״עצמאות״. אדיפוס בחולון

משה רוזנטל עושה סרטים יפים. ממש כמו יצירת הביכורים שלו ״קריוקי״ מ-2022 גם סרטו השני, ״עצמאות״ הוא כזה שהצד החזק שלו הוא זה הוויזואלי. ב״קריוקי״ הצילום הניאוני הצבעוני של דניאל מילר כישף את העיניים וב״עצמאות״ שיתוף הפעולה של רוזנטל עם הצלם זיו ברקוביץ׳ יוצר רגעים קולנועיים מאוד מרשימים שמציגים בחירות אמנותיות מקוריות. "עצמאות" הוא אחד הסרטים הישראליים המדוברים של העת האחרונה. הוא ערך את בכורתו העולמית בפסטיבל סאנדאנס, פתח את פסטיבל הקולנוע בירושלים, וכעת מוביל את פרסי אופיר עם 16 מועמדויות — שיא של כל הזמנים, בהן סרט, בימוי ותסריט — ולצידן מועמדות לשישה משחקני הסרט. הוא סרט מרשים ויפה, אבל…

יש ב״עצמאות״ המון כישרון, טונות של כאב, תועפות של כריזמה, אבל בדיוק כמו שהיה ב״קריוקי״ יש בליבו חור רגשי גדול. הוא לא מאוד מרגש, הוא לא ממש מצחיק, ולצד ההתפעלות הגדולה פעם נוספת מהכישרון של רוזנטל כיוצר ויזואלי, ביציאה מהסרט קשה לאחוז בדיוק מה הסרט הותיר אחריו מלבד התרשמות מבמאי, שחקנים ומצלמה. ״קריוקי״ היה סרט ביכורים מסקרן מאוד, מספיק מלוטש כדי להיות מרשים, מספיק בוסרי כדי להיות הבטחה להבשלה עתידית, כזה שהפך את שמו של רוזנטל למי שכדאי לעקוב אחריו. אבל ״עצמאות״, למרות שיש לו קנווס ואמביציה גדולים יותר, נותר צעד באותו מקום. עדיין הבטחה, עוד לא מימושה.

חולון, 1987. בועז (יאיר מזור, תגלית צעירה ונהדרת) הוא הבן הצעיר במשפחה שבה אבא (אסי כהן, הלב והרגש של הסרט הזה), אמא (קרן צור, שחקנית ותיקה שהיא עדיין תגלית מפתיעה) ושתי אחיות גדולות (מור דימרי ונטע אורבך, שכמו כל השחקנים המגלמים את המשפחה הזאת, גם הן מועמדות לפרס אופיר על תפקידן בסרט). בועז מתכונן לבר המצווה שלו ומתמודד עם העובדה שאביו עומד לפני קריסה כלכלית ופשיטת רגל ונאלץ לחלטר כנהג מונית. כשבועז תופס את אביו ברגע לא מתוכנן, הסוד המתגלה קורע את המשפחה לגזרים. שנים אחר כך, כשבועז גדל להיות עידו טאקו (השחקן השישי בסרט שמועמד לפרס אופיר על תפקידו, מתוך 16 הפרסים להם הסרט מועמד בטקס שיתקיים ביום רביעי הקרוב), הוא עדיין מתמודד עם רגשות האשמה של מה שקרה עשר שנים לפני כן, ומנסה לתקן את מה שעשה. ההתמודדות של בועז המבוגר כוללת מסע לילי לגן העצמאות של שנות התשעים, שהיה עדיין גן עדן, או גיהנום, של חטאים, טאבואים וסכנות. ולמרות שהסרט הוא בלדה יפה על החיים בחולון, דווקא גן העצמאות התל אביבי הוא זה שנותן לסרט את שמו. שם אירוני, כנראה, כי הגיבור שלנו לא מצליח להפוך מילד לגבר ולמצוא לעצמו חיים של עצמאות, אלא דווקא נשאר כבול בחיים של מצוקה וחוסר אונים. רוזנטל מציג כאן סוג של אדיפוס בחולון, על ילד שברגע שהוא הופך לגבר הוא מנסה להרוג את אביו (כדי להתחמק מספוילרים, נאמר שמדובר בהריגה סמלית, אבל זה הרגע התסריטאי הכי מרשים בסרט והוא מגיע מאוד מאוד מאוחר בו, במה שנראה לי כמו טעות של מבנה עלילתי), ובמידה מסוימת, גם היא סמלית, מנסה לפתות את אמו. אבל היסוד העלילתי המיתי הזה, שכמו נקרע מתוך הטרגדיה היוונית, נותר תלוי באוויר. הוא לא מוצג בטרגדיה, הוא לא מתורגם לפרודיה. הוא פשוט מוצג כטראומה רגשית שהגיבור סוחב איתו.

