2006: סרטי השנה וסיכומים נוספים
פורסם ב"פנאי פלוס", 28.12.2006
שנת המגה
2006 היתה שנת קולנוע מצוינת. בתי קולנוע חדשים נפתחו (אבל היו גם שנסגרו), הוקרנו יותר סרטים מאי פעם (אבל המון גם נגנזו), הקולנוע הישראלי שגשג (אבל עדיין נלחם על חייו), וכמה מהסרטים המופלאים של העשור צצו השנה על מסכינו (אבל גם כמה מהגרועים). קבלו את פרויקט סיכום השנה של "סינמסקופ"
229 סרטים יצאו השנה בישראל. זהו מספר הסרטים הגבוה ביותר שיצאו אי פעם בארץ. גבוה יותר מהנתון מחזיק השיא של 2003 (אז יצאו כאן רק 227). גבוה יותר מ־215 הסרטים שיצאו כאן ב־2004 וב־2005. ושימו לב: ב־1995, השנה הראשונה שבה התחלתי לספור כמה סרטים יוצאים בשנה בארץ, יצאו כאן 151 סרטים בלבד. האם עד סוף העשור נגיע לנתון כפול? ל־300 סרטים בשנה אחת?
האם כמות הסרטים מביאה איתה בשורות טובות לתעשייה? כן ולא. האם כמות הסרטים מביאה איתה סרטים טובים? כן ולא. טוב, הבנו. הכל גם וגם. הבה נפרט.
1. זוהי שנת המגה. אחרי שבדצמבר 2002 נפתח בארץ סינמה סיטי, המגה-פלקס הישראלי הראשון, קניון קולנוע פופולרי המכיל 21 אולמות קולנוע וששינה את דפוסי צריכת הקולנוע בארץ, ביולי השנה הוקם המגה-פלקס השני, יס פלאנט, וברגעים אלה מוקמים מגה-פלקסים נוספים, שניים בראשון לציון ועוד שניים בחיפה והקריות. זה אומר שבשנים הקרובות המון דברים הולכים להשתנות כאן. נראה עוד ועוד סרטים מגיעים להקרנות מסחריות. המגה-פלקסים האלה הם זוללי סרטים. תחלופת הסרטים תהיה מהירה יותר. אם כיום עולם 4.2 סרטים בשבוע בממוצע, ויש שבועות שבהם עולים בין שישה לתשעה סרטים חדשים, תוך שנתיים שלוש זה יהיה אף יותר.
2. זו היתה שנה טובה למכירות הכרטיסים. על פי התאחדות ענף הקולנוע בישראל 9.2 מיליון כרטיסים נמכרו השנה בבתי הקולנוע, עלייה של עשרה אחוזים מהשנה שעברה, שהיתה די קטסטרופלית. מצד שני, הביטו בטבלת שוברי הקופות המקומיים. בשנה שעברה בראש הטבלה צעד "מדגסקר" שמכר כמעט חצי מיליון כרטיסים. לפני שנתיים צעד בראש "שרק 2" עם יותר מחצי מיליון כרטיסים. והשנה: יש שיפור בכמות הכרטיסים שנמכרו, אבל כמעט אף סרט לא חצה את רף 300 אלף הכרטיסים. זו חלק ממגמת עידן המגה-פלקס: פחות בלוקבאסטרים ענקיים, יותר הצלחות מינוריות.
3. זו היתה שנה לא רעה בכלל לקולנוע הישראלי. היא אולי לא שברה את שיא העשור של 2004, שבה שלט "סוף העולם שמאלה" שמכר 450 אלף כרטיסים, אבל היא עדיין היתה מרשימה מאוד, עם מכירות של כ־800 אלף כרטיסים, 300 אלף מהם ל"אביבה אהובתי".
4. ועוד משהו בקשר לנתוני הקופה: שני סרטים הגיעו השנה למכירות של 300 אלף כרטיסים. האחד הופק בסכום של 150 מיליון דולר. השני הופק בסכום של 1.5 מיליון דולר. האחד צולם בהוואי, השני צולם בטבריה. באחד יש את ג'וני דפ, בשני יש את אסי לוי. אם אתם קוראים את המדור הזה כבר כמה זמן, אתם בוודאי יודעים שאני חסיד של הקולנוע ההוליוודי, וסרטי פופקורן חביבים עליי עד מאוד. אבל אני גם יודע שאת האמת צריך להגיד: "אביבה אהובתי" היה סרט יותר טוב מ"שודדי הקריביים 2". ואני שמח שזה נתון שטבלת מכירת הכרטיסים מצליחה להוכיח.
5. מצד שני, כמה סרטים נפלאים הוצגו השנה שלא טרחתם לראות? הלכתם ל"הילדים של מחר"? ל"לילה טוב ובהצלחה"? ל"המדריך לחיים בכפר"? ל"ליבי החמיץ פעימה"? ל"מסיבת שכונה"? אני יודע שרובכם לא ראה את "חיים בין השורות" ואת "מיס סאנשיין הקטנה". ומצד שני של הצד השני: עם 229 סרטים בשנה, הייתם מצפים שכל הסרטים הכי מדוברים של השנה ינחתו כאן. וגם זה לא. זו תופעת הלוואי המצערת של תרבות המגה-פלקסים: כמות הזבל שמגיעה לקולנועים היא עצומה. החישוב הכלכלי פשוט: בימי המולטיפלקסים השכונתיים הייתם הולכים לסרט, ואם אין כרטיסים הייתם ניגשים לקולנוע סמוך ומוצאים את הסרט שרציתם, או מוותרים והולכים למסעדה.
