26 יוני 2024 | 10:39 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

"סוג של חסד", ביקורת

"סוג של חסד". משולש העצבות

דיברתי על "סוג של חסד" ועל יורגוס לנתימוס בחצי הראשון של פודקאסט קולנוע שלי ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

בכל עשור צצים להם כמה במאים כמעט תמיד מאירופה שמגיעים לקולנוע כדי לזעזע. יש להם עקרונות נעלים ומהפכניים שהקולנוע שלהם יבעט לבורגנות באשכים ויכאיב לה כהוגן, והנשק שלהם הוא סרטים לאמהוגנים, מלאים בסקס בוטה, קיא, צואה, קניבליזם, איברים כרותים. אבל במקום להזדעזע הקהל אנין הטעם, הבורגני והאופנתי מריע להם ומעריץ אותם, והשחקנים הכי גדולים משתוקקים לעבוד איתם, להתפלש עבורם בעירום מלא והפרשות גוף. בשנות השבעים קראו להם מרקו פררי, דושן מקבייב, לואיס בונואל ולנה ורטמולר. בשנות השמונים הם היו דיוויד לינץ' ופיטר גרינאוויי*. בשנות התשעים זה היה אמיר קוסטריצה המאוחר. בשנות האלפיים אלה היו לארס פון טרייר (בסרטים שאחרי "לשבור את הגלים"), מיכאל האנקה וגספר נואה. ועכשיו קוראים להם רובן אוסטלונד ויורגוס לנטימוס. אפשר לזהות אותם כי הם לרוב יזכו בפרס ראשי בפסטיבל קאן (ע"ע "לב פראי" של לינץ', "מתחת לפני השטח" של קוסטריצה, "רוקדת בחשיכה" של פון טרייר, "מחבואים" של האנקה ו"המרובע" ו"משולש הכאב" של אוסטלונד). לעיתים קרובות תמצאו את ווילם דפו בסרטיהם. הבמאים האלה כל כך משוכנעים שהם מזעזעים את העולם, שהם מקבלים ממפיקים בכירים תקציבים נדיבים כדי לצלם את סרטיהם באנגלית, כדי שכל העולם יהנה מההתרסה שלהם. הבורגנים לא מבינים שצוחקים עליהם, והבמאים לא מבינים שהצופים לא מבינים אותם. עוד נקודת השקה מצערת: שנים אחרי שוך התשואות, מתברר שכמה מהבמאים הגדולים האלה, שהתעללו בדמויות ובקהל, ירדו לגברי מהפסים והתעללו גם בשחקנים (ובעיקר שחקניות). ע"ע הידיעות שפורסמו על לארס פון טרייר, גספר נואה וברונו דומון. אבל העולם לא לומד וממשיך לחשוב שמי שעושה סרטים רעי לב הוא בטח צדיק גדול שסרטיו נועדו לתקן את העולם כשהם למעשה רק מקלקלים אותו. אלה סרטים שמרבים רע בעולם, אבל העולם לא מקשיב.

הכוכב הנוכחי של הגל המגעיל החדש הוא לנתימוס, מיזנתרופ יווני מוכשר, אסתטיקן בחסד, שכבר 15 שנה, מאז "שיני כלב" ב-2009, משתמש בכל כוחות העל הקולנועיים שלו כדי להמחיש לצופיו שהעולם הוא מקום דוחה ואלים ושהקשר היחיד האפשרי בין בני אדם הוא זה של ניצול וכפייה. לנתימוס כה נערץ עכשיו בקרב חוגי הבוןטון הבינלאומי שסרטו החדש "סוג של חסד" מגיע אל מסכי הקולנוע בסך הכל חמישה חודשים אחרי סרטו הקודם, "מסכנים שכאלה". הסרטים האלה, כאמור, כה מתריסים ואנטיממסדיים, שהממסד מיד מרעיף עליהם שפע פרסים: "מסכנים שכאלה" זכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה האחרון ויצא מהאוסקרים עם ארבעה פרסים (כולל אחד לאמה סטון**), ו"סוג של חסד" – גם הוא בכיכובם של ווילם דפו ואמה סטון יצא מפסטיבל קאן עם פרס השחקן לג'סי פלמונס. כן, מאז האוסקר של אוליביה קולמן על "המועדפת", משתלם לשחקנים לעבוד עם לנתימוס. אלה שאין להם בעיה להתכסות במוגלה עבור סרט.

