״מרשעת, חלק 2״. כמה קשה להיות ירוק

דיברתי על ״מרשעת, חלק 2״ בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

את הביקורת על ״מרשעת״ החלק הראשון תמצאו כאן

תקציר הפרק הקודם: הבמאי ג׳ון צ׳ו (״שכונה על הגובה״) והמפיק מארק פלאט (״לה לה לנד״) הפתיעו כשהוציאו לפני שנה את הגרסה הקולנועית למיוזיקל ״מרשעת״. גרסה שלקח להם 21 שנה לפתח, ובסופו של תהליך מתברר שהם עשו עבודה יפה: זה היה סרט טוב, עם ליהוק מושלם ומפתיע, שגם זכה להצלחה קופתית גדולה, בתקופה שבה עיבודי מיוזיקלס בימתיים למסך לרוב מאכזבים, אמנותית או קופתית. אלא שהיתה החלטה אחת מרגיזה: לפצל את הסרט, שצולם ברצף, לשני סרטים נפרדים. על הבמה ״מרשעת״ נמשך שעתיים ו–45 דקות, עם הפסקה של רבע שעה באמצע. בקולנוע, ״מרשעת״ הפך לשני סרטים עם אורך מצטבר של כמעט חמש שעות, ועם הפסקה של שנה באמצע. אמנותית, זה מרתיח. אבל מבחינה מסחרית מתברר שההימור השתלם: אחרי ש״מרשעת״ שבר קופות לפני שנה, עיון באתרי מכירות הכרטיסים בבתי הקולנוע הישראליים לקראת הקרנות הבכורה העיד שהאולמות – המון אולמות – היו מלאים למדי. הקהל לא רק רוצה את המערכה השניה, הוא רוצה הדרן.

״מרשעת, חלק 2״ מגיע אל בתי הקולנוע אמנם עם פוטנציאל של להיט, אבל גם עם סוד גלוי. כל מי שראה את גרסת הבמה (ובהתחשב בעובדה שזה המיוזיקל השני הכי מצליח בכל הזמנים בתולדות ברודוויי, אחרי ״מלך האריות״, יש להניח שלא מעט מהקוראים ראו אותו בניו יורק או בלונדון) יודע שהמערכה השניה של ההצגה חלשה באופן משמעותי מהראשונה. המערכה הראשונה היא קומדיית התבגרות בבית ספר למכשפות צעירות, וסיפור היכרותן וחברותן של שתיים מהתלמידות בו, גלינדה (אריאנה גרנדה, הפתעת ענק), שתהפוך למכשפה הטובה, ואלפבה (סינתיה אריבו), שתגדל להיות המכשפה הרעה מהמערב, והמרשעת משם הסרט. המערכה השניה היא כבר טרגדיה יוונית (עם קצת סוכר, כי בכל זאת). מבחינת שירים, קצת כמו תקליט משנות השבעים, כל הלהיטים הגדולים נמצאים בצד הראשון. השאריות בצד השני. המערכה הראשונה נגמרת עם קרשצ׳נדו אדיר, כשאלפבה מגלה שהיא מסוגלת לעוף תוך שהיא שרה ״Defying Gravity״. המערכה השניה נגמרת עם, נו, אתם יודעים. הרי הסוף מסופר כבר בהתחלת הסרט, ואם ראיתם את ״הקוסם מארץ עוץ״, הסוף מופיע גם שם. (כאמור, עם קצת סוכר).

גם העובדה שבהצגה ובסרט עלילת ״הקוסם מארץ עוץ״ שזורה לתוך העלילה הפריעה לי. זה דבר אחד להיות יצירה שנכתבת בהשראת יצירה אחרת ורוצה להציג פרשנות אחרת לה, זה דבר אחר כשיצירה כה קאנונית כמו ״הקוסם מארץ עוץ״ הופכת להיות הרגל הרביעית שמחזיקה את ״מרשעת״ באוויר, כשהאנרגיות דועכות. סיפור האוריג׳ין של גלינדה ואלפבה מבריק ומשעשע, לעומת זאת החיבור הישיר והמפורש לתוך עלילת ״הקוסם מארץ עוץ״ הרגיש לי עוד בהצגה עצמה כמו פתרון עצל ומאולץ.

ועם כל זה, עם כל מה שעומד כמגרעת נתונה במערכה הזאת, יש לציין שצ׳ו ופלאט עשו עבודה גם כאן, למרות שזה החלק האפל של הסיפור. אם החלק הראשון סיפר לנו איך דמויות שחשבנו שהן רעות, הן בעצם דמויות טובות שלא הובנו כראוי, החלק השני מראה איך דבר כזה נוצר. איך מדינה בשם עוץ ועיר בשם אמרלד סיטי מידרדרים לדיקטטורה פשיסטית וגזענית, איך שליט שולט בנראטיבים ובמציאות באמצעות יועצי התקשורת שלו, ואיך האזרחים ממהרים לשתף פעולה עם גזירות גזעניות ואנטי דמוקרטיות. אפילו דרך הלבנים הצהובות, הדימוי הכה איקוני מהסרט (ואפילו מאלבום של אלטון ג׳ון) מוצג כאן כמפעל של עבודת פרך במחנות העבודה של החיות שהקוסם השרלטן החליט לנדות מעירו. יש משהו ב״מרשעת״ שקצת הורס את ״הקוסם מארץ עוץ״, כשמתברר שזו בעצם מטאפורה לגרמניה הנאצית, אבל בהתחשב בעובדה שההצגה נוצרה ב–2003 והסרט צולם עשרים שנה אחר כך, די מדהים איך ״מרשעת, חלק 2״ הצליח לקלוט איזשהו תדר שקיים כנראה תמיד, ועתה מורגש ביתר שאת במציאות, בפוליטיקה, בתקשורת, באמריקה ולא רק שם. ״מרשעת״ הוא לא סרט על מכשפה, אלא על לוחמת חופש, על גיבורת רזיסטנס, ודי מדהים שסרט כה צבעוני, כה מתוק, וכה קלאסי בליטוש הקולנועי שלו, מצליח להיות גם אקטואלי ורלוונטי, באופן כמעט נבואי. זהו בידור.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 19.11.2025)

ציוץ