״האויב שבפנים״, ביקורת
״האויב שבפנים״ (2026). שליחות קטלנית
דיברתי על ״האויב שבפנים״ (וגם על ״ראנר״) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, החל מדקה 31:00. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
לפני 24 שנה ביים במאי האקשן הבריטי פול וו.ס אנדרסון (לא להתבלבל עם זוכה האוסקר האמריקאי פול תומס אנדרסון) גרסה קולנועית למשחק המחשב "Resident Evil״, שקיבלה בעברית את השם ״האויב שבפנים״. מילה יובוביץ (״האלמנט החמישי״), שלימים תתחתן עם אנדרסון, לוהקה לתפקיד הראשי. את משחק המחשב לא היכרתי, אבל ממש אהבתי את הסרט הזה, שהיה מעין פראפרזה על אליס בארץ הפלאות, אבל עם זומבים. ובכלל, פול וו.ס אנדרסון הוא אחד מיוצרי הבי–מוביז החביבים עלי, מישהו שיכול לקחת תקציב לא גדול וליצור סרט שנון ומהנה שיהיה בדיוק המיקס הנכון בין נדוש ומקורי. הסדרה הזאת הניבה שבעה סרטים, ואנדרסון ביים ארבעה מהם. אבל ההכנסות הלכו ודעכו ובעלי הזכויות החליטו, כמקובל כעת, להקים את הסדרה מחדש, ובלי הבמאי המקורי שלה.
בינואר 2025 נבחר זאק קרגר לתסריטאי ולבמאי של גרסת הרימייק או ההמשך או הריבוט של עיבודי המשחק. קרגר, גיימר מושבע (שלאכזבתי טוען שמעולם לא ראה את סרטיו של אנדרסון), היה באותה תקופה עסוק בעריכות סרטו השני, ״שעת הנעלמים״. כנראה שלא היה לו מושג שחצי שנה אחר כך הסרט שלו יהפוך לסנסציה – להיט בקופות וסרט בעל באז אוסקרים מרשים, שגם זיכה את איימי מדיגן באוסקר לשחקנית משנה. האם אחרי ההצלחה של ״שעת הנעלמים״ קרגר עדיין היה חותם עם חברת הפקה גרמנית לביים רימייק לעיבוד מחשב שנראה בדיעבד קטן על מידותיו?
הצפייה בגרסה של קרגר ל״האויב שבפנים״ מעידה כמה דברים. האחד, הוא באמת במאי מצוין. ובאמביציה מטורפת הוא מגייס לצידו את דריוש וולסקי, הצלם הקבוע של רידלי סקוט. שניהם טאלנטים גדולים על סרט מפלצות מינורי ומעט טראשי. כדרכם של סרטי אימה ועיבודים למשחקי מחשב הסיפור נע בקו ישר ויחסית צפוי, אבל קרגר יוצר רגעים שיש בהם שילוב בין פחד והומור. קרגר, צריך לציין, התחיל את דרכו כקומיקאי לפני שפנה להיות הכוכב הגדול של במאי האימה (את ״שעת הנעלמים״, אם לא ראיתם, חפשו ב-HBO Max, ואת סרטו הראשון, ״ברברי״, תמצאו בדיסני+). אבל ״האויב שבפנים״ הוא למעשה הסרט הראשון שבו רואים את העבר הקומי שלו – קטעי ההבהלות בנויים כמו סיקוונסים של סלאפסטיק, במקום פאנץ׳ בסופן הן מסתיימות עם ״בו!״, אבל הארכיטקטורה שלו לאימה זהה לבנייה קומית.
הדבר השני שמתברר מהצפייה בסרט הוא שקרגר כנראה באמת לא ראה אף אחת מהגרסאות הקודמות שנעשו למשחק כי אין שום קשר ביניהם. מדהים איך שני סרטים עם אותו חומר מקור ועם אותו שם נראים כה שונה זה מזה. עד המערכה האחרונה, זה סרט שונה לחלוטין מכל מה שהיה קודם מאותו מותג. אולי קרגר בעצם יצר פריקוול לסדרה? כזה שמקדים את אירועי סרטיו של אנדרסון. בימינו נהוג לקחת סרטים שבמרכזם גבר וללהק לגרסה החדשה אשה. קרגר עושה ההפך: במקום הגיבורה במקור, גיבור. ולא כזה גיבור, גם לא כזה גבר: בריאן הוא נער שליחויות, אבל לא של פיצה- הוא בלדר של איברים להשתלה, גבר צעיר וחסר עמוד שדרה, מילניאל בטלן ועצלן, שמוזעק לצאת לשליחות חירום לבית החולים בראקון סיטי. בדרך לשם, בעת סופת שלגים, הוא יגלה שמפלצות עומדות בדרכו (קרגר הפך את ״האויב שבפנים״ מסרט זומבים לסרט מפלצות). כמו במשחק ובסרט הקודם, גם הפעם המקור להתקפת המפלצות הוא וירוס שדלף ממעבדה, והתיק שבריאן נושא מכיל את החיסון להתקפה הזאת. וזה, בעצם, ההבדל בין הגרסה של אנדרסון ב-2002 ובין זו של קרגר ב-2026: קרגר עושה סרט על מגיפות, וירוסים וחיסונים, אחרי שהוא, צופיו וכל העולם חוו מגיפה אמיתית עם הקורונה ב-2020. זה סרט שקהל היעד שלו ירגיש שהוא כמו גרסת אימה לסיפורה של מגיפה מהונדסת והמירוץ אחר החיסון לה, אבל באותה מידה זו גם קצת סאטירה על אותה אימה, שלא לוקחת את הסיפור הזה, את המגיפה הזאת, או את הז׳אנר הזה, יותר מדי ברצינות.
********
אגב, יש עוד סרט עכשיו בבתי הקולנוע שעוסק במסע בן 90 דקות, כמעט בזמן-אמת, של שליח של איברים להשתלה שצריך להגיע תוך זמן נקוב לבית חולים עם החבילה שלו. הסרט הוא ״ראנר״, בי-מובי קטן וסביר שבו אוון ווילסון הוא השליח הזה, שמגיע לבריסבן אוסטרליה ונרדף על ידי המאפיה המקומית שרוצה להניח את ידה על הכבד שהוא נושא, שאמור להציל חיים של ילדה חולה. אלן ריצ׳סון (״ריצ׳ר״) הוא הראנר – השליח – שאמור לעזור לו להגיע ליעד. שני סרטים בני 90 דקות על שליחויות רפואיות לבתי חולים. אחד כסרט אקשן, מרדפים ומכות של במאי אלמוני (סקוט וו), השני כסרט אימה של במאי בעל שם.
(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 24.9.2026)
