנתיים בנש היתה אורחת פסטיבל חיפה עם הסרט ״חדר מורים״ (זוכרים את הימים השמחים של פסטיבל חיפה שבהם אפשר היה לצאת מסרט ולפגוש את השחקנית הראשית שלו במעלית במלון, חמישה ימים לפני ה-7.10?) ובשנה שעברה היא היתה ב״5 בספטמבר״. כלומר, בתוך שלוש שנים בנש גילמה מורה במשבר, עיתונאית במשבר ועכשיו אחות במשבר, בשלושה סרטים דחוסים ואינטנסיביים, כמעט בזמן אמת, שבו היא צריכה להתרוצץ בין רגעי משבר שונים. ״משמרת מאוחרת״, שנראה קצת כמו הפיילוט של ״The Pitt״, מספר על משמרת ערב אחת בבית חולים שוויצרי, שבו יש בעיות תקציב וכוח אדם, ורק שתי אחיות במשמרת. זו לא אמורה להיות משמרת יוצאת דופן בחייה של הגיבורה, אבל השילוב בין מצוקת כוח האדם, ריבוי המקרים והקונפליקטים שהיא צריכה ליישב בכל רגע נתון, מצליחים לסדוק את עצביה של הגיבורה, שמנסה להתנהל ביעילות ובמקצועיות.

״אומהה״. סרט מסע אמריקאי בכיכובו של ג׳ון מגארו (״5 בספטמבר״), על אב שמתאבל על מות אשתו ואורז את שני ילדיו והכלב ועוזב את הבית המעוקל ויוצא איתם לסע לכיוון אומהה, נברסקה. למה? נגלה בסוף. מצד אחד, זה סרט מסע לא מקורי במיוחד. מצד שני, הוא עדין ומצולם יפה. ומצד שלישי, הוא נורא נורא עצוב, כמעט ברמה שאני רוצה לנסות להניא אתכם ממנו. האם זאת המלצה או אזהרה?

״לא היה לי אלא כלום״. השנה מלאו 40 שנה לבכורת ״שואה״, היצירה התיעודית המונומנטלית של קלוד לנצמן, שארכה תשע שעות וחצי, שנערכו מ-220 שעות חומרי גלם, שצולמו ונערכו לאורך 12 שנים. לנצמן צילם כל כל הרבה חומר, שעד מותו ב-2018, הוא המשיך להוציא סרטים נספחים המבוססים על רעיונות שהוא לא הכניס לסרט הסופי. כעת הלך הקולנוען גיום ריבו אל חומרי הגלם וחיפש שם את לנצמן עצמו. הסרט ״לא היה לי אלא כלום״ (שנמשך 90 דקות) מבוסס על הרגעים שבהם לנצמן עצמו מצולם בסרט ועם ציטוטים מתוך יומניו כדי לספר על המבצע העצום שלנצמן עשה, ואת המחיר הנפשי שהוא שילם, כדי לצלם את ״שואה״ ולהתמודד עם המפגשים עם הניצולים וגם עם הנאצים.

רטרוספקטיבות. אל תחמיצו את ההזדמנות לראות את ״פיקניק בצל ההר״ של פיטר וויר בעותק חדש על מסך גדול. אל תפספסו את המחווה לבמאי הצרפתי המטורלל ברטרן בלייה, שהלך השנה לעולמו. ואל תעיזו להפסיד את המחווה לשניים מסרטיו של הבמאי המקסיקני הנפלא קרלוס רייגדאס. ״יפן״ הוא סרטו הראשון, שצולם ב–16 מ״מ, והוא לא מתרחש ביפן. ״אור חרישי״ היפהפה הוא סרט מקסיקני דובר גרמנית שלא מתרחש בגרמניה אלא בקהילה דתית גרמנית במקסיקו והוא מחווה נהדרת של רייגדאס לקולנוע של טרוקובסקי וקרל תיאודור דרייר (זה בעצם מעין רימייק ל״אורדט״ של דרייר).

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב״כלכליסט״, 29.9.2025)

ציוץ