| "לילה טוב ובהצלחה" |
בעידן המגה-פלקסים אתם צריכים לצאת אל מחוץ לעיר באוטו כדי לראות סרט. ואז תסעו לאותו קניון סרטים עצום ותקנו כרטיס למה שיהיה זמין. יהיו לכם סדרי עדיפויות. קודם כל שובר הקופות ההוליוודי, אחר כך הקומדיה הרומנטית (או הפוך), אחר כך הסרט הישראלי. ולבסוף, אם הגעתם באיחור והכל כבר מלא, תתפשרו ותיכנסו למה שיהיה. אז למה להשקיע כסף ב"מה שיהיה". ואז המפיצים דוחפים לשם את הסרטים הזולים שהם מקבלים בתחתית החבית כחלק מחבילת הסרטים שהם קנו. פתאום סרטים קיקיוניים לחלוטין, שלא הופצו כמעט בשום מקום בעולם, חוץ ממלזיה ואינדונזיה, מגיעים לישראל. "החוזה"? "שביל הגיהינום"? "אפקט הרעם"? זה לא שנגמרו כל הסרטים הטובים ונתקענו עם אלה, אלא שגם כשמוצגים כאן 231 סרטים, עדיין ינסו לקמץ עלינו. קחו את הנתון הבא בחשבון: מבין 100 הסרטים הקופתיים ביותר באמריקה ב־2006, כמעט 30 לא הגיעו ולא יגיעו לישראל. אולי רק בדי.וי.די. חלקם הצלחות קופתיות של ממש: "לילות טלדגה" עם וויל פארל וסשה ברון כהן? נגנז. "ג'ק אס 2"? נגנז. "נאצ'ו ליברה"? נגנז. "כשזר מצלצל"? נגנז. "גבעות הפחד"? נגנז. "The Descent", אולי סרט האימה המדהים ביותר של השנים האחרונות? נגנז. הבנתם את הרעיון.
6. מספיק עם הנתונים, נעבור לסרטים. "בוראט", פיגוע הטרור התרבותי של סשה ברון כהן, הוא סרט השנה שלי. קודם כל כי הוא מצחיק נורא. גם בצפייה חוזרת. ושנית, כי הוא פשוט מלאכת מחשבת של הומור, סאטירה וקולנוע. הוא בנוי היטב ומדויק מאוד, אבל באותה נשימה הוא גם לחלוטין משולח רסן. הוא סרט השנה כי הוא בוטה, נועז, חסר מעצורים. והכי חשוב: הוא לוקח סיכונים. וזה מה שהופך אותו להרבה יותר מסתם מוצר בידורי להמונים, אלא יצירת אמנות. הוא סרט שבו השחקן והדמות מותכים לישות אחת ויחד קופצים לתוך בריכת כרישים. אבל מה שמעניין ב"בוראט" בצפייה שנייה הוא לא רק העובדה שהסרט מצחיק וסאטירי ובועט לאמריקאים (ובכלל, לרוב התרבות המערבית, גם הישראלית) בישבן, אלא העובדה שהסרט הפך לכזו סנסציה קופתית. באמריקה, בישראל ובכל העולם.
איך קורה שסרט מחתרתי כמעט באופיו, בצורתו, בתקציבו, הופך ללהיט המכניס מעל 200 מיליון דולר בעולם? אולי כי מה שהיתה אמורה להיות המכשלה שלו – העובדה שהוא בועט בכל מוסכמה של תרבותיות ונימוס ושוחט פרות קדושות ודובים קדושים – הפכה לדבר הכי נערץ אצלו. אולי "בוראט" מבטא איזשהו צמא או מרד מצד צופיו לנער מעליהם את הקונבנציות, בראש ובראשונה הקולנועיות. לא עוד סרטים נקיים, צפויים, מכאניים, מלוקקים. אלא סרט שלא דופק חשבון. שמצליח גם להטיח אמת בפרצוף – ארוזה בשקית ניילון עם גללי צואה בפנים – וגם להיות פשוט לגמרי ולחלוטין מצחיק. וכבר היה מבקר קולנוע אמריקאי מבריק שטען ש"בוראט" הוא הסמן של פער הדורות החדש. מבוגרים שונאים את הסרט.
7. ובכלל, יש תחושה של איזושהי התעוררות פוליטית חתרנית בקרב יוצרי הוליווד. יש לא מעט סרטים דיסידנטים ברשימה שלי, שמציעים איזשהו מיאוס או תסכול ממה שקורה כרגע בעולם, ובאופן שבו הקולנוע מציג אותו. גם האופן שבו התייחסו הסרטים האמריקאים להתקפות הטרור של 11.9 נראה כעת מפוקח יותר מאשר כפי שהיה בשנים הראשונות אחרי הפיגוע. "11.9 היה הדבר הראשון האמיתי שאנשים באמריקה הרגישו", אומרת אחת הדמויות ב"שורטבאס". ו"שורטבאס", הממוקם אצלי במקום הרביעי, הוא כולו ניסיון לחזור לאסתטיקה של תחילת שנות ה־70, שנים שבהן הקולנוע והתרבות כולה ניסו להיות חלק ממהפכה אזרחית, שהגיעה לשיאה בהתפטרותו של ניקסון ונסיגה מווייטנאם.
