״בוגוניה״. אמה סטון בצילום מתוך סרטו של יורגוס לנתימוס ולא מתוך הרימייק ל״עורבים״ של אילת מנחמי

דיברתי על ״בוגוניה״ (וגם מה זה בכלל בוגוניה), ומה הבעיה שלי עם יורגוס לנתימוס, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, החל מדקה 27. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

יורגוס לנטימוס, הילד הרע הנוכחי של הקולנוע העולמי, לא מפסיק לעבוד. סרטו החדש, ״בוגוניה״, הוא השלישי שלו תוך שנתיים, והרביעי שהוא עושה יחד עם אמה סטון (שזכתה באוסקר על סרטו ״מסכנים שכאלה״). כמו סרטו הקודם, ״סוג של חסד״, גם הסרט החדש הוא מעין פורטרט חולני של אומה חולה. כשחוקרים יבקשו לבחון איך התקופה הנוכחית – תקופה של קונספירציות, פוסט–אמת ופסיכוזה לאומית – באה לידי ביטוי בתרבות, ״בוגוניה״ יוכל להצטרף ל״שעת הנעלמים״ של זאק קרגר, ״אדינגטון״ של ארי אסטר, ״האמת מאחורי הרדיפה״ של לוקה גוואדנינו, ״קרב רודף קרב״ של פול תומס אנדרסון ו״הברוטליסט״ של בריידי קורבט (וגם הסרט העצמאי ״Sovereign״ שהוקרן בפסטיבל טרייבקה ועדיין לא מצא מפיץ) כמקבץ סרטים אכולי חרדה המתארים את אמריקה כמדינה חולה, פסיכוטית, שמכורה לאלימות ולמניפולציות תקשורתיות ומזדהה עם טרוריסטים.

״בוגוניה״ – לכאורה הצנוע והקאמרי מבין סרטיו – מספר על שני גברים שזקוקים בדחיפות למקלחת, חפיפת שיער ולבדיקת שפיות. הם דבוראים שמשוכנעים שמנכ״לית חברת פארמה גדולה (אמה סטון) היא חיזרית שמחסלת את אוכלוסיית הדבורים בעולם כהכנה לקראת פלישת חיזרים לכדור הארץ, שתוביל לאירוע השמדה המוני. קצת כמו הגיבורים ב״סיינס״ של מ. נייט שאמאלאן, הם מאמינים שהחיזרים יכולים לקרוא את מחשבותיהם ושהשיער הוא אנטנות לשידורי ולקליטה מהחלל. השניים אוזקים אותה במרתף ביתם ומענים אותה כדי שתאפשר להם להיפגש עם מנהיג החיזרים. היא, בתמורה, מבינה שהיא נחטפה על ידי שני חולי נפש שמוחם נשטף ודעתם השתבשה, ומנסה לשטוף את מוחם לכיוון השני. זה מתחיל כמו פורנו-עינויים וממשיך כמו דרמה פסיכולוגית, קרב מוחות בין דמויות מעורערות. ואמנם זה לא ניכר כך בתחילה, אבל זו למעשה סאטירה שבעדינות של גרזן בוחנת יחסי כוחות בין עשירים לעניים, גברים ונשים, שפויים ומטורפים. ביסודו זה נדמה כמו סרט שמציג כמה קל לגרום לאנשים לאבד את שפיותם ולשטוף את מוחם ולמעשה להפוך אותם לכלי נשק.

סטון, גלוחת ראש רוב הסרט, מציגה משחק מופלא באמצעות תקריבי פנים ועיניים בלבד. אבל אותה סטון, שחקנית מעולה ככל שתהיה, חתמה בסמוך לבכורת הסרט הזה בפסטיבל ונציה על עצומה שבו היא קוראת להחרים את תעשיית הקולנוע בישראל בגלל המלחמה בעזה. למראה הסרט, החתימה הזאת נראית אקט של צביעות: בעיצומה של המלחמה כשבמרתפי עזה חטופים אזרחים ישראליים היא עושה סרט שכמעט נראה סוג של חסד, שמציג את אימת החטוף ואת טירוף הטרוריסט שכורך סביב גופו חגורת נפץ, והיא עדיין התייצבה לצד הטרוריסטים ולא החטופים. אוזנה לא שמעה את מה שפיה דיבר.

