״שעת הנעלמים״ (״Weapons״). שלום כיתה ג׳

דיברתי על ״שעת הנעלמים״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

משהו מעניין קורה השנה בקולנוע האמריקאי: סרטי אימה הפכו לז׳אנר הכי נועז, אמנותי ועצמאי – וגם קופתי. ״חוטאים״ של ריאן קוגלר שבר קופות; ״28 שנים אחרי״ נראה כמו ארט האוס אקספירמנטלי עם עריכה אוונגרדית ועיצוב תפאורה שמתאים לגן פסלים של מוזיאון; ״צמודים״ הוא בודי-הורור קיצוני ושנון על זוגיות; ״חייו של צ׳אק״ אמנם אינו סרט אימה בהגדרתו המקובלת, אבל הוא מגיע ממוחם של סטיבן קינג ומייק פלנגן והוא בהחלט אפוקליפטי למדי; ״הנוסע השמיני: כדור הארץ״ לוקח יקום קולנועי מוכר ומגדיל אותו בעשרות מונים ומאות מפלצות חדשות. וכעת מצטרף אליהם ״שעת הנעלמים״ (״Weapons״ במקור), שכמו האחרים ברשימה הוא דרמה אנושית פסיכולוגית שמשתמשת בלקסיקון של סרטי אימה, ובחופש שהם מעניקים להשתמש באלימות קיצונית וחרדה מוגברת, כדי לשאת מסר גדול יותר על קהילה, הורות, טראומות, אבל ואחריות הדדית. זה לא שדבר כזה לא קרה מעולם – בין ״מלתעות״ ל״שתיקת הכבשים״, סרטי אימה כבר הפכו ליצירות קולנועיות קנוניות שפורצות מחוץ לנישה של מעריצי הז׳אנר. אבל ריכוז הסרטים האלה, וגם ההבנה שהדברים הכי טובים שנעשו השנה באמריקה מוגדרים כ״סרטי אימה״ דורשת ניתוח ופיענוח.

לפני כשלוש שנים יצאו שני סרטי אימה שחשפו בפנינו את שמותיהם של יוצרים מסקרנים, מקוריים ואפלים בתחילת דרכם. הסרט ״נגעת, נרצחת״ היה בכורתם של האחים האוסטרליים מייקל ודני פיליפו, ו״ברברי״ שם על המפה את שמו של זאק קרגר, שכמו ג׳ורדן פיל בשעתו עבר לביים סרטי אימה אחרי קריירה בעולם הקומדיה והמערכונים. כעת יש להם סרטים חדשים, ובאופן מפתיע יש ביניהם כמה נקודות השקה: שניהם עוסקים בילדים מתים או נעדרים וביגון של ההורים שמתמודדים עם האובדן, שניהם מתייחסים באופן אכזרי למדי לילדים והם אולי מרחמים על ילדי הגן, אבל פחות מזה על ילדי בית הספר, ועל הגדולים לא ירחמו עוד.

״להחזיר אותה״, סרטם החדש של האחים פיליפו, הולך לכיוונם של סרטים כמו ״הבאבאדוק״ (גם הוא מתוצרת אוסטרליה שהאחים עבדו בו בתפקידי הפקה זוטרים) ו״תורשתי״, שמתרגמים אבל לאימה. סרטו החדש של קרגר נקרא בעברית ״שעת הנעלמים״, וכמו ״להחזיר אותה״ גם הוא סרט שנוגע בעולמות האוקולטיזם, תורות הנסתר. בשני הסרטים, למשל, יש דמות שהיא מעין מכשפה שגוזרת שיער מקורבנותיה כדי להטיל עליהם כישוף. ״להחזיר אותה״ הופץ באמריקה בחודש מאי ויעלה בסוף החודש בישראל. לא אהבתי אותו, אבל מי שרוצה את סרטי האימה שלו זוועתונים מלאי איברים כרותים, ראשים מרוסקים וגופות מרוטשות יקבל בסרט הזה את ליטרת הבשר והדם שלו.