| "ונדטה" |
ואולי הגענו למצב המבורך שבו גם באמנות ובבידור אנשים מחפשים אמת? גם כשהיא מחופשת לסרט קומיקס. כמו ב"ונדטה". ו"לילה טוב ובהצלחה", שהיה במשך רוב חודשי השנה המועמד המוביל שלי לתואר "סרט השנה", הוא מכתם קולנועי נפלא שבסך הכל רוצה לבטא במילים ישירות ובלי ללכת סחור סחור משאלה. משאלה פוליטית ואנושית. וגם ספילברג התמודד, בדרכו העקלתונית – אבל האמיצה ובחלקה גם מופלאה מבחינה קולנועית – עם הבעיות של העולם כיום בכך שהוא הביט לאחור לתחילת שנות ה־70. ב"מינכן" הוא עסק במחיר הנפשי והאנושי של מעגל האלימות. המסר אולי נשמע פשטני – במלחמות, כמו בכביש, עדיף להיות חכם ולא צודק – אבל הסרט מצליח להכיל כמה מהסצינות האמיצות מבחינה אידיאולוגית שנראו השנה בארץ. ואתם יודעים שזו מגמה רחבה כשמיטב כוכבי הוליווד מוותרים על שכרם המופקע כדי לנסות להגיד משהו בעל ערך. ג'ורג' קלוני ב"סוריאנה" ובראד פיט ב"בבל". שני סרטים דומים במבנה ובמסר (אך שונים בתכלית בתוכניהם), שמנסים להציג את כל בני האנוש כחלק מאותו מרקם. כחלק מאותו מאזן. זו לא תיאוריית הכאוס, שלפיה פרפר המשיק את כנפיו בקנדה יגרום לטייפון ביפן, אלא מצב של שיווי משקל. ילד מת ביפן יגרור ילד מת במרוקו. הכל קשור זה בזה, הכל אותה מערכת עצבים גלובלית. זו למעשה האמת המטרידה – גם מבחינה אקולוגית – שעליה מדבר אל גור בסרט התיעודי הנושא שם זה, ושבה עוסק סרט האנימציה הנפלא, האמיץ, החכם, והמהנה מאוד, "תזיזו ת'רגליים".
8. והשיא של כל המגמה הקולנועית הזאת מצוי בסרט הממוקם במקום השני: "הילדים של מחר". האמת, התלבטתי אולי להכתיר אותו כסרט השנה. לא זוכר שראיתי השנה עוד סרט כה מבריק, קודם כל מבחינה קולנועית. עזבו לרגע את כל ענייני המסר מהסעיף הקודם, ובואו נתמקד באמנות הקולנוע: "הילדים של מחר" הוא שיא. אלפונסו קוארון, הבמאי היחיד שהצליח להחדיר אישיות אמנותית בסדרת "הארי פוטר" (הוא ביים את הפרק השלישי), נשאר באנגליה וביים אקסטרפולציה מבעיתה של החיים שלנו כיום.
מה שהסרט אומר הוא נורא פשוט: אתם רואים בטלוויזיה את מה שקורה בעזה, בדארפור, בעיראק. אתם מצקצקים ואומרים "לא בסדר". ואולי אפילו אתם אומרים "מגיע להם, לנבלות". אבל מה עם כל העולם יהפוך לעזה אחת גדולה? המציאות העתידנית של "הילדים של מחר", שבה האי הבריטי הוא האחרון ששורד איזו קטסטרופה כלל עולמית, כמעט זהה לזו המוצגת ב"ונדטה".
ההבדל הוא באסתטיקה. בתפיסת העולם. "ונדטה" היה סרט אמיץ ויוצא דופן. "הילדים של מחר" הוא יצירת מופת. בשפה שלו, באופן שבו דוחף את ראשו של הצופה עמוק לתוך החרא האנושי ולא מרפה. זו תקופה נהדרת לקולנוע ותקופה איומה לאנושות. זה כנראה הולך יד ביד. הקולנוע המסחרי נהיה אמיץ. מוקיע את הלכי המחשבה שהיו מקובלים, יוצא נגד השאננות השבעה של המערב. כתושב כדור הארץ אני בפאניקה, כחובב קולנוע אני באקסטזה.
9. יש כמה סרטים שאני מניח שתמצאו ברשימות סיכום שנה רבות השבוע, בארץ ובעולם, אבל לא שיבצתי אותם אצלי: "לחזור", "בבל", "ילדים קטנים", "טיסה 93", "מחבואים". כולם סרטים מעניינים מאוד ומרתקים מבחינה קולנועית, אבל כולם השאירו אותי קצת קר. כאילו הם עוסקים בנושאים הנכונים, ועשויים היטב, אבל הם לא מעיפים לי את הבוקס לפרצוף ש־40 ומשהו הסרטים ברשימה שלי העיפו. כדי לנסות ולהרחיב למה הסרטים האלה לא הזיזו לי הייתי זקוק עכשיו לחמישה עמודים נוספים.
10. ואם אני צריך לבחור את איש השנה שלי, זה יהיה ללא ספק מישל גונדרי. גם לו רשימת סרטי השנה שלי עושה עוול. אין הצדקה לשים את "מסיבת שכונה" ואת "מדעי החלום" יחד, לבד מהעובדה המקרית ששניהם סרטים של אותו במאי שיצאו באותה שנה. ושניהם שונים מאוד. ושניהם מושלמים בעולמם. "מסיבת שכונה" הוא אחד מסרטי התעודה המוזיקליים הטובים שראיתי מימיי, ו"מדעי החלום" הוא סרט סוריאליסטי מקסים, פרטי מאוד, שנראה כאילו נעשה במלאכת יד ובכנות גדולה.
סרטי השנה: 2006
"בוראט" הוא סרט השנה. אבל מה הלאה? הנה רשימת 21 הסרטים שהכי אהבתי השנה, ועוד 12 סרטים שחיבבתי מאוד.