את "סוג של חסד" צילם לנתימוס בארה"ב בחודשי ההפסקה שהיו לו אחרי צילומי "מסכנים שכאלה" ובזמן שאנשי האפקטים עבדו על עיצוב הסרט ההוא. אחרי הפסקה של שני סרטים, לנתימוס חוזר לשתף פעולה בפעם החמישית עם התסריטאי הכמעט קבוע שלו אפטימיס פיליפו, והם יצרו סרט באורך 165 דקות שמורכב משלושה סרטים קצרים (55 דקות כל אחד). לנתימוס מרבה לעסוק בעולם שנוטל מהאנשים את החירות ואת חופש הבחירה. עולם שתושביו חיים בו במציאות של רודנות מתוך בחירה. ההורים שמתעללים נפשית ורגשית בילדיהם ב"שיני כלב", המדען שבורא לעצמו אשה מתוך סקרנות לראות מה יקרה לה ב"מסכנים שכאלה", העתיד הטוטליטרי של "הלובסטר", שכופה על האזרחים זוגיות על פי חוק, או עונש מחריד, שהופך את בני האדם לניצודים.

שניים משלושת הסיפורים ב"סוג של חסד" עוסקים בכתות שבראשן עומד ווילם דפו. בסיפור מספר 1 דפו הוא מעין מנכ"ל של תאגיד בינלאומי, שהוא למעשה סוג של כת, שעובדיו נתונים למרותו הבלעדית והוא מחליט מדי יום מה הם ילבשו, מה הם יאכלו, עם מי הם יתחתנו. לכל הדמויות יש את ראשי התיבות ר"פ בשמן, ואחת מהן מכריז שם הסיפור עומד למות. כשיום אחד הבוס פוקד על העובד שלו להרוג אדם, העובד מחליט למרוד ולפרוש, רק כדי לגלות שאחרי שנים שבהן כל הזמן אמרו לו מה לעשות, מאוד קשה לפתח רצון חופשי. דפו, במעין תפקיד של אל המחליט מי יחיה ומי ימות, ממשיך כאן ואריאציה לדמות של גודווין, המדען המטורף אבל האבהי מ"מסכנים שכאלה". בסיפור מספר 3, דפו פוקד על נתיני הכת שלו לשתות את הדמעות שלו ולצאת למסע בחיפוש אחר דמות משיחית, אשה צעירה עם נתוני גוף מושלמים (כמובן, איכשהו כולם מתייחסים בשוויון נפש להחפצה המשוגעת שלנתימוס עושה בסרטיו לנשים צעירות), עם אחות תאומה מתה, ושיש לה כוחות ריפוי פלאיים. האם אשה כזאת בכלל קיימת? למסע הזה יוצאים שניים מחברי הכת (פלמונס וסטון), אבל כשהאשה נאנסת (כמובן, סקס בלי הסכמה הוא עוד מוטיב חוזר בסרטיו של לנתימוס, ומשום מה העולם משוכנע שיש כאן איזו אמירה אינטלקטואלית נשגבת, ולא נקודת מבט של מציצן סוטה) היא נענשת ונזרקת מהכת.