המעניין מביניהם, לפיכך, הוא ״שעת הנעלמים״, סרט שלא רק מבוים לעילא, יש לו תסריט מקורי, מלא מסתורין שדורות של צופים בעתיד ינסו לפצח את סודותיו ומסריו. הסרט מיד מזניק את קרגר בן ה-44 – שכתב, ביים והלחין את הסרט – לצמרת רשימת הבמאים המסקרנים בהוליווד. העובדה שבתום סוף השבוע הראשון לצאתו עושה רושם שהסרט גם עושה כסף ולא רק מייצר באז, הופכת את קרגר לכוכב עולה. האמת, יש המון כישרון ב״שעת הנעלמים״. קרגר מזכיר את דיוויד פינצ׳ר, שגם עזר לו בייעוץ ומנטורינג, ואת פול תומס אנדרסון כהשראות שלו (ויש בו לפחות כמה שוטים שגנובים יפה מקובריק), אבל האמת היא שלמראה הסרט אי אפשר שלא לחשוב על סטיבן קינג כהשראה ביצירת הסיפור, שבו עיירה קטנה הופכת למוקד של אלימות ואימה בעקבות אירוע חסר פשר. מבחינה קולנועית יש משהו ב״שעת הנעלמים״ שמזכיר את סרטיו של אלכס גרלנד, ובייחוד את ״רדופה״: בשני המקרים יש סרט שמציית לחוקי ז׳אנר האימה אבל מחזק אותם עם רעיונות קולנועיים סוריאליסטיים שבבירור אמורים לתפקד או כסיוט או כמשל. ״שעת הנעלמים״ נקרא באנגלית ״Weapons״ ודי ברור שהשם המקורי הוא הנמשל והסרט הוא המשל. אבל מה הוא בעצם אומר?

הסרט נפתח עם קריינות של ילדה שמספרת לנו סיפור: לילה אחד, בעיירה אמריקאית קטנה ושלווה, 17 ילדים בכיתה ג׳, כולם תלמידי אותה כיתה באותו בית ספר, יוצאים ממיטותיהם, עוזבים את ביתם ומתחילים לרוץ לתוך האפלה, כשידיהם פרושות לצדדים. חודש אחר כך העיירה מנסה לחזור שגרה, להתאושש מהטראומה למרות שאין לילדים האלה זכר. זו פתיחה שקצת מזכירה את ״הנותרים״, אבל בישראל אי אפשר שלא לחשוב על אסונות מקומיים מחמישים השנים האחרונות, שבהם כמעט כיתה שלמה של תלמידים נמחקת ומותירה אחריה אימה ושכול. הסרט נקרא באנגלית ״נשקים״, אבל ללא מעט צופים השם הנכון הוא ״טריגרים״. המון המון טריגרים.

במרכז הסרט עומדת המורה של הכיתה (ג׳וליה גרנר), שהופכת להיות חשודה מרכזית בהיעלמותם של תלמידיה, ולצידה אב (ג׳וש ברולין), שבנו הוא אחד הנעלמים. אלדן ארנרייך (״הריעו לקיסר״) מגלם שוטר אלכוהוליסט שמנסה לפענח את התעלומה אבל מצליח רק לעשות עוד יותר בלאגן. הסרט עובר מדמות לדמות ומספר את הסיפור מנקודות מבט שונות, ולכן לכל פרק בסרט יש גם טון מעט אחר. זה סרט שלא רק מספר סיפור מרתק, הוא גם מספר אותו באופן מרתק. זה סרט שאין לו פשט וכולו מבקש פיענוח. בקונטקסט אמריקאי נראה ברור מאליו שקרגר מספר סיפור המבוסס על המציאות שבה לעיתים ילדים נהרגים מאש חבריהם לכיתה, משמעות שנתמכת על ידי כמה דימויים במהלך הסרט. אבל הסרט רומז לכך שהילדים עצמם יכולים להפוך להיות כלי נשק.

בחציו השני של הסרט, ומרגע שנכנסת לתמונה דמות מפלצתית בשם דודה גלדיס (איימי מדיגן הבלתי ניתנת לזיהוי), הסרט משנה כיוון וגם המשמעות שלו נראית פתאום פחות ברורה. דמותה של גלדיס היא גם המגרעת של הסרט (היא משאירה מאחוריה יותר מדי חורים בעלילה) אבל היא גם ההברקה שלו, במקוריות הגרוטסקית שלה, והיא זו שמזכירה את סטיבן קינג: בתוך אימה פרוזאית שיכולה להיחשב קלה להסברה מסתתר רוע אנושי צרוף שניזון מחייהם של אחרים: הטראומה של אחד הוא כוח החיות של האחר. ו״שעת הנעלמים״, שהוא אחד הסרטים האינטנסיביים שראיתי השנה, ממטיר על צופיו בהלה ומשאיר אותם ללא קתרזיס, עם חלומות לא מפוענחים ועם מציאות ללא הסבר. אולי לכן הסרט הזה כל כך מעורר חרדה.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 12.8.2025)

ציוץ