1. "בוראט", בימוי: לארי צ'רלס
2. "הילדים של מחר", אלפונסו קוארון
3. "לילה טוב ובהצלחה", ג'ורג' קלוני
4. "שורטבאס", ג'ון קמרון מיצ'ל
5. "הר ברוקבק", אנג לי
6. "מדעי החלום" ו"מסיבת שכונה", מישל גונדרי
7. "מינכן", סטיבן ספילברג
8. "ונדטה", ג'יימס מקטיג (והאחים וושאובסקי)
9. "חיים בין השורות", נח באומבך
10. "קליק", פרנק קורצ'י (ההוא עם אדם סנדלר)
11. "טרומן קפוטה", בנט מילר
12. "קיס קיס בנג בנג", שיין בלאק
13. "תודה שעישנתם", ג'ייסון רייטמן
14. "השתולים", מרטין סקורסזי
15. "תזיזו ת'רגליים", ג'ורג' מילר
16. "ליבי החסיר פעימה", ז'אק אודריאר
17. "המדריך לחיים בכפר", רוברט אלטמן תנצב"ה
18. "נקודת מפגש", וודי אלן יבדל"א
19. "סוריאנה", סטיבן גייגן
20 "מיס סאנשיין הקטנה", ואלרי פאריס וג'נתן דייטון
וגם: "נשיקה אחרונה", "מעבר ליער", "האיש שבפנים", "רומן קרימינלי", "מצוץ מהאצבע", "אמת מטרידה", "קרח דק", "קרייזי", "משימה בלתי אפשרית 3", "מכוניות", "ג'ארהד", "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה"
הסרטים שלא מעט צופים ומבקרים נשפכו מהם השנה, אבל אני נותרתי מסויג ומרוחק מהם: "לחזור", "בבל", "ילדים קטנים", "טיסה 93", "מחבואים".
משונה, אבל "לחזור" של אלמודובר לא נמצא בכלל ברשימת סרטי השנה של קוראיי "סינמסקופ". אם החמצתם, אלה סרטי השנה שלכם כפי שנבחרו במשאל שנערך כאן ובמדורי בחודש האחרון.
ההגיגים:
זו היתה שנה טובה להית לדג'ר: הסרט הראשון שהוקרן השנה בארץ היה "קזנובה" בכיכובו (5.1), והסרט האחרון שעולה השנה בארץ הוא "קנדי", גם בכיכובו (וגם ב-ק' או ב-C). ובאמצע היה את "הר ברוקבק" ואת המועמדות לאוסקר שלו ושל זוגתו, מישל וויליאמס.
מישל גונדרי העיף לי את המוח פעמיים השנה. "מסיבת שכונה" שלו הוא אחד מסרטי ההופעות המלהיבים, המרגשים והפוליטיים שראיתי מימיי. הפסקול שלו מתנגן אצלי במכונית כבר חודשים. ו"מדעי החלום" היה, נו, נפלא.
מצד שני, את תואר אכזבת השנה מקבל הבמאי מרק פורסטר, שגם הביא השנה שני סרטים: "הישאר" ו"מעבר לכל דמיון". יש לו טעם טוב בנושאים, יש לו עין טובה לוויזואליה, אבל הוא לא מצליח לקחת את הרעיונות שלו ולרוץ איתם עד הסוף. התוצאה נראית שאפתנית אך חלולה.
ראיתי השנה גם את "המעיין" ואת "מארי אנטואנט", שני סרטים מרהיבים ואנטי-ז'אנריים, כמעט אבסטרקטיים, שבוודאי היו זוכים להתייחסות בסיכום השנה אם היו מופצים מסחרית השנה. שניהם מיועדים להפצה כרגע באיזור פברואר. אבל לא יודע, יש לי תחושה לא טובה שהם איכשהו ייעלמו מחיינו מהר מדי.
זו היתה בשבילי שנה מזעזעת לקולנוע האירופי. חוץ מ"ליבי החסיר פעימה" ו"רומן קרימינלי" אין אף סרט שאינו אמריקאי ברשימה (אם כי קשה לי להחליט מה בדיוק הלאום של "מדעי החלום" ו"שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה"). ולגבי "מחבואים", שהוא סרט עם רעיון אדיר, שלא הלך (לדעתי) עד למיצוי האמיתי שלו: הסרט הטוב ביותר של האנקה שהגיע השנה לישראל הוא ההוצאה בדי.וי.די, עם תרגום לעברית, של "חיים על הקצה" (או "קוד לא ידוע", כפי שאני מעדיף לקרוא לו). חפשו אותו, ואת שוט הפתיחה שלו הנמשך 8 דקות רצופות.
הסרטים הקופתיים ביותר בישראל ב-2006
1. "אביבה אהובתי": 302,000 כרטיסים
2. "שודדי הקריביים 2": 300,000
3. "מעבר ליער": 285,000
4. "מכוניות" 250,000
5. "צופן דה וינצ'י": 240,000
6. "השתולים": 230,000
7. "קינג קונג": 215,000
8. "עידן הקרח 2": 207,000
9. "השטן לובשת פראדה": 200,000
אלה הסרטים שעל פי הנתונים שבידיי מכרו השנה יותר מ-200 אלף כרטיסים. הסתייגות: רוב מפיצי הסרטים אינם משתפים פעולה ומוסרים נתוני קופה. השד יודע למה. הנתונים כאן אמינים ומוצלבים, אך מבוססים בחלקם על הערכות לא סופיות, כך שייתכנו סטיות של פלוס מינוס כמה אלפי צופים. כמו כן: הסרט "הארי פוטר וגביע האש" יצא בדצמבר 2005 ומכר 350 אלף כרטיסים. יש להניח שכ-200 אלף מתוכם נמכרו ב-2006.
וגם:
"משימה בלתי אפשרית 3" – 155,000
"גארפילד 2" – 150,000
ו"קזינו רויאל" ו"בוראט" שעברו את ה-150,000 ועדיין משחקים.