זו היצירה השלישית שאני רואה מאת רוזנטל. לצד שני סרטיו הארוכים, ראיתי גם את סרטו הקצר ״שבתון״, עם אורי קלאוזנר בתפקיד הראשי, בתור מורה בשנת שבתון שפוגש את תלמידיו לשעבר בבריכה העירונית. בתחילה חשבתי ש״שבתון״ היה אטיוד ל״קריוקי״, שגם הוא מתרחש בחולון, וכעת אני מבין שהוא היה באותה מידה אטיוד גם ל״עצמאות״. בשלושת הסרטים האלה יש רגעים שחוזרים על עצמם כמו סצינות, אולי זכרונות, שרודפים את רוזנטל והוא מנסה לנער אותן מעליו. בשלושת הסרטים הוא מספר על גבר בגיל העמידה שפתאום מגלה באיחור את זהותו המינית ונכנע לפיתוי מול גבר זר. בשניים מהסרטים הפיתוי הזה קורה בבריכה. בשניים מהסרטים הגבר הוא מורה לשעבר. ולא פחות מעניין: גם ב״קריוקי״ וגם ב״עצמאות״ יש סצינה שבה אם המשפחה מבקשת לנער מעליה את תוגתה ואת משבריה עם ריקוד יווני. אין לי מושג מה הוא סיפור חייו של רוזנטל, אבל מה שנראה בתחילה כמו רגע שחוזר על עצמו, נדמה לי יותר כמו רוחות רפאים שרודפות אותו, ושהוא לא מצליח לנער אותן מעליו. יש אמנם משהו כפייתי בחזרות האלה, אבל אני לא יכול שלא לחוש שכמו גיבוריו, רוזנטל לא מצליח להיפטר מאירועים, רגעים, תמונות, זכרונות ואולי טראומות שרודפות אותו.

יש משהו מעט אכזרי בצפייה ביצירה שככל הנראה מבוססת על זכרונות ילדות משנות השמונים. בעוד שכל במאי חש שהזכרונות שלו ייחודיים לו, והם המנוע הנפשי ליצירה שלו, כל מי שרואה הרבה סרטים מגלה שלא מעט סרטי התבגרות תקופתיים עם יסודות אוטוביוגרפיים מכילים יסודות עלילתיים ורגשיים דומים. כך למשל בקולנוע הישראלי ״איים אבודים״, סרט הביכורים של רשף לוי, עסק בילד שמגלה סוד נורא על אביו שמוביל לאירוע טראומטי שגורם לו לייסורי מצפון. ו״אדמה משוגעת״, סרט הביכורים הארוך של דרור שאול, עסק בנער בר מצווה ומערכת היחסים האדיפלית שלו עם אמו (חפשו גם את הסרטים הצרפתיים החדשים ״אשליות מתוקות״ ו״ילד ברזל״ שבכל אחד מהם יש אלמנטים עלילתיים דומים). כאילו כל הסרטים האלה באים כדי להוכיח שטעה טולסטוי בפתיחת ״אנה קרנינה״ שלו ודווקא כל המשפחות האומללות דומות זו לזו, וכל משפחה מאושרת – מאושרת בדרכה שלה, ולכן לא עושים סרטים על המשפחות המאושרות. אז אם כל סיפורי ההתבגרות שמגיעים לקולנוע דומים, מה ההבדל בין הסרטים?

העוצמה האמיתית של ״עצמאות״ נמצאת בסצינות המתרחשות ב-1987. הן הטובות בסרט. רוזנטל מצייר את גיל ההתבגרות כסרט אימה. הוא מציג היטב הנעורים כמצב של חרדה וחוסר אונים. הכל מפחיד את בועז – האשמה שמא בגללו משפחתו התפרקה, האימה מפני מגיפת האיידס שהוא שומע עליה בחדשות וחושש שמא היא תקפה גם אותו. החלק הפחות חזק, ולמעשה החלק שמחליש את הסרט, הוא סיפור המסגרת שעוטף את העלילה ומתרחש בשנות התשעים, כשמתברר שתשע שנים אחר כך, בועז נותר עדיין במצב של חרדה, אימה ושיתוק. סיפור המסגרת אמנם מספק לבועז ולאביו סצינת סגירת מעגל יפה ועוצמתית, ואולי לכן כל החלק הזה לא נשאר מחוץ לסרט. ולכן, כדי לאהוב את ״עצמאות״ כדאי להתמקד בסיפור המתרחש בשנות השמונים, עם להיטי הרדיו של התקופה, ועם היכולת של רוזנטל לצלם את ישראל מנקודת מבט כמעט חו״לית. כאילו עמוס גוטמן ופדרו אלמודובר יצרו יחד סרט, שנע בין ״נגוע״ ל״הכל אודות אמא״.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 2.9.2026)

ציוץ