לנטימוס הוא במאי שכל סרט שלו מציב אותי במבוכה. הקולנוע שלו כה מפואר, משוכלל, מרהיב, השוטים שלו הם מלאכת מחשבת של דקדוק קולנועי. ואני שונא כל רגע בהם. למה? סיבה אפשרית לכך היא שבעוד יוצרים קיצוניים כמו סטנלי קובריק עשו סרטים על פסיכופטים, לנתימוס מעורר את התחושה שסרטיו נעשו בידי פסיכופט. סרטיו יוצרים אי נחת, אבל לא כי הוא מציג בעין עקומה ואירונית את תחלואי האנושות, אלא כי נדמה שהוא מזדהה בראש ובראשונה עם הסדיסטים, עם חסרי האנושיות, ושהוא עומד בראשם ומנסח את דיבורם. כמו ש״סוג של חסד״ לא היה סרט על כת, אלא סרט שנוצר ממוחו של מנהיג כת, כך גם ״בוגוניה״ הוא סרט שכל הזמן קורץ לעולמות הקונספירציה, כאילו זה סרט שנוצר על ידי מוח קונספירטיבי. ברור לי שלנתימוס אינו קונספירטור והוא לועג לעולם הזה, אבל הוא ממש נהנה מהבדיחה הזאת. הסרט מחולק לפרקים שסופרים לאחור לקראת ליקוי ירח. ואת כותרות הפרקים מלווה צילום מהחלל שמציג את כדור הארץ כדיסקית שטוחה (שאז מטילה על הירח צל ארוך וצר). ״בוגוניה״ רוצה להעמיד פנים שהוא מוכיח שכל הקונספירציות שמטריפות את אמריקה הן למעשה אמת, ולכן כל המטורפים שם הם בעצם שפויים. זה הרי מה שלנתימוס עושה הכי טוב מראשית דרכו – עושה סרטים על איך אנשים משבשים לאנשים אחרים את המוח, בכוונה תחילה, בזדון. משיבוש השפה ב״שיני כלב״, להשתלת מוח של תינוקת בגוף אשה ב״מסכנים שכאלה״, לשיבוש תחושת החירות והבחירה העצמית ב״סוג של חסד״ וכעת השיבוש הכי יסודי של תחושת האמת – הפעם לנתימוס לא משבש את דמויותיו, הוא שואף לשבש את דעתם של צופיו.

מי שישרוד את האלימות הקיצונית, אך היפהפיה, בסרט יגלה שבסופו של דבר יש בו אלמנט הומוריסטי, כמעט מערכוני, כזה שמי שמכיר את חולניות סרטיו הקודמים יוכל לנחש מראש את סופו (כשאתה יוצר בלתי צפוי אתה לבסוף יוצר סרטים צפויים). בסופו של דבר, לנתימוס הוא במאי שמתמחה בדימויים של מוות. על זה מדבר שם הסרט. ״בוגוניה״ אולי נשמע לנו כמו שם פרח (זה ״בגוניה״), אבל למעשה מי שמחפש במילון את משמעות המילה (שלא מוזכרת בסרט עצמו) יגלה שמדובר בריטואל עתיק שבו מגדלים דבורים בתוך גוויה של פרה מתה, בבחינת יצירת חיים חדשים ומתוקים מתוך מרירות המוות. דויד גרוסמן קרא לזה ״דבש אריות״, בהשראת סיפור שמשון הגיבור בספר ״שופטים״, שרואה שדבורים בנו קן בתוך גוויית האריה שהוא הרג כמה ימים לפני כן. לנתימוס מתמוגג ממוות, והופך אותו לרגעים של אמנות גבוהה, הוא לא חרד מסופה של האנושות, נדמה שהוא מייחל לה. לנטימוס הוא אולי במאי טוב, אבל סרטיו רעים.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 4.11.2025)

ציוץ