"האיש שבפנים" – 130,000
כמדי שנה בפרויקט סיכום השנה שלי (זו השנה ה-11, המספור אינו מקרי), אני מקדיש את הפסקאות האחרונות כדי לזכור ולהזכיר את אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם. שעת הספד היא שעה טובה לחשבון נפש. קחו למשל את הדבר הזה שנקרא "אוסקר". אנחנו בעיצומה של קדחת האוסקר, מהמרים מי יזכה בפרס, למי יש סיכויים, מי הפייבוריט. אבל כשנרגעים לרגע מהבהלה לאוסקר, אפשר לשים לב לערך של כל העסק הזה. והנה, שלושה מאנשי הקולנוע שמתו השנה מייצגים את זה היטב. מצד אחד תמצאו את שלי ווינטרס ואת מורין סטייפלטון, שתיהן שחקניות שזכו באוסקר. ווינטרס על "יומנה של אנה פרנק" (הפסלון שלה נמצא בבית אנה פרנק באמסטרדם), סטייפלטון על "אדומים". סרטים חשובים ומצוינים, תפקידים ראויים. ומצד שני, רוברט אלטמן. אחד היוצרים החשובים, המחויבים, החדשניים, ופורצי הדרך שפעלו בתעשיית הקולנוע האמריקאית מאז שנות השבעים ועד עצם היום הזה. ולאלטמן היו חמש מועמדויות אבל אף לא אוסקר אחד. אז מה שקובע זאת העבודה, והאופן שבה היא משפיעה על האנשים, על האמנות, על הדורות הבאים. ואלטמן אמנם חי מספיק כדי לעשות כמה קאמבקים, לדעוך ואז לנתר מחדש בכוחות מחודשים, והוא שרד לראות משהו מהמורשת שהוא הנחיל מושרשת בקולנוע העכשווי. והוא הספיק, לפני מותו, לביים את "המדריך לחיים בכפר" – שהעובדה שהוא משובץ במקום 17 לא עושה חסד לסרט הזה שאני כה נהנה ממנו בצפיות חוזרות, ושהוא כולו תפילת אשכבה מוזיקלית מלאת חסד – שהראה שגם בזקנתו אלטמן ידע לביים עם יותר מרץ ותעוזה מרוב עמיתיו הצעירים. הנה רשימה של כמה מהאנשים שמתו השנה, שרציתי להזכיר אותם לפני שמתחילים שנה חדשה:
סטו לינדר (מת ב-12.1), היה העורך הכמעט הקבוע של ברי לווינסון ("איש הגשם"). מת באמצע צילומי "איש השנה", שיוצא היום בארץ.
שלי ווינטרס (14.1), שחקנית זוכת אוסקר.
כריס פן (24.1), שחקן ("כלבי אשמורת", "תמונות קצרות") ואח של שון פן.
נאם ג'ון פייק (29.1), מחלוצי אמנות הווידיאו והמנטור של לורי אנדרסון.
פיטר בנצ'לי (11.2), הסופר והתסריטאי של "מלתעות".
מורין סטייפלטון (13.3), שחקנית זוכת אוסקר.
ריצ'רד פליישר (25.3), במאי סרטי ראווה.
סטניסלב לם (27.3), סופר מדע בדיוני פולני ("סולריס").
ואל גסט (10.5), במאי סרטי אימה.
יוסי בנאי (11.5), שיחק ב"הגלולה", אחד הסרטים הישראליים האהובים עליי, שבוים על ידי דוד פרלוב ונכתב על ידי ניסים אלוני, שניהם בוודאי קיבלו את פניו בשערי גן עדן.
הנרי באמסטד (24.5), מעצב תפאורות ותיק ("ורטיגו" של היצ'קוק) ובשנים האחרונות עבד על כל סרטיו של קלינט איסטווד, כולל "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה".
גיורגי ליגטי (11.6), מלחין שהתפרסם בזכות הקטעים שלו שהופיעו בסרטיו של סטנלי קובריק, בייחוד ב"2001: אודיסאה בחלל".
ארון ספלינג (23.6), מפיק טלוויזיה מחד, והאיש שמימן לרוברט אלטמן את "השחקן" מאידך.
פביאן ביילינסקי (28.6), במאי ארגנטינאי מבטיח ("תשע מלכות") שמת מוקדם מדי.
ז'ראר אורי (19.7), במאי צרפתי.
ג'ק וורדן (19.7), מאותם שחקנים נפלאים שאתם רואים בהמון סרטים ואף פעם לא יודעים איך קוראים להם.
ברונו קירבי (14.8), שחקן, החבר של בילי קריסטל ב"כשהארי פגש את סאלי" ו"תעצרו את העיר אני רוצה לרדת".
גלן פורד (30.8), שחקן.
סטיב אירווין (4.9), חובב תנינים ואחד המדבבים ב"תזיזו ת'רגליים".
רמי בלוו (4.9), במאי בלגי ("איש נשך כלב").
ז'ראר בראך (9.9), תסריטאי שעבד רבות עם רומן פולנסקי וחתום, בין השאר, על "שם הוורד", "ירח מר", "פרנטיק", "ז'אן דה פלורט".
סוון ניקוויסט (20.9), אחד מגדולי צלמי הקולנוע בכל הזמנים, שעבד עם אינגמר ברגמן, אנדריי טרקובסקי, וודי אלן ונורה אפרון.
ג'ילו פונטקורבו (12.10), במאי "הקרב על אלג'יר".
ראובן דיין (17.10), שחקן ישראלי נהדר ששיחק בכל, מחייל מצרי ב"גבעת חלפון" ועד אבא של אניטה ואביבה ב"אביבה אהובתי".
וויליאם סטיירון (1.11), סופר ("בחירתה של סופי").
אדריאן שלי (1.11), שחקנית ("אמון הדדי").
בזיל פולדוריס (8.11), מלחין.
ג'ק פאלאנס, שחקן זוכה אוסקר ("תעצרו את העיר אני רוצה לרדת").
רוברט אלטמן (20.11), במאי נפלא.
בטי קומדן (23.11) תסריטאית ("שיר אשיר בגשם").
שירלי ווקר (29.11), מלחינה.
פיטר בויל (12.12), שחקן ("פרנקנשטיין הצעיר", ואבא של רי רומנו ב"כולם אוהבים את ריימונד").
ג'וזף ברברה (18.12), חצי מצמד האנימטורים האנה-ברברה, יוצרי טום וג'רי ומשפחת פלינטסטון (ועוד המון).
