"מסכנים שכאלה". מיטה טובה

דיברתי על "מסכנים שכאלה" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי (ובשאר אתרי הסטרימינג) או לחצו להאזנה כאן

אחרי שהתפרסמו המועמדויות לאוסקר התחוורה העובדה שלא "ברבי" יהיה מתחרה הגדול של "אופנהיימר" בדרך לפרס הסרט הטוב ביותר, אלא דווקא "מסכנים שכאלה", שהשיג 11 מועמדויות, כולל לסרט ולבימוי, ושירמוס את "ברבי" בקטגוריות העיצוב והתלבושות. זו אמורה היתה להיות בשורה מצוינת – כי מה כבר מחפש מבקר קולנוע בחייו? שיגיע מהוליווד סרט מקורי, יוצא דופן, נועז, כזה שלא נראה כמו שום דבר אחר שנעשה לפניו. "מסכנים שכאלה" הוא לכאורה סרט כזה, אז למה אני לא אוהב אותו?

הבמאי היווני יורגוס לנטימוס הוא סוג של תופעת טבע. איך קרה שהבמאי של הסרט יקיר הפסטיבלים "שיני כלב" (2009)- סרט קיצוני, פרוורטי, על הקשר מפלצתי בין הורים וילדיהם, ושנוגע בגילוי עריות – הפך ליקיר הקולנוע האמריקאי העצמאי, כזה שמקבל צ'ק פתוח להגשים את כל רעיונותיו הפרועים ביותר על המסך? והם באמת פרועים: "להקריב אייל קדוש", "הלובסטר", "המועדפת" וכעת "מסכנים שכאלה" ("Poor Things" במקור) הם סאטירות האימה האפילות והאלימות שלנתימוס חתום עליהן, ושמסתננות בבטחה אל תוך המיינסטרים הקולנועי. העובדה שמדובר ביוצר בעל חזון מקורי וייחודי שיוצר את סרטיו כמעט ללא פשרות או צנזורה מזכירה יותר את הוליווד של תחילת שנות השבעים, שחיבקה את היוצרים האירופאיים האידיוסינקרטיים בחיפוש אחר דרכים לשבור את הנוסחאות ההוליוודיות הקלאסיות. לנתימוס אינו לבד: יוצר כמו רובן אוסטלנד, שסרטו "משולש העצבות" הפך גם הוא ליקיר האוסקרים לפני שנתיים וזכה להצלחה מסחרית מפתיעה בישראל, הוא חלק מהגל הזה של יוצרים שעושים סרטים בוטים ומשונים שמציגים את העולם כקומדיה שחורה מעוררת פלצות. סרטים כמו "בו מפחד" ו"הכל בכל מקום בבת אחת" הם חלק מהגל הזה של קולנוע שמרסס לאוויר אלפי רעיונות בבת אחת – אבל עבורי, לפחות, אף אחד מהם לא באמת מצליח לפגוע. מרוב רעיונות הסרטים האלה הופכים רדודים.

"מסכנים שכאלה" הוא מעין סרט מפלצות תקופתי–עתידני, חלום בלהות שמתחיל בהתאבדות. ווילם דפו מגלם מדען מטורף שפניו מעוותות בשם גודווין, מעין דוקטור פרנקנשטיין שעסוק בהכלאות בין חיות. בביתו מתרוצץ חזיר עם ראש של ברבור, תרנגלות עם ראש של בולדוג ועז עם ראש של ברווז. הניסוי הרפואי הבא שלו הוא בלה (אמה סטון), אשה בהריון שהתאבדה וגופתה נמשתה מהנהר והוחזרה לחיים עם שינוי אחד: המוח של העובר שבבטנה הושתל בתוך ראשה של בלה הבוגרת. "המוח והגוף שלה לא ממש מסונכרנים", מעיד גודווין. "מסכנים שכאלה" הוא סרט ההתבגרות, החניכה וההתפכחות של בלה, שקוראת לבורא שלה "גוד" ומתייחסת אליו כאל האלוהים שברא אותה או האב שיצר אותה, והיא צריכה ללמוד במהירות איך לדבר, איך להתנהג ואיך להביס את הפטריארכיה. היא, אם להשתמש בלשונה של סימון דבובואר, צריכה ללמוד איך להיות אשה.

