״חלומות רכבת״. עצי החיים

דיברתי על ״חלומות רכבת״ שמוקרן כעת בנטפליקס בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

בזמן האחרון, בכל פעם שמישהו כותב ביקורת אוהדת על סדרה של נטפליקס הוא מרגיש מחויב לפתוח עם איזו הסתייגות בסגנון ״למרות שנטפליקס עושה כל כך הרבה דברים גרועים, מצאתי משהו ממש טוב שלהם״. כולם מוצאים דברים טובים, ועדיין מקטרים. בינואר הקרוב ימלאו עשור לקיומה של נטפליקס בישראל, ותוך עשר שנים עברנו ממתלהבים למאוכזבים תמיד, כאלה שמופתעים שיש משהו טוב לראות שם. אני לא משתייך למחנה הזה. אני כן מודע לעובדה שלהבדיל ממדיניות הבוטיק של אפל טי.וי (שבוודאי תשתנה מתישהו), נטפליקס הוא מגה–סופר מרקט. אם יש לנטפליקס בעיה היא עם הכמות, לא האיכות. היא מוציאה תוכן חדש – סרט, סדרה, ריאליטי – כמעט כל יום. ועושה רושם שהיא מנסה לייצר תוכן יעודי שירצה כל אחד ואחד מ-300 מיליון המנויים שלה ברחבי העולם, ולכן על כל מרוצה אחד יהיו תמיד 299 מיליון מתלוננים. ובכן, כעת הם סוף סוף הוציאו סרט עבורי.

סופרלטיבים תחילה: ״חלומות רכבת״, שעלה בסוף השבוע בנטפליקס, הוא ללא ספק הסרט הטוב ביותר שיצא בנטפליקס השנה (יש לנטפליקס עוד שני סרטים גדולים שייצאו עד סוף השנה, ראיתי כבר את שניהם, שניהם מצוינים וזה עדיין טוב מהם), ומבחינתי הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בכל 2025.

זהו עיבוד מאוד מאוד חופשי – שנאמן באווירה ולאו דווקא בעלילה – לנובלה שכתב דניס ג׳ונסון ב-2011 ושהיתה מועמדת סופית לזכייה בפרס פוליצר, בשנה יוצאת הדופן שבה צוות השיפוט החליט שלא להעניק פרס ראשון. זהו סיפורו של אדם פשוט ואלמוני בשם רוברט גריינייר, והחיים שחי במשך רוב שנות המאה העשרים בצפון מערב ארצות הברית. הוא חי באיידהו ונדד בכל ימי חייו בין מקומות עבודה מזדמנים באותו איזור, בין וושינגטון למונטנה. הוא התפרנס כחוטב עצים, שם הפועלים כמעט ולא מדברים זה עם זה, אבל יצא לו גם לעבוד בבניית מסילת רכבת, שם היה עד להוצאה להורג של פועל סיני שנאשם בגניבה אבל נזרק מגשר ללא משפט. החלומות על העבודה האכזרית בחברת הרכבות ומותו של הסיני רודפים אותו. ג׳ואל אדג׳רטון מגלם את דמותו של איש היער הדומם, שהוא כמו הטבע סביבו, יסוד קבוע כשרק הזמן משתנה. וכמו הטבע, נדמה שהמוות רודף את חייו, כשאנשים שקרובים אליו, ברגע מופיעים ולפתע נעלמים. לעיתים בגלל שריפת יער, לעיתים בגלל ענף של עץ.

את הסרט – שנטפליקס רכשה אחרי בכורתו בפסטיבל סאנדאנס השנה – כתבו קלינט בנטלי וגרג קוואדר, שהיו מועמדים לאוסקר בשנה שעברה על התסריט שכתבו לסרט ״סינג סינג״. בנטלי גם ביים את ״חלומות רכבת״ והפך תוך 103 דקות מבמאי שמעולם לא שמעתי עליו לבמאי שאני רוצה לראות מעתה כל מה שיעשה. רוחו של טרנס מאליק מרחפת מעל הסרט הזה, שהוא אירוע פיוטי קולנועי מרהיב ביופיו. בנטלי לוקח פיסת פרוזה והופך אותה לשירה. זהו סרט ללא סיפור רצוף או עלילה סדורה, אלא סדרה כמעט אסוציאטיבית של זכרונות, אירועים ומחשבות, שממוקמים ברובם בתוך סצינות שנראות יפות ואכזריות כמו סרט טבע, על אדם שבונה לעצמו בקתה ביער, ובעקבות אסון בחייו פשוט נשאר ליד הבקתה, מחכה שחייו יחזרו למסלולם, וכך הוא מאפשר לנתח גדול מההיסטוריה של המאה ה-20 לחלוף על פניו, כעד שותק ופסיבי.

ההחלטה הנועזת של בנטלי היא לקחת את וויל פאטון – שהקריא את גרסת השמע של הספר – להיות גם הקריין של הסרט, במה שעשוי להיראות כאילוסטרציה מצולמת לספר השמע. למעשה, הוא יוצר תחושה שבמקום לספר את סיפורו של גיבור הספר, הסרט למעשה מציג הצצה לדימויים הוויזואליים של הבמאי בשעה שהוא שומע את הסיפור מוקרא, ואיך הוא מדמיין את רוברט גרייניר ואת החיים באמריקה של המחצית הראשונה של המאה העשרים. זה יפהפה, עצוב מאוד ומלא עוצמה קולנועית מהסוג שנדיר למצוא בימינו. על המוזיקה בסרט אחראי ברייס דסנר, גיטריסט הנשיונל, ואת שיר הסיום מבצע ניק קייב, שמתאים ככפפה ליד לטון המלנכולי של הסרט כולו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 24.11.2025)

ציוץ