ג'יימס בראון (25.12), הסנדק של מוזיקת הסול. סיפור אמיתי: הסצינה שלו בתור כומר ב"האחים בלוז" נקצצה כשהסרט היה משודר בערוץ 1 מתוך חשש לפגוע ברגשות הצופים הנוצריים.
באופן די מדהים, רשימת 20 סרטי השנה שלך עובדת בשבילי הכי טוב כשהופכים אותה על ראשה! כלומר, מקום 20 שלך (מיס סאנשיין הקטנה) הוא המקום הראשון אצלי, מקום 18 (נקודת מפגש) בהחלט ראוי למקום השלישי, אלטמן האחרון בהחלט זכאי למקום רביעי, וכו'. "בוראט" ראוי להתמקם, כמובן, במקום ה-20, לא הרבה מעבר לזה לאף כיוון. בקיצור, רשימה מצוינת, אבל רק אם מביאים אותה בהפוכה.
רק עכשיו גיליתי שרמי בלוו מת….. 🙁
יהי זכרו ברוך.
בדיוק סיימתי לראות את "הילדים של מחר". אלוהים ישמור, הסצנה במכונית (די בהתחלה, וואן-שוט ארוך שכולל קילוף תפוז, התמסרות בפינג פונג, רצח ונסיעה מוטרפת) עתק את נשימתי למשך רוב הסרט, שיש לי הסתייגויות כאלה ואחרות מהתסריט שלו, אבל הבימוי, ובעיקר הצילום (עמנואל לובצקי מלך העולם!) פשוט הותירו אותי חסר נשימה.
רשימת ההספדונים שלך גרמה לי לכמה וכמה עצירות בפעימות הלב. כל כך הרבה יוצרים אהובים שאפילו לא ידעתי על פטירתם. ניקוויסט, לינדר, פן, ליגטי. עצוב.
בהקשר אחר לחלוטין – הפרשנות שלך להצלחה של "בוראט" היא לדעתי סוג של תמימות. אתה לחלוטין רואה מה שאתה רוצה לראות. הסיבה העיקרית לכך שהסרט הזה מצליח בארה"ב, לה הוא לכאורה כל כך לועג, היא שהוא מספיק עמום על מנת שמרבית הצופים לא יבינו שהוא לועג להם, ויחשבו שהוא לועג בעיקר לקזחים, או מקסימום לכמה אמריקאים מאוד ספציפיים. זאת, על פי דיווחים של חברים אמריקאיים, קריאה מהירה של תגובות ברחבי הרשת וההתרשמות הפרטית שלי. סרט מצחיק – כן. חתרני – במידה. נועז – לפרקים. פוליטי ונוקב? ממש לא.
אני רוצה להתייחס לכל ההתלהבות מהוואן שוטים ה"מופלאים" שיש ב"הילדים של מחר". נכון, הם באמת עשויים נהדר אבל לטעמי יש בהם תחושה של שוויץ. בניגוד לוואן שוטים גדולים אחרים (נגיד התחלת "השחקן") כאן יש תחושה שרוב מה שהבמאי מנסה להגיד הוא "תראו מה אני יכול לעשות" ולא הרבה יותר מזה. ההתלהבות מוואן-שוטים בכללותם היא מוגזמת לטעמי, גם כי רובו של הקהל בכלל לא שם אליהם לב וגם כי מה שחשוב באמת הוא הסיפור ובמקרה הזה "הילדים של מחר" הוא דוגמה נהדרת לאיך כל הטריקים הכי מרשימים שיש לא מצליחים לחפות על סיפור בעייתי. אני לא אומר שזה סרט רע, פשוט שההתלהבות ממנו מוגזמת מאד. מדובר פה בעיקר בתצוגת יכולת של במאי נהדר שיום אחד יקבל לידיים תסריט טוב באמת ויעשה יצירת מופת.
1. לא שרשימת ההספדים שלך לא מספיק ארוכה, אבל נדמה לי ששכחת את פיליפ נוארה.
2. אני מסכים לחלוטין גם עם עדן וגם עם דן ברזל.
3. כמה אנשים הצביעו במשאל?
גם אני מסכים עם דן ברזל. ראיתי אתמול את בוראט, שהוא ללא ספק סרט מצחיק מאוד ותופעה מעניינת אבל מכאן ועד סרט השנה ותופעה חתרנית? אולי הבעייה היא שצפיתי בו בסמיכות לשני סרטים אחרים- תזיזו ת'רגליים והילדים של מחר. לראות את שלושת הסרטים האלה ביומיים משאיר את בוראט הרחק מאחור. תזיזו ת'רגליים הוא מיוזיקל מופלא ומהילדים של מחר אני עדיין מנסה לסגור את פי הפעור. אני, בניגוד לביקורות הרבות שקראתי, גם חושב שיש לו תסריט נפלא ושהמחסור בהסברים עובד לטובתו. אם הייתי מצביע היום הוא היה סרט השנה שלי (כשהסרט שבחרתי-מדעי החלום, הופך למקום שני)
טוב, ספרתי סוף סוף. יצא 61 אם כי יכול להיות שפספסתי משהו פה ושם. לא רע בכלל בהתחשב בכמות האפסית יחסית של ביקורים שלי בקולנוע (ראיתי הרבה מהחדשים בסינמטק. יש כמה מהרשימה שיוקרנו בחודש הקרוב וכבר לא אראה, נגמר המנוי). מה לעשות, אני רואה בעיקר סרטים ישנים 🙂
וחוץ מזה:
כללתי בספירה את "ליברטין" שמסיבות שלא ניכנס אליהן כאן אני לא זוכרת ממנו כלום (אולי את השניות הראשונות, ואני לא מתכוונת שנרדמתי). אולי לא הייתי צריכה. מצד שני, לא ספרתי את "פליקס" ואת "כיפה אדומה" (בשתי הגרסאות) אפילו שראיתי חלקים גדולים (מאוד) מהם. אז זה מתקזז.
