״עלי ג׳י: אני מי?״. לראשונה, באמזון פריים וידיאו ובפלאנט וסינמה סיטי במקביל

דיברתי על ״עלי ג׳י, אני מי?״ ועל סשה ברון כהן בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, באפל או לחצו להאזנה כאן

סשה ברון כהן הוא גאון קומי. קומיקאי קמיקזה קיצוני שמוכן להתאבד על ההומור שלו ולקחת אותו הכי רחוק שאפשר. בדיוק לפני 20 שנה בחרתי את ״בוראט״ שלו לסרט השנה שלי. לא חושב שראיתי מאז סרט מצחיק ממנו. לפני שש שנים, סרט ההמשך ל״בוראט״ היה מבריק ומצחיק אף הוא, אם כי היה ברור שאלמנט ההפתעה המקורי פג. אבל הוא בכל זאת היה מטען צד סאטירי פוליטי שהשפיל את המפלגה הרפובליקנית האמריקאית ערב הבחירות (בהן הפסידה). בשני המקרים ברון כהן השתמש בדמות הפיקטיבית של עיתונאי גזען, מיזוגני ואנטישמי כדי להפיל בפח פוליטיקאים מהימין האמריקאי השמרני ולחשוף את השקפות העולם הגזענית שלהם, או לכל הפחות כאלה שנוח להן להעלים עין מגזענות של אחרים. כדי לעשות את זה, ברון כהן כבר שנים נכנס באופן טוטאלי ואבסולוטי לתוך דמויות פיקטיביות, וצולל לתוכן למשכי זמן בלי להוציא את הראש מעל פני המים לשאוף אויר. כשחקן יש בו את הטוטאליות המבהילה שהיתה לפיטר סלרס, זו שמקשה על היכולת להבין מתי נגמרת הדמות ומתחיל השחקן, והאם בכלל יש הפרדה בין שתי הישויות האלה עד למצב של חשש לסכיזופרניה. כסאטיריקן יש בו את היכולת להיות חד כתער ובאותה נשימה גם כמי שלא חושש לדשדש במי הביבים של וולגריות קיצונית, שמזכירה את הכתיבה חסרת המעצורים והצנזורה של יוצרי ״סאות פארק״.

מכיוון ששני הסרטים בכיכובו של בוראט גרמו לברון כהן להוציא את הדמות לפנסיה, כי היא כבר מפורסמת מדי כדי להפיל אנשים בפח, ובגלל שבין לבין הוא ניסה להיפרד מהפרסונה הקומית ולנסות כיוונים דרמטיים, שהוכיחו (למרבה הצער) שהוא שחקן דרמטי לא טוב במיוחד, הוא החליט כעת להחזיר למסך את הדמות הראשונה והמפורסמת ביותר שלו בתחילת דרכו הטלוויזיונית – עלי ג׳י. ראפר יהיר ואידיוט מפרברי לונדון ששאל את האנשים הכי חכמים בעולם את השאלות הכי מטומטמות בעולם. אלא שהפעם, בגלל שהשתנו הזמנים שבהם שחקן לבן יכול לגלם ראפר שמעמיד פנים שהוא שחור, עלי ג׳י הוא לא ראפר אלא גבר לבן עם איזושהי הפרעה נפשית שגורמת לו לחשוב שהוא בעצם ראפר שחור, דמות משנות התשעים שלא שמה לב שאסור לה להיות מי שהיא בשנות ה-2000. ולכן, זה שהיה כוכב לרגע בימים הראשונים של המילניום, הופך להיות דמות שנרדפת על ידי צבאות תרבות הביטול מצד אחד, ומיליציות האנטי הגירה החמושות, וכמעט נאציות, מהצד השני. שבוע וחצי לפני בחירות אמצע הקדנציה באמריקה, זו נקודת המוצא של ״עלי ג׳י: אני מי?״ ששוב מנסה להיות גם בעיטה בישבן המהוגנות, וגם ביקורת חברתית נוקבת על אידיאולוגיות קיצוניות ואנטי–הומניות, כשברון כהן מנסה לגרום לפוליטיקאים אמיתיים לדבר און דה רקורד מול מצלמה ולומר את הדברים כי קיצוניים, מבלי שהם מבינים שהם מצולמים לסרט שיוצא נגדם ולא בעדם. אלא שבעוד ב״סרט המשך בוראט״ הוא הצליח להפיל בפח את רודי ג׳וליאני, ב״עלי ג׳י: אני מי?״ הוא מסתפק בשוליים ההזויים והאיזוטריים של המפלגה הרפובליקנית וסניפיה המקומיים בעיירות דרום ארצות הברית. דגי רקק.

ההבדל הגדול של ״עלי ג׳י, מי אני״ ביחס לסרטיו הקודמים של ברון כהן הוא העובדה שכעת הוא גם מביים את הסרט בעצמו. הוא קומיקאי ענק, כאמור, שיודע לא לצאת לרגע מהדמות, אבל למראה הסרט החדש עולה התובנה העצובה שהוא לא במאי מספיק טוב, או לפחות כזה שלא מצליח להשתלט על הסט גם כפרפורמר טוטאלי וגם כמי שצריך לנווט את כל ההפקה במבט מהצד. זו אולי דרך להסביר את העובדה המצערת שהסרט הזה לא מספיק טוב, ולמרות כמה בדיחות מצוינות שמפוזרות בו, הוא בעיקר מכיל סצינות ורעיונות שפשוט לא הצליחו להתגבש ולהתממש. דמיינו שף–על, שיש לו מתכון מנצח ומצרכים מעולים אבל התבשיל שיצא תחת ידו לא מספיק טעים – לרגעים מבושל פחות מדי, לרגעים שרוף. במסעדה, זורקים את המנה השרופה לפח ומכינים אחת חדשה. בקולנוע, מוציאים את התוצאה הלא-אפויה לסטרימינג. יש בסרט הזה הרבה רגעים שנראים כמו התחלות של סצינות שלא מגיעות לסיום, או סט-אפים לפאנצ׳ים שנעדרים מהסרט (ניחוש שלי: הם צולמו אבל נזרקו בעריכה, יש שוטים מתוכם שמופיעים בטריילר, אבל לא בסרט הסופי).