אותה סטון תחזור בסיפור מספר 2 בתפקיד אשה שחוזרת לציווילזציה אחרי שבועות על אי בודד אחרי שטבעה סירת המחקר שלה. בעלה, שכבר חשב שהיא מתה, חווה התמוטטות עצבים, משוכנע שזו לא אשתו ומבקש להתחיל לאכול איברים מגופה כדי שהיא תוכיח לו את אהבתה. אז היא מתחילה לקצוץ את עצמה למענו. אוכל והפרעות אכילה (כמו גם משקל גופו ההולך ומצטמק של פלמונס מסיפור לסיפור) עומדים במרכז כל סיפור, כמו גם עיסוק כפייתי בסקס ומוות. מעריצי הסרט ויש כאלה יהנו מאוד לנתח את שלל המוטיבים והרמזים השזורים בין סיפור לסיפור, כמו למשל העובדה שבמרכז כל סיפור עומדת דמותו המשנית ואגבית של מישהו שראשי תיבות שמו הם רמ"פ הוא ימות בסיפור הראשון ויקום לתחייה בסיפור השלישי. וכן, את שפת הקולנוע ומשחקי העלילה של לנתימוס כמעט מענג לנתח. ומהבחינה הזאת הכי אהבתי את ספר מספר 3, שיש בו אנרגיה גבוהה ועריכה מרובת דיזולבים יפהפיה. כן, הוא יודע איך לגרום לחבית הדם והקיא שלו להיראות אינטליגנטית ועשירה בתוכן. אבל הניתוח הזה, שמפתה לשתף איתו פעולה ולנסות להבין מה פשר הסימבוליזם של הסרט, הוא הסחת דעת. כי "סוג של חסד" הוא סרט עשיר על חיים זולים, הוא סרט אסתטי על עולם מכוער, ולצלול למוטיבים שבו זה לשחק לידיו ולהשקפתו של לנתימוס שמנסה לשכנע אותנו שאנחנו חיים בעולם קניבלי, שבו האופציה היא לאכול את הזולת או להיאכל. זו קומדיה שחורה אך ללא הקומדיה, בסרט ששמו, "סוג של חסד", הוא מן הסתם אירוני: אין חסד בסרט הזה. לא לדמויותיו ולא לצופיו.

*) דורש ניתוח: למה, מבין כל הבמאים האלה, אני ממש אוהב את פיטר גרינאוויי, ודי סובל מכל השאר? אני חושב שזה קשור כנראה לחוש ההומור הבריטי שלו ולעיסוק הכפייתי שלו באסתטיקה. גרינאוויי, אני חש, אינו פסיכופט. השאר כן.

**) דורש תחקיר: איך קרה שאמה סטון – עם שלושה תפקידים אצל לנתימוס והתפקיד המטורלל שלה בסדרה "הקללה" – הפכה מאמריקן סוויטהארט לאיזבל הופר האמריקאית, שכל סרט שלה הוא מסע במעמקי הסחי האנושי?

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 23.6.2024)

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “"סוג של חסד", ביקורת”

  1. רון 26 יוני 2024 ב - 22:47 קישור ישיר

    תודה, יאיר. ניסחת למופת את הסלידה שלי ממי שאני מכנה "הגאונים הסינמטים האפלים". יוצרים מבריקים אך מלאי טינה שמענישים את הקהל שלהם בחדווה סדיסטית, פרוורטית לחלוטין. האבא של כל הז'אנר הוא כמובן פאוזוליני, אבי כל תועבה קולנועית נצלנית שאי פעם התחפשה לחוויה אינטלקטואלית.

  2. איתן 28 יוני 2024 ב - 9:17 קישור ישיר

    כתבת פה מניפסט שאני לא מסכים איתו. בעיניי, הדעה שהעולם רע מטבעו, שבני האדם רעים מטבעם – זו דעה לגיטימית, גם אם אני לא מסכים איתה. השאלה היא איך אתה מנסח את האמירה שלך. יש במאים שעושים את זה מצוין, למשל: לפני כמה חודשים הסינמטק עשה מיני רטרוספקטיבה לדיויד לינץ'. עשיתי צפייה נוספת לכמה מהסרטים שלו. במיוחד התחברתי ל"קטיפה כחולה", שהוא כמו הצהרת כוונות של הבמאי על המשיכה שלו לפרוורטי. אני יכול להרגיש דחייה מהנושא עצמו, אבל לא מהאדם שמנסח את האמירה שלו בצורה כל כך מרתקת.

    כך שיש במאים שאני מרגיש שיודעים לעשות שימוש בדוחה ובמגעיל כדי לנסח אמירה וכדי לרגש אותי (לארס פון טרייר, לטעמי, עושה את זה ממש מצוין, כולל, למשל, ב"אידיוטים". גם האנקה היה מצוין בעיניי והוא חסר לי), ויש במאים שעצם ההגעלה היא העיקר – ובהם אני כולל את יורגוס לנטימוס, שאחרי "המועדפת" החלטתי שאין לי מה לעשות איתו, ואני נמנע מסרטיו. גם רובן אוסטלונד הוא בעיניי הרבה אוויר חם (כשרוני אבל מתנשא לטעמי)


השאירו תגובה