כללתי גם את "יפים קפואים". ראיתי אותו בשנה שעברה, אבל ראיתי אותו שוב מאז.
כמה מהסרטים ברשימה אראה בשבועיים הקרובים (יש לו"ז).
ובעיקר – יש ברשימה הרבה דברים שלא ראיתי מבחירה וגם אין לי כוונה לראות 🙂
הילדים של מחר הוא הסרט הכי טוב שהגיע לקולנועים השנה לטעמי, אך האם הסרט הטוב של השנה הוא דווקא זה שיצא בבארץ ב- 2007?
"המבוך של פן" של גיירמו דל טורו ישאיר אותכם המומים. מבלי לגלות דבר רק אומר שהסרט כל כך שובר מוסכמות שחשוב להזהיר פן יתייגו אותו כסרט ילדים.
דרור שאול, אהבתי מאוד את "אדמה משוגעת", אבל האוסקר השנה ילך ל"המבוך של פן" (הנציג של מקסיקו). אם תיהיה באותה רשימה של חמשת האחרונים לצד הסרט הזה, תצטרך להרגיש גאווה רבה.
ומשהו לעדן – סצינות ה-one שוט הארוכות הן לא רק עדות ליכולתו המדהימה הטכנית המהממת של קוארון – הם כן תורמים לאסטתיקה של הסרט. בסופו של דבר זהו סרט עתידני ששם דגש רב על הריאליזם, והסצינות האלה הופכות את הריאליזם הזה לאמין יותר.
למיקי לוי – אין לך מה לדאוג.
"המבוך של פן" יצא בארה"ב כבעל סיווג R, כך שהוא לא יתויג כסרט ילדים.
מבחינת ז'אנר, לפי מה שהבנתי מתייחסים אליו קודם כל כאל סרט אימה (למרות שלא ממש ברור לי למה..) ורק אחר-כך כדרמה/פנטזיה.
זוהי סיבה נוספת מדוע הוא בטח לא ייחשב בטעות לסרט ילדים, אבל השאלה היא – מתי הוא יגיע (אם בכלל) לארץ הקודש?
עדן –
לגבי "הילדים של מחר" אני מחזק את ידיך. יצאתי מהסרט עם הרגשת בלבול. מצד אחד, הסרט השפיע עלי מאוד, מהבחינה הויזואלית, אבל גרם לי לרצון עז לתפוס את הבמאי ולהסביר לו, שוב ושוב, את מה שהסבירו לי פעם בלימודי הקולנוע: לעשות שוט מדהים ללא מטרה זה כמו לאונן! ואצלו השוטים הבחלט נופלים להגדרה הזאת. המטרה היחידה שלהם היא יצירת אווירה, אבל מה עם קידום העלילה!!!???
בעיניי מדעי החלום ושורטבאס הם סרטי השנה ללא ספק. שורטבאס על ההומור, השימוש בעירום ובסקס לא למטרות פורנו, ובכלל, הבימוי המקסים והעלילה. מדעי החלום על הרעיונות המבריקים, שלא היו באף סרט אחר, נכון שהסרט לא מושלם ושהוא פחות שלם משמש נצחית, אבל אין לו תחרות בקטגוריית הגאונות השנה. תענוג לראות מוח מבריק בפעולה.
לחבר'ה שחושבים שהוואן שוט בהילדים של מחר הוא אוננות – הסצינה כן תורמת לסרט לדעתי.
קאטים תכופים היו פוגעים בסגנון הכמו דוקומנטרי של הסרט בכלל והסצינה הזאת בפרט. תנסו לדמיין את הסצינה הזאת עם קאטים ולדעתי תבינו שהבחירה של קוארון היא לא רק שוויץ.
ומה הקשר? וואן-שוטים, ובוודאי שבאורך הזה, לא יוצרים אשליה של ריאליזם. הם בעיקר מושכים תשומת לב להיותם וואן-שוט. אם כל הסרט היה מצולם בוואן-שוטים של כמה דקות, ולא רק סצנות אקשן בודדות, אולי הייתה יכולה להיות לך נקודה. אבל הוא לא.
"אוננות", כמושג, בא להגדיר רעיון של סיפוק עצמי ללא מטרה אמיתית מעבר לסיפוק היצר עצמו(שזו, לכאורה, אמנם מטרה נעלה לכשעצמה, אך ללא השפעה ממשית לאורך זמן).
יתרה מכך, הם נועדו בעיקר לסנוור אותך, כצופה, כדי שתעמוד נפעם אל מול הביצוע, המרשים יש לומר, תמחא כפיים בכל הכח, תצעק "כל הכבוד" ו/או "ואו! איזה גדול הבמאי הזה", ותשכח לחלוטין מהסיפור, שהוא הוא אמור להיות מרכזו של הסרט.
עוד משהו-
צפיתי אתמול ב"תזיזו ת'רגליים" והוא עלה אצלי למקום הראשון בסרטי השנה. סיבות? אין הרבה: אנימציה נפלאה, שירים בכיף, סיפור מתעתע שבנוי טוב, רצינות, עומק, ואפילו סוף, שאמנם אמור להיות האפי אנד, אבל משאיר טעם מאוד חמצמץ בפה.
תגידו, למישהו יש מושג למה אף אחד לא מזכיר את "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה"? הוא עלה למסכים ב-12 בינואר 2006, ובדיוק כפי שהקהל התעלם ממנו, גם מבקרי הקולנוע התעלמו ממנו בסיכומי השנה שלהם… אפילו אלה שהריעו לו במהלך השנה ואמרו "חבל שאנשים לא הלכו לראות אותו", בסופו של דבר השמיטו אותו מכל הרשימות והאיזכורים… סרט מקולל?
