דיוויד בירן, טוקינג הדס ו"Stop Making Sense". לכלוא ברק בתוך בקבוק

דיברתי על סרטי ההופעות של טוקינג הדס ופט שופ בויז בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי (או בשירותי הסטרימינג האחרים) או לחצו להאזנה כאן

השבוע יוקרן (שוב) יוקרן בקולנוע לב בתל אביב ובירושלים הסרט "Stop Making Sense" מ-1984, שמוגדר בצדק בתור סרט ההופעה הטוב בכל הזמנים, הסרט מופץ מחדש בעולם על ידי חברת A24 בעותק משופץ במלאת 40 שנה לצאתו המקורית. זו הקרנה מיוחדת, לסרט שבשלב זה לא מיועד להפצה מסחרית סדירה, אלא לרצף של הקרנות מיוחדות, על פי הביקוש. והביקוש צריך להיות גבוה: זה סרט שמי שלא ראה ירצה לראות, ומי שראה ירצה לראות שוב. הוא באמת מצוין.

הערב (ראשון) יוקרן בסינמטקים של תל אביב והרצליה סרט ההופעה של הפט שופ בויז, "Dreamworld". גם כאן, מדובר בהקרנות בודדות, חלק מאירוע הקרנה גלובלי לסרט שצולם הקיץ בארנה המלכותית בקופנהגן, ומכיל בשעתיים את כל הלהיטים של הפט שופ בויז.

שני סרטי ההופעות האלה, שהכרטיסים להם אוזלים במהירות, הם לא רק טריפ נוסטלגי למי שגדלו באייטיז, הם חלק מתופעה קולנועית מוזיקלית שנמצאת בחיינו כבר 55 שנה ועוברת טרנספורמציות באופן תדיר. ב-2023 סרט ההופעה של טיילור סוויפט שבר קופות עם הכנסות גלובליות של 250 מיליון דולר, וסרט ההופעה של אלטון ג'ון באיצטדיון דוג'ר בלוס אנג'לס זיכה אותו לפני שבועיים בפרס האמי והיה השידור החי הראשון של דיסני פלוס. בשנים האחרונות, כשמכירות כרטיסי הקולנוע בירידה, בתי הקולנוע מחפשים אטרקציות מיוחדות שיביאו קהל לאירועי פרימיום חד פעמיים, כאלה שאפשר לגבות עבורם כרטיס במחיר גבוה. וכך קרה שסרטי הופעות בהקרנות מיוחדות או חד פעמיות הפכו יותר ויותר נפוצות בשנה האחרונה (וגם אופרות והקרנות של הצגות מצולמות מבתי תיאטרון יוקרתיים). חוץ מטיילור סוויפט גם ביונסה הוציאה סרט הופיעה משלה לבתי הקולנוע, ומטאליקה הפיצה סרט הופעה שלה, לשתי הקרנות בלבד שתוזמנו באופן סימולטני בכל העולם (כולל במסכי האיימקס בישראל).

אבל זה לא התחיל שם. סרטי ההופעות נולדו בעקבות וודסטוק ב-1969. סרט ההופעה שתיעד את פסטיבל וודסטוק זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, כי הוא תיעד באופן מקיף וסוחף רגע משמעותי וחד פעמי בתרבות. מרטין סקורסזי, אחד העורכים של הסרט, המשיך אחר כך עם "הוואלס האחרון" ליצור את השילוב ההיברידי בין סרט תעודה וסרט הופעה, גם כאן התיעוד היה של הופעה אחת מאוד ספציפית והיסטורית. מאז, שלושה מבין עשרת סרטי התעודה הקופתיים בכל הזמנים היו למעשה סרטי הופעה מוזיקליים: ג'סטין ביבר, מייקל ג'קסון ו-One Direction.

בעשרים השנים האחרונות, מאז שמצלמות וידיאו באיכות גבוהה ממילא מתעדות כל הופעה עבור מסכי הענק באיצטדיונים, כמעט כל סיבוב הופעות גדול הסתיים עם הוצאתו של די.וי.די המנציח את המופע. זו היתה מזכרת עבור אלה שהגיעו להופעה (מזכרת חשובה למי שישב רחוק או שהסתירו לו), ופריט אספנים למעריצי הלהקה שלא הצליחו להגיע אליה. מאז שהדי.וי.די מת והסטרימינג עלה, סרטי ההופעה עברו לשם – מגמה שזכתה לתאוצה בשנות הקורונה, כשהופעות ענק לא התקיימו. חפשו את ההופעות הקודמות של ביונסה, טיילור סוויפט וברוס ספרינגסטין בנטפליקס, את BTS בדיסני פלוס ואת סרט ההופעה הקודם של קולדפליי באמזון פריים וידיאו.

סרט הופעה של הפט שופ בויז שמוקרן השבוע הוא מהסוג הזה: תיעוד פשוט של הופעה מוצלחת. סרט שמיועד למעריצי הלהקה ומעריצי התקופה, וככזה הוא כיפי מאוד, מציע מבט אל הבמה מהמושבים הכי יקרים באולם ועם סאונד משובח. יש לקוות שהסינמטקים מרשים לקהל שלהם לרקוד באולמות, כי הסרט הזה הוא מסיבה (סינמטק תל אביב יצר את פסטיבל "סאונדטרק", שמוקדש לסרטים העוסקים בתיעוד מוזיקלי ובמסגרתו תתקיים ההקרנה הזאת).

אבל "Stop Making Sense" הוא משהו אחר לגמרי. גם מי שלא מכיר את להