סרט השנה 2006
וגם: מהם סרטי השנה שלכם.
סרט השנה של "סינמסקופ" לשנת 2006 הוא…
אוקיי,
סרט השנה שלי ל-2006 הוא: "בוראט".
צמוד אליו מאוד במקום השני: "הילדים של מחר".
הרשימה המלאה + תוספות, בהמשך היום.
סרט השנה של קוראי "סינמסקופ" הוא: "הר ברוקבק".
הנה 20 הסרטים שזכו להכי הרבה קולות במשאל:
1. "הר ברוקבק", במאי: אנג לי
2. "הילדים של מחר", אלפונסו קוארון
-. "מדעי החלום", מישל גונדרי
3. "השתולים", מרטין סקורסזי
4. "בריק", ריאן ג'ונסון
-. "לילה טוב ובהצלחה", ג'ורג' קלוני
-. "שנת אפס", יוסף פיצ'חדזה
5. "טיסה 93", פול גרינגראס
-. "מחבואים", מיכאל האנקה
6. "אביבה אהובתי", שמי זרחין
-. "בוראט", לארי צ'רלס
-. "ונדטה", וושאובסקי/מקטיג
-. "תודה שעישנתם", ג'ייסון רייטמן
7. "אדמה משוגעת", דרור שאול
-. "האיש שבפנים", ספייק לי
-. "חיים בין השורות", נוח באומבך
-. "ימים קפואים", דני לרנר
-. "מיס סאנשיין הקטנה", פאריס/דייטון
-. "שורטבאס", ג'ון קמרון מיצ'ל
-. "תזיזו ת'רגליים", ג'ורג' מילר
בוראט???? יאיר כנראה רוצה שנפסיק לקחת אותו ברצינות!
ובאותה נימה של עידן-
"הר ברוקבק"????? מה זה צריך להיות?
🙂 כנראה ככה זה בעולם דמוקרטי, לפעמים מתקבלות החלטות שלא אנחנו בחרנו…
ראיתי את בוראט בשבוע שעבר. מאוד רציתי לראות אותו בקולנוע, כי ידעתי שבצפיה ביתית חלק גדול מהחוויה ילך לאיבוד.
אבל ביום חמישי בהקרנת חצות, היינו (6 אנשים) באולם כמעט ריק. היה לי ברור שבשביל להנות באמת מהסרט צריך לבוא לאולם מ-פ-ו-צ-ץ באנשים, ולהיכנס יחד עם כולם לאוירה, וכנראה שצדקתי.
בשורה התחתונה לראות את הסרט לבד (או כמעט לבד) מוריד מהחוויה המון. ממש המון. זה אולי סרט חתרני, גאוני, שעוד לא נראה כמותו וכ' – אבל בשורה התחתונה, כאשר יושבים ורואים אותו לבד ובשקט, בלי כל ההייפ שסביבו – מגלים שמדובר בסרט עם הרבה יתרונות, אבל גם הרבה חסרונות.
סרט השנה שלך, יאיר? מוזר קצת לדעתי. מקום בחלק התחתון של העשיריה (כמו שבחרו גולשי האתר) נראה הרבה יותר הגיוני…
כנראה שאודי צודק. ראיתי את בוראט באולם מלא עד אפס מקום והצחוקים לא הפסיקו להתגלגל. גם את השתולים ראיתי באולם מלא והבחורה שבשלב מסוים צרחה בכל פעם שירו במישהו, למעשה תרמה משהו לאוירה. יש משהו בקהל גדול שבא להנות שאוטומטית מוסיף לחווית הצפיה (כל עוד לא מדברים, כמובן).
כמה קולות התקבלו??
לראות סרט ואני מדבר על כל סרט באולם מלא הוא מבחינתי סיוט ואני אישית מעדיף טיפול שורש בלי הרדמה על פני אולם מלא אנשים. לכן נדיר שאני הולך לסרט שלא בהצגת בוקר או הצגה יומית וכשמישהו(לא משנה מי)מתיישב לידי אני מיד עובר מקום. לראות סרט באולם ריק זו חוויה נדירה שלשמחתי חוויתי אותה לא מעט אך לצערי היא לא מתרחשת תכופות.
"בריק" היה הבחירה שלי. נחמד לראות שקלעתי די גבוה.
