״חוטאים״, ביקורת
״חוטאים״. יורים ונושכים
דיברתי על ״חוטאים״ של ריאן קוגלר, ועל הפסקול של לודוויג גורנסון, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
ריאן קוגלר הוכיח את עצמו כבמאי מוצלח כשביים את ״קריד״ ואת ״פנתר שחור״. מה שמעניין בשני הסרטים האלה הוא ששניהם היו סרטי המשך המבוססים על מותגים מוכרים וקוגלר נאלץ להיכנס ליקום קולנועי שלא הוא ברא – במקרה של ״קריד״ זה היה ספין–אוף לעולם הקולנועי שהשיק סילבסטר סטאלון ב״רוקי״ ובמקרה של ״פנתר שחור״ הוא נשכר לביים סרט ביקום הקולנועי של מארוול. אבל למרבה ההפתעה בשני המקרים קוגלר הוכיח שהוא לא רק במאי טכני מוכשר, עם גישה אנרגטית ומלאת כריזמה לדרמה ופעולה, אלא שיש לו גם עולם פנימי אישי, חברתי ופוליטי מאוד, שהוא מצליח להכניס גם בסרטים שלא הוא יזם בתוך מותגים קולנועיים ותיקים ממנו. קוגלר הוא במאי אפריקאי–אמריקאי שהעיסוק שלו בזהות והתרבות השחורה באמריקה נוכח בסרטיו מאז שזכה בפסטיבל סאנדאנס ב-2013 עם סרט הביכורים שלו, ״תחנת פרוטווייל״ (שהיה מבוסס על סיפור אמיתי), הסרט שהזניק אותו ואת השחקן הקבוע שלו, מייקל ב׳ ג׳ורדן לתודעה.
ועכשיו מגיע סרטו החמישי, והראשון בקריירה שלו שהוא סרט מקורי פרי עטו, שלא מבוסס על דמויות קיימות. ״חוטאים״ מגיע למסכים כמעט בלי הייפ או באז (עדיין), כשרק שמו של קוגלר מהווה איזושהי הבטחה, של יוצר שהוכיח את עצמו אבל מגיש עכשיו סרט שמהפוסטרים והטריילרים שלו לא ברור מה הוא: סרט גנגסטרים? סרט אימה? סרט תקופתי חברתי? התשובה היא גם וגם וגם, ומדובר ביצירה מפתיעה, לא צפויה, מקורית ורצופה בהברקות. ״חוטאים״ הוא הסרט המרשים והמפתיע לטובה הראשון של 2025.
זיכרו: עצם הגדרת הז׳אנר של סרט היא ספוילר. אם נתייג את ״חוטאים״ כסרט אימה, הרי שנעשה עוול לכל החצי הראשון שלו – בסרט של שעתיים ורבע – שהוא דרמה תקופתית חברתית המתרחשת במיסיסיפי של 1932, ימי חוקי ג׳ים קרואו של גזענות וסגרגציה נגד שחורים, שעדיין מותקפים וחווים לינצ׳ים מהקו קלאקס קלאן. אם נתייג את הסרט כדרמה תקופתית חברתית, העובדה שהוא הופך בחציו השני למרחץ דמים גרוטסקי, כמעט קאמפי, עשויה לבגוד בטון של הסרט. אם צריך לצמצם את ״חוטאים״ לז׳אנר ספציפי במגירות הקולנועיות המקובלות הרי שמדובר בסרט ערפדים. אבל לא באמת: הוא, למעשה, אופרה. אבל לא אופרת רוק, אלא אופרת בלוז. וכמו אופרה מדובר בהפקה מרהיבה וגרנדיוזית, המצולמת בפילם 70 מ״מ, שמעניק לסרט תחושה של קולנוע קלאסי, עד הרגע שהמסך מתחיל לגעוש תחת נהרות של דם. זה סרט שעלילתו מתרחשת במהלך יממה אחת, והוא נראה בתחילה כמו פראפרזה שחורה ל״From Dusk Till Dawn״ של טרנטינו ורודריגז. אבל מבחינת האנרגיה הקולנועית, והבכחנליה ההוללת שלשם העלילה מגיעה, הוא דומה באופיו ובשאפתנותו ל״בבילון״ של דמיאן שאזל, שכמו ״חוטאים״ הוא סרט שנוצר בשיתוף פעולה בין במאי למלחין.
