דיברתי על ״המנט״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

ב-1999 היה ״להציל את טוראי רייאן״ של סטיבן ספילברג הפייבוריט לזכות באוסקרים, אלא שאז הגיע הרווי וויינסטין ומכונת השיווק המסיבית שלו וגרם לסרט בריטי קטן יותר לעקוף את הפייבוריט ולחטוף ממנו את הפרס. הסרט היה ״שייקספיר מאוהב״, מאת טום סטופרד שהלך באחרונה לעולמו, שבו הוא דמיין את סיפור האהבה שהיווה השראה לכתיבת ״רומיאו ויוליה״. קפיצה קדימה להווה: הפייבוריט לזכייה באוסקר הוא ״קרב רודף קרב״ של פול תומס אנדרסון, וכמו ״להציל את טוראי רייאן״ הוא סרט סוחף, וירטואוזי, בומבסטי. אלא שהפעם זהו ספילברג בעצמו שמכניס למירוץ סרט קטן יותר, המספר על ההשראה לכתיבת מחזה אחר של שייקספיר. הסרט הזה הוא ״המנט״, שעולה בבתי הקולנוע בישראל בדיוק במקביל להכרזת המועמדויות לאוסקר, שם יתחוור עד כמה המירוץ בין ״המנט״ (שספילברג הפיק) ובין ״קרב רודף קרב״ (שספילברג שיבח, ושנעשה בהשראתו הברורה). כך או כך, זהו מירוץ בין שתי אופציות מצוינות, אך שונות זו מזו בתכלית, שמוכיחות שספילברג, שהשנה ימלאו לו 80, הוא כעת הבוס הגדול של הוליווד.

את ״המנט״ ביימה קלואי ז׳או, שכבר זכתה באוסקר על סרטה ״ארץ נוודים״. למעט ״הנצחיים״, אותו ביימה להנאתה עבור היקום הקולנועי של מארוול, אני אוהב את כל סרטיה של ז׳או (״ארץ נוודים״, ״הרוכב״ ו״שירים שלמדתי מאחיי״), שמביטה בעולם במבט פיוטי. ז׳או מספרת סיפורים על קושי, סבל, עוני וביש מזל, על אנשים שהעולם המערבי דחק לשוליים. אבל אצל ז׳או הם הגיבורים והיא יוצאת מנקודת מבט קולנועית שמחפשת את היופי, האנושיות, הקסם ואת שאר הרוח שמפעמים בדמויות שלה. הדמויות שלה, שתמיד מבוססות על אנשים אמיתיים, ולעיתים מגולמות על ידם, חיים חיים חסרי רחמים, ואילו ז׳או עם הקולנוע הנדיב שלה, מעניקה להם חסד.

ב״המנט״ היא מביימת סרט תקופתי המתרחש סביב שנת 1580 באנגליה, המספר את סיפורה של אגנס (ג׳סי בקלי, שזכתה בגלובוס הזהב על התפקיד הזה), אשה כפרית שמתאהבת במורה שמגיע לכפר ללמד את הילדים וכשהוא יתחיל לכתוב סונטות ומחזות יתברר שהאיש הזה הוא וויליאם שייקספיר (ההיסטוריונים חלוקים לגבי העובדה האם לאשתו של שייקספיר קראו אן או אגנס). וויליאם (פול מסקל) והיא הפכים גמורים – היא קרובה לטבע ויש בה איזה כישוף, משהו מיסטי. עבורה הנוף, העצים והאדמה הם האמנות האמיתית שהיא מעריכה. וויליאם הוא איש של מילים ומחשבה. בעוד המשיכה ביניהם ברורה, התקשורת קרה. שייקספיר יודע לכתוב, אבל ממעט לדבר. כשהוא רוצה לחזר אחריה הוא מספר לה את הסיפור של אורפיאוס ואאורידיצ׳ה, סיפור על מסירות של גבר לאהובתו, שמוכן להקריב את חייו למען הצלתה, אבל המחווה מסתיימת באסון. כשלזוג נולד בן בשם המנט, וטרגדיה פוקדת את ביתם, וויליאם מתכנס לשתיקה, נעלם מהבית לטובת עבודתו בתיאטרון בלונדון ויוצר בהשראת בנו את ״המלט״. הסיפור הזה, בוואריאציה אחרת, סופר גם בסרט ״הכל אמיתי״ של קנת בראנה מ-2018, אבל הסרט ההוא היה שונה לחלוטין, ולמעשה נשכח למדי. ללמדנו שלא הסיפור הוא העיקר, אלא איך מספרים אותו.