אם עדיין יש כוונה לנסח איזו רשימה אלטרנטיבית נוסח "הסרט הכי טוב שדילג על הקולנוע והגיע לוידאו" אז אני בוחר ב-"סיפורי רובוטים" שכבר המלצתי עליו.
אין כמו לראות סרט באולם ריק. סרט, מבחינתי, הוא חוויה אישית ולא קבוצית. כמו ספר, כמו תמונה במוזיאון, מו יצירה מוסיקלית (דיסק עדיף על אולם קונצרטים או הופעה) וגם בתיאטרון אני מעדיף להתעלם מהקהל שמסביב עד כמה שאפשר. ולכן אם סרט מסוים לא עובד עלי כשאני לבד הוא לא עבוד עלי גם באולם מלא.
והצגות יומיות ריקות תמיד עדיפות.
עידן: "….וכשמישהו(לא משנה מי) מתיישב לידי אני מיד עובר מקום…."
אתה מבין שאתה צריך טיפול, כן?
אין לי ספק שחלק מההתלהבות סביב בוראט, בעיקר באתר זה, צמחה בגלל ההקרנה שלו בחצות בפסטיבל חיפה מול אולם מפוצץ באנשים.
בהומור – כמו בכדורגל – קל יותר להבקיע בבית מול קהל אוהדים מעריץ. בהקרנת צהריים ריקה ביס פלאנט לפני 2 פנסיונרים ואבא ובן, היה לו קצת יותר קשה.
נדמה לי שכתבתי את זה פעם, אבל זה שוב רלוונטי:
הפעם היחידה בה הייתי בהקרנת עיתונאים הייתה בתחילת השנה (הסרט היה "למראית עין"). מאוד נהנתי מהסרט, אבל לא מהקהל. הייתה אוירה של מקום עבודה במקום אוירה של בילוי וכל עוד לא משלמים לי על הביקורות שאני כותב, סרט בקולנוע הוא מבחינתי בילוי. אני מסוגל לסלוח על ההפרעות הקטנות והאסטרונאוט שמדליק את הסלולארי במקום לכבות, כי אני בא לקולנוע לבלות וכך גם אחרים. את רובם המכריע של הסרטים החדשים אני רואה בבית, עם לא יותר משני שותפים (בדרך כלל, ההורים שלי). אולי זו הסיבה שכל יציאה לסרט היא מבורכת ואוטומטית משדרגת את ההנאה.
אין לי שום ספק שיש סרטים שצפייה המונית בהם, או לפחות יותר משני אנשים באולם, מגבירה את ההנאה מהם. לעומת זאת, יש סרטים שבהם זה לא ממש משנה. אני חושב שקומדיות וסרטי פעולה למשל כיף לראות באולמות מלאים בעוד שבדרמות זה קצת פחות משנה. אני מכליל, אבל הבנתם את הרעיון.
עם זאת, אנשים נעשו כל כך מעצבנים בזמן האחרון (או שהרגישות שלי פשוט גדלה), שאני יכול להבין את המתרעמים.
ועדיין, אני חושב שללכת לקולנוע ולראות סרט לבד קצת מפספס את הרעיון.
ועכשיו לפינת הנוסטלגיה:
הר ברוקבק?!?!
הרשימה די צפויה בעיני, היה קשה שלא להריח את הזכיה של בוראט מתקרבת מאז אוקטובר… מעבר לכך, ההפתעה היחידה בעיני היא המיקום הגבוה (והמוצדק) של בריק.
ודרך אגב, אני הצבעתי למדעי החלום, אבל ברוקבק היה גם גבוה ברשימה!
די ציפיתי לבוראט במקום ראשון אבל אני מקבל את זה בהבנה ואהבה. אמנם אצלי זה הפוך, "ילדים של מחר" מקום ראשון ואז בוראט. אבל הר ברוקבק?! נכון שזה סרט מצוין אבל היו סרטים כל כך טובים השנה.
אחרי בוראט והילדים מגיעים:השתולים, טיסה 93, לילה טוב ובהצלחה ולאן נעלמו "לחזור" ו"שלוש הלוויות". איך הם לא נכנסו לרשימה?!
שניהם יותר טובים מברוקבק.