זאת צריך לזכור לגבי קוגלר: הוא במאי שעובד נפלא עם מוזיקה. הוא הדגיש את הנוכחות של מוזיקת הנשמה של פילדלפיה, ואת המורשת המקומית של להקת הרוטס, ב״קריד״; והוא הפך את ״פנתר שחור״ לחגיגה של מוזיקה אפריקאית. קוגלר עובד עוד מימי הלימודים שלו עם המלחין לודוויג גורנסון, שזכה באוסקר על ״פנתר שחור״ (ובשנה שעברה גם על ״אופנהיימר״), והייחוד ב״חוטאים״ הוא שניכר שזה סרט שנוצר כשיתוף פעולה בין במאי–תסריטאי ובין מלחין, עם פסקול שלם שניכר שהולחן כולו כבר בשלב הכתיבה. כאמור, כמו אופרה. עד כדי כך שגורנסון חתום כאחד ממפיקי הסרט (בנות הזוג של קוגלר וגורנסון שותפות גם הן להפקה, מה שהופך את הסרט הזה לאירוע אישי ומשפחתי מאוד). ו״חוטאים״ הוא חגיגה של מוזיקה. זה סרט על מקורות הבלוז, ועל האופן שבו מוזיקה מסוגלת להפוך לאירוע מיסטי, כזה שפותח שערי שמיים, ומאידך גיסא לפעור את שערי הגיהנום.
זה גם סרט דתי מאוד שבסצינה הראשונה שלו נפתח בדרשה של כומר בפטיסטי שזועק שהמוזיקה היא גן השעשועים של השטן. ואכן, זה בדיוק מה שקורה בסרט. המוזיקה אכן מזמנת את הרוע, את המוות, את האלימות. הסרט במידה רבה מייצג את עמדת הכומר, שהמוזיקה היא עבודת שטן.
זהו סיפורם של שני אחים תאומים (את שניהם מגלם מייקל ב׳ ג׳ורדן, ממש כמו רוברט דה נירו שבימים אלה מגלם שני תפקידים בסרט הגנגסטרים ״אלטו נייטס״), שחוזרים לביתם במיסיסיפי אחרי שבע שנים שבהן – לטענתם – שירתו לצד אל קפונה במלחמות המאפיה של שיקגו. הם חוזרים עם כסף בכיסם ותחמושת בתיקם כדי להקים מועדון לילה עבור שחורים. קוגלר מדגיש את הקשר בין מוזיקה ומיניות. הבלוז כאפרודיזיאק מעורר תשוקה וחשקים, כשגיבורי הסרט נסחפים עם הקצב לחיזור ושיקום מערכות יחסים עם הנשים שהשאירו מאחור. אבל בדיוק כמו שהכומר אמר, עם המוזיקה ועם הסקס, מגיעים גם השדים. מבלי להסגיר יותר מדי, נוכל לספר רק שאצל קוגלר, גם הערפדים הם יצורים פוליטיים מטאפוריים, שמחפשים חופש, חיי עד ונקמה בעולם של דיכוי, אפליה והשפלה. וכמו ב״פלישת חוטפי הגופות״ השאלה שתישאל היא האם עדיף להיות אדם בשר ודם שנמצא תחת דיכוי, או יצור אל–אנושי שחי חיי חופש. ב״חוטאים״, הדת, המיסטיקה, הוודו, האמונה והעל–טבעי מתערבבים יחד לאורגיה מסחררת של קולנוע, מוזיקה ודם. ואצל קוגלר זה לא רק קולנוע, זו קריאת קרב.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 16.4.2025)