למה לא מזכירים? http://doal.blogli.co.il/archives/55
ואם אתה מחפש מישהו יותר רציני ממני, גם דבורית שרגל הזכירה אותו ברשימה שלה http://www.notes.co.il/dvorit/26978.asp
יאיר כמו שאתה בעצמך ציינת במספר מקרים – יש הבדל משמעותי בין הכנסות לרווחים. זה שגם 'אביבה' וגם 'שודדי' מכרו 300,000 כרטיסים באמת אומר שהייתה שנה סבבה. אבל 'שודדי' מכר פי 20 בכל העולם ומזמן מאוד כיסה את עלותו. אביבה נעזר בכמעט 2 מיליון ש"ח מכספי הקרנות וזאת רק אינדיקציה לעלותו המוגזמת. סיכוייו לרווחים נאים – לא גדולים, לצער כולנו. הבעייה של הקולנוע הישראלי ממשיכה להיות עלויות הייצור הגבוהות והשיווק העצל, ולא קהל הצופים הנלהב למדי – זה מה שהנתונים מראים יותר מכל.
"שורטבאס" הוא הסרט הגרוע ביותר שראיתי השנה, מעין הפלצה יומרנית/הומוסקסואלית מעצבנת, שמשתמשת בפורנו רך כתירוץ לקיומה. "הילדים של מחר" מדהים בעיניי, כמו גם "מדעי החלום" של גונדרי. "בוראט" ? אוי ואבוי.
לדניאל, הייתה לך נקודה אם היה מדובר בסתאם סצינות אקשן בודדות, אבל הן לא.
ואגב, רק כשנגמר הסרט פתאום נפל לי האסימון שהן וואן-שוט. אין לי ספק לרגע שהסרט היה נתפס אחרת מבחינה קונספטואלית אם הסצינות האלו לא היו נראות ככה.
מיקי, מצטער אבל איבדת אותי. הן לא מה? הן לא סצנות? הן לא אקשן? הן לא בודדות?
הן לא סתאם סצינות אקשן בודדות.
הסצינות האלה הן לב הסרט והן לא סצינות אקשן במובן הקונבנציונאלי של רמבו נלחם נגד הרעים.
תראה, אותי הסרט והסצינות הללו מאוד הרשימו ואני לא מצליח לתאר לעצמי את הסרט עשוי בצורה טובה יותר. אתה חושב שעריכה שונה ובימוי אחר היו משרתים את הסרט בצורה טובה יותר? אני חולק. אני חושב שבמקרה כזה האימפקט שלו היה פחות משמעותי, האמירה שלו הייתה פחות נוקבת (בחיאת דניאל, תגיד שהסצינה במחנה פליטים לא העמידה לך את כל השערות בגוף ושלא הייתה לה משמעות בקונטקסט של הסרט) והסרט היה פשוט עוד סרט חסר יחוד. מה שהופך אותו לאחד הסרטים הטובים של השנים האחרונות הוא לא סיפור יוצא הדופן, תסריט (שטוענים שהוא) מחורר או משחק מדהים. מה שהופך אותו ליוצא דופן הוא בימוי וירטואוזי שחותר תחת הז'אנר של סרטי מדע בדיוני כדי לייצר אמירה עכשווית וריאליסטית. תטען שעשו את זה לפני ואני אומר שגם "בלייד ראנר" היה בנזונה של סרט.
אני חובב קולנוע, לא תלמיד קולנוע ואולי מבחינה תאורטית-אקדמית אני לא מבין למה השוטים האלה משמשים. הלכה למעשה הם פשוט פאקינג במקום.
מיקי-
בקצרה: סרט אמור להיות מכלול שלם של אלמנטים שיוצרים יחדיו משהו שלם. ברגע שאחד מהאלמנטים מתבלט יתר על המידה, אפילו עם לטובה, הוא יוצר חוסר איזון והפרעה לשלמות. קח לדוגמא עוגה, אם תרכיב בה רכיב מאוד מיוחד, יוקרתי וטעים ביותר, אבל הוא יגרום לעוגה להיות גושית ולא נעימה, אז מה עשית?
מיקי: ממש הוצאת לי את המילים מהפה. אין לי דרך לתאר עד כמה הסצנה הזו *לא* העמידה לי את כל השערות בגוף. מסצנת המכונית עוד הצלחתי, אבל בשלב של מחנה הפליטים הסרט כבר התיש אותי. לא שאני אומר שהסצנה גרועה, אבל אני חושב שהיה לה יותר עוצמה והיא הייתה יותר משפיעה עליי אם הייתי רואה אותה דווקא מחוץ לקונטקסט, סתם בתור קליפ של עשר דקות. בסופו של סרט בן שעתיים, לא היה לסצנה הזאת מבחינתי שום משמעות.
… מסצנת המכונית עוד הצלחתי *להתלהב*. אופס.
ומנת הסנטימנטליות שמגיעה בסופה של סצנת מחנה הפליטים ממש לא עזרה לשום שערה שלי לעמוד.
אוקיי, אז עכשיו אני מבין את הנקודה אבל אני עדיין חולק עליה. נפרד כידידים.
יהיה נחמד אם תכתוב בסוגריים את שמות הסרטים באנגלית.
מצטער להיות קטנוני. יופי של סיכום. אבל תנצב"ה עם ה' (תהי נשמתו צרורה בצרור החיים)…
יש עדכון לגבי מכיררת הכרטיסים של הסרטים הנ"ל?
Set your life time more easy take the credit loans and everything you want.
Just wanted to say this blog is kinda awesome. I always like to hear something new about this because I have the similar blog in my Country on this subject so this help´s me a lot. I did a search on the topic and found a good number of blogs but nothing like this.Thanks for sharing so much in your blog.. Greets, Nevena
Credit for the great blog post. I am glad I have taken the time to read this.
Thanks for your insight for the great written piece. I am glad I have taken the time to read this.
I reckon something really interesting about your blog so I bookmarked .
Thanks much for the great document. I am glad I've taken the time to learn this.