אחרי שהיא נמסרת לנישואין כפויים עם גבר אחד (רמי יוסף) היא בורחת אל העולם הגדול בעקבות תשוקתה לגבר אחר (מרק רופאלו) ושם היא מגלה את חדוות המין, ואת האופן שבו סקס יכול להפוך עבורה למקור של כוח, השפעה, עושר ועונג. באחת הסצינות המשונות בסרט – בסרט שמלא בסצינות משונות – בלה מבינה שזנות היא דרך טובה לפרנסה, ולמעשה היא כמעט ממציאה בכוחות עצמה את הרעיון הסוציאליסטי שבו עליה לעבור ממעמד הפרולטריון למעמד של בעלת אמצעי היצור כדי לבצע מהפכה חברתית. בתוך כל המסע הזה של בלה לגילוי עצמי של תודעה וגופניות, קשה להתחמק מהעובדה שלנתימוס למעשה מספר סיפור על חוויותיה המיניות של תינוקת בגוף אשה. כלומר, הבמאי שזיעזע עם גילוי עריות ב"שיני כלב", אונס ומין מתוך מרות ב"המועדפת" עכשיו קורץ לנו עם משל על פדופיליה, על אשה שהגברים מאבדים את הראש בתשוקה אליה בגלל התנהגותה התינוקית. הסרט, שהיו לא מעט מבקרים ומבקרות שראו בו טקסט פמיניסטי, הוא למעשה לא יותר מאשר פנטזיה גברית על אשה–ילדה שבוימה על ידי גבר (היווני לנטימוס), על פי תסריט מאת גבר (האוסטרלי טוני מקנמרה) שמבוסס על ספר מאת גבר (הסקוטי אלסדייר גריי). האשה, יאמר לזכותה, עוברת מעיר לעיר, מסלון חברתי מהודר אחד לשני, יוצאת למסע בביבים והסחי של חיי הזנות, ולומדת את חוקי הפטריארכיה מהר כדי להפוך את יחסי הכוחות על ראשם. במציאות של שלושת היוצרים האלה, כולם באמת מסכנים ועלובים שכאלה, גם העניים, אבל לא פחות מהם העשירים, שרדופים על ידי תלקות מהוריהם המתעללים או מיוסרים על ידי קנאה שמוציאה אותם מדעתם ומסרסת אותם.

"מסכנים שכאלה" הוא סרט פסיכי. עכברי סינמטקים יזהו רגעים שמזכירים יוצרי קצה כמו גאי מאדין, דיוויד לינץ', לאוס קאראקס וטרי גיליאם, שכולם – כמו לנתימוס – יצרו סרטים שנעו בתוך מימד של חלום או הזיה, שנראים כמו המציאות המשתקפת במעד למראה עקומה ועדשה מעוותת. זו הוליווד שמנסה לחזור לימים של דושן מקאבייב ומרקו פררי, שהבככנליה הקולנועית/מינית שלהם נתפסה בשנות השבעים כאקט אנטי-בורגני שבורגנים מתמוגגים ממנה. מבחינה ויזואלית הסרט מרהיב, ונראה כמו סרט פנטזיה המתרחש במאה ה–19, משהו מהעולם הצורני של חנוך לוין, שמציג דמויות אומללות באתרי התרחשות מופלאים ומרהיבים, גופות עלובות בתלבושות מפוארות. אבל לנתימוס הוא יוצר מיזנתרופ ומרושע, שאוהב להתעלל בדמויותיו, שחקניו וצופיו, ולגרור אותם דרך צינורות הביוב, הקיא והשפכים של החיים. העובדה שיש לו גם חוש הומור מעט מרושע ואלים הופכת את "מסכנים שכאלה", יותר מכל סרטיו הקודמים, לסרט קצת מגעיל.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 28.1.2024)

ציוץ