בתכלס עדיף לראות סרט מלא באנשים.ובסרט כמו בוראט זה בהחלט משפיע. הבעיה היא שאנשים נוטים להפריע, מילדים קטנים ועד ערסים. אבל אף אחד לא משתווה לזקנים שלא סותמם את הפה ומסבירים לבן זוג כל דבר שקורה בסרט. וההפרעות הכי גדולות מגיעות תמיד במקומות שהם כביכול "מתורבתים". ביסנמטק תמיד נתקלים באנשים מפריעים. ולכן לפעמים יותר נחמד לראות סרט באולם ריק. פעם אחת אפילו ראיתי סרט לבד, "לידה". אבל זה היה רחוק מלהיות נעים.זה היה ביום חורפי כמו היום, ובתוך האולם היו מספר דליים שספגו את מי הגשמים שחדרו לאולם קולנוע. ככה זה שהולכים לראות סרט במגדל האופרה…
היפנית, צריך טיפול או לא צריך טיפול, זו החלטה שלי. בכל מקרה, אני אמשיך ברשותך עם מנהגיי שמיטיבים עימי ושומרים עלי מן המזיקים הנקראים צופים שבאים לאולמות הקולנוע.
יש ספר נפלא של השחקן סטיב מרטין (מסתבר שהוא גם סופר, ובכלל לא רע) שנקרא "העונג שבחברתי" בהוצאת מטר. אני ממליץ לכולם. במיוחד ליפנית ולעידן.
"הר ברוקבק" הוא אכן הסרט הכי טוב ומרגש השנה. כל השאר משתרכים הרחק מאחוריו…
הר ברוקבק הוא סרט עם צילום מרהיב, פסקול יפהפה ומשחק נפלא של הית' לדג'ר, אבל לטעמי הוא איטי ומשעמם בחלקים נכבדים ממנו. כמובן שאני גם מסתייג הסתייגות מוחלטת מנטיייתם המינית של הגיבורים שזה עוד נדבך שמשפיע על שיקול הדעת שלי, אבל אין ספק שהסרט ריגש צופים רבים ולכן בחירתו אינה מפתיעה.
לעידן:
אני מכבד אותך ואת דעתך, למרות שקראת לי "מזיק" (וגם לעצמך, דרך אגב), אבל אני מוכרח לשאול:
האם כאשר אתה חוזר לביתך מאולם הקולנוע, משליך לפח את הכפפות החד-פעמיות ומקרצף מעלייך את כל הזוהמה האנושית שאולי התחככת בה היום, ונכנס למיטה העטופה ניילון בדירה חסינת הקול שלך –
האם אז, בדיוק לפני שאתה עוצם את עינייך, לא מתגנבת אל ליבך אותה הרגשה הידועה בשם – בדידות???
סתם, הסתקרנתי. אתה לא חייב לענות.
בדידות מזהרת, אורון, בדידות מזהרת.
תודה על הכנות…
זה בסדר, עידן, גם ההומואים מסתייגים ממך. ואנחנו בטח לא היחידים.
ואגב, אולי אתה קורא לבדידות שלך "מזהרת", אבל הבדידות שלך – סביר להניח – הרבה יותר עלובה, מאחר וכל יום אתה פה, משחרר פרובוקציות על ימין ועל שמאל, בנסיונות מעוררי חמלה לקבל איזשהו סוג של תשומת לב.
אז הנה – עוד הצלחה!
עידו, זכותי להסתייג מהומואים וגם לומר זאת, כנראה שאני מרתק אותך אחרת לא היית טורח להגיב על דבריי בכזו התלהבות. הבדידות היא אולי לא הדבר הכי נפלא בעולם אבל היא עדיפה על חברתם של אנשים כמותך!
הר ברוקבק עלה היום בוי.או.די והפרומו "הוט וי.או.די גאים להציג" מקבל משמעות אחרת….
עידן :^)
ואגב, זה מזכיר לי פרומו שראיתי לאחרונה בערוץ "סטאר וורלד" שמגיע לו איזשהו פרס על הטעם הרע של 2006.
זה פרומו לפרק של "סקראבס" שמתארח בו השחקן חולה הפרקינסון מייקל ג'יי פוקס.
והקריין מתאר את הכוכב האורח כ-incurable romantic…
סרטים שנושאים שמות של שירים הם לא דבר חדש: Pretty Woman, Only the Lonely, I Wanna Hold Your Hand,ועוד ועוד. מה דעתכם על סרט פורנו שייקרא Blowin' in the Wind?