יש יופי עצום ב״המנט״, אבל זה גם סרט שמציב בפניי דילמה ביקורתית. לא מעט מהבחירות האמנותיות והדרמטיות שז׳או עושה בסרט הזה תמוהות בעיניי, כמו ההחלטה למשל שלא להזכיר את דמותו של שייקפיר בשמו. ״המנט״ הוא סרט מרסק לב על סבל ויגון. הוא שורף את העיניים מרוב עצב. לרגעים הוא כמעט בלתי נסבל לצפייה, והשילוב בין יופיו של הטבע ובין המצוקה של בני האנוש גורם ללב להתבלבל. וגם עם המוזיקה ז׳או תסכלה אותי. מקס ריכטר, מלחין כביר, הלחין את הסרט וכתב 60 דקות של מוזיקה מקורית. אבל בסצינת המפתח של הסרט – זו שאותה לא תשכחו לעולם – בוחרת ז׳או להשתמש בקטע ארכיוני של ריכטר, הנעימה ״On the Nature of Daylight״ מ-2004 שבעשרים השנים האחרונות נוגנה בעשרות סרטים, כולל ״ואלס עם בשיר״ ו״הנותרים״. זו יצירה מוזיקלית כה יפה וכה עוצמתית שכמעט לא הוגן להשתמש בה, כי המוזיקה לבדה היא נשק בלתי קונבנציונלי לריסוק לבבות. להשתמש בה בסצינה הקריטית בסרט היא, בעיני, בחירה קלה מדי, פשוטה מדי, כמעט עצלנית. אבל – מה לעשות – היא אפקטיבית נורא.

כל הסרט חותר אל המערכה האחרונה, ואם ״המנט״ – אחרי כל הרגעים שבהם הוא הרתיע אותי – הפך לבסוף לאחד הסרטים המרגשים והחכמים של השנה החולפת זה רק בזכות המערכה הזאת. הרגע שבו אגנס רואה לראשונה ״המלט״ ומבינה שבעלה השתקן, המסוגר, שלא מסוגל לבטא את את רגשותיו, כתב את המחזה כמכתב עבורה. הדבר המופלא במערכה הזאת, ובסרט כולו, הוא שאחרי שראינו כל כך הרבה גרסאות ל״המלט״ ופראפרזות עליו, מגיע הסרט הזה ומבלי לשנות מילה בטקסט מציע לו פרשנות חדשה לחלוטין, וחושף עד כמה אישי היה המחזה הזה עבור יוצרו. ״המנט״, בסופו של דבר, הוא סרט על הרגע שבו יוצר, יצירה וקהל נפגשים, וכל אחד מקבל מהמפגש הזה משהו אחר, משמעות אחרת, קתרזיס שהאמנות יכולה להעניק לחיים. כשאנחנו צופים באגנס צופה ב״המלט״, ובוויליאם צופה בה, מתגלה לנו שזו יצירה על מהות היצירה עצמה, על החשיבות באמנות כדי להצדיק את החיים ולהמשיך לחיות. אולי לכן הסרט כה לא קל לצפייה, כי לאמנות יש את היכולת לגרום לקשיים לקבל משמעות. והרגע הזה, שבו סרט לוקח יצירת מופת ויוצר ממנה יצירת מופת נוספת, הוא רגע בלתי נשכח. כישוף ממש.

**********

המלט יפני

בצירוף מקרים מעניין יוקרן השבוע בסינמטקים, כחלק מפסטיבל הקולנוע היפני אקי–נו, סרט האנימציה ״סקרלט״, של הבמאי ממורו הוסודה (״בל״, ״מיראי״). גם הסרט הזה הוא מעין פרפרזה על הסיפור של המלט, חלק מהדמויות נושאות את שמות הדמויות מהמחזה של שייקספיר, שבו נסיכה בשם סקרלט רוצה לנקום את רצח אביה, וצריכה לבחור האם להיות או לא להיות. אם קלואי ז׳או עשתה גרסה סינית ל״המלט״, הוסודה עשה גרסה יפנית לאותו מחזה (ועוד קודם, אקירה קורוסאווה עשה ב״ראן״ גרסה ל״המלך ליר״). ובכלל, השבוע הזה מלא תכנים יפניים בבתי הקולנוע העוסקים בעולם התיאטרון והמשחק: חוץ מסרטי הפסטיבל היפני תמצאו בבתי הקולנוע את ״רגשות להשכרה״ שביימה היקארי, שבו מגלם ברנדן פרייזר שחקן אמריקאי בטוקיו. ובקולנוע לב תמצאו את בהקרנות מיוחדות ״קוקוהו״, נציג יפן לאוסקר, אפוס בן שלוש שעות על חייו של שחקן קבוקי, שהפך לסרט הלייב אקשן הקופתי ביותר בתולדות יפן. מחר נדע האם הוא יהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 21.1.2026)

ציוץ