יש שתי ראיות לעובדה שכל מי שהיה מעורב בו הבין לבד שהסרט הזה הוא החמצה. הראשון: אמזון פריים וידיאו, שמימנה את הסרט (ממש כמו את סרטו הקודם של ברון כהן) תכננה להפיץ אותו בבתי הקולנוע באמריקה לפני שיעלה בשירות הסטרימינג, אבל אחרי הקרנות מבחן ההפצה המסחרית שלו צומצמה לסופ״ש והסרט עלה כבר בשבוע שעבר באמזון פריים. לעומת זאת, בישראל המצב הפוך. הפוסטרים הבטיחו שהסרט יעלה כאן ליומיים בלבד. ובינתיים היומיים האלה כבר התרחבו ללפחות שבועיים של הקרנות. זה מקרה מאוד נדיר, אולי אפילו חסר תקדים, שסרט שזמין עכשיו בסטרימינג למנויי פריים וידיאו מוצג במקביל גם בבתי הקולנוע, ובהצלחה נאה. כי בישראל ברון כהן הוא כוכב. הוא משלב לא מעט עברית בסרט, כולל דמותו הנפלאה של המורה הישראלי לקרב מגע ערן מורד, אותו קרא על שם אחיו, ערן, שהלחין את סרטיו הקודמים (אחרי שדמותו של ערן מורד התגלתה בסדרה של ברון כהן ״Who Is America״ מ-2018 ואחרי הופעת אורח בסרט הנוכחי, מגיע לדמות הזאת סרט סולו משלה). הוא מכניס הופעת אורח של אמו הישראלית, דניאלה, ונותן את מלאכת כתיבת הפסקול למלחינה הישראלית נעמה מלומד. ותכלס, אם חושבים על זה, ברון כהן למעשה עושה סרטי מתיחות (אמנם המצלמה לא נסתרת). הוא לוקח את האמנות ששוכללה על ידי יהודה בארקן ויגאל שילון, מעביר אותה דרך פילטר בריטי מוטרף בסגנון ג׳ון קליז או רואן אטקינסון והופך אותה לכלי נשק נגד פוליטיקאים אמריקאים. מאז ״בוראט״, שמכר בישראל למעלה מ-200,000 כרטיסים, הוכח שבישראל אוהבים את ברון כהן יותר מאשר בשאר העולם. אבל באמריקה ״עלי ג׳י, אני מי?״ הוא כמו טיל ששוגר, נחת אבל לא התפוצץ.

הראייה השניה היא שהסצינה הכי טובה בסרט כלל לא נמצאת בו, אלא מופיעה רק על רקע הקרדיטים, כמין סצינת בונוס שנגנזה מהסרט והוספה כמין נ.ב אגבי. לסצינה הזאת יש סט–אפ צפוי ולא מוצלח בתוך הסרט, וצריך לחכות עד הקרדיטים בשביל הפאנץ׳–ליין שבו עלי ג׳י פוגש את אייסאפ רוקי כי הוא משוכנע שהוא אבא שלו (למרות שאייסאפ רוקי צעיר ממנו בערך ב-20 שנה), ובמפגש הזה נמצאת גם אשתו של רוקי, ריהאנה, שעלי ג׳י משוכנע שהיא אמו. העובדה שהסצינה המצוינת הזאת – הפאנץ׳ של ריהאנה הוא זהב טהור – צולמה אבל לא שובצה בתוך עלילת הסרט היא עדות לכך שברון כהן לא הצליח להשתלט על עלילת הסרט שלו וליצור מינון הגיוני בין הרצון שלו לתקוף את הרדיקליות של הימין והשמאל באמריקה, ובין הרצון שלו ליצור סרט עם עלילה קומית שבה עלי ג׳י נודד באמריקה בחיפוש אחר פרנסה וגם משפחה. גם רגעי השיא הנוקבים ביותר של הסאטירה מרוכזים כולם בחלק האחרון של הסרט, שמתחיל באופן חלש למדי. ברון כהן, כהרגלו, מפגיש את דמויותיו המוקצנות והמטופשות עם אנשים אמיתיים, אבל לא מצליח להוציא מהמפגשים האלה בדיחות טובות, עד כדי כך שעולה התהייה למה היה עליו לטרוח, ומה מנע ממנו ללהק שחקנים, למשל בסצינות בחנות משכונים, בקליניקת הרופא או במפגש עם יצרן התרופות השרלטן כנראה שעלי ג׳י מבקש ממנו חסות, שבהם האזרחים לא עוזרים לבדיחות של עלי ג׳י, אלא דווקא מפריעים להן. שוב ושוב מוצגות בסרט סיטואציות קומיות שאולי היו נהדרות על הנייר אבל פוספסו בביצוע. למשל, פודקאסט פוליטי ב-ASMR. רעיון מעניין למערכון. סצינה מבוזבזת ומיותרת בפועל. אז למרות כל ההערצה למחויבות הקומית של סשה ברון כהן ולרצון שלו לחשוף את הגזענות האמריקאית שמסתתרת גם בשמאל הרדיקלי וגם בימין המיינסטרימי, ולמרות רגעים בודדים שבהם הוא מצליח, משהו בסרט הזה באופן ברור התקלקל בזמן הייצור.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 28.10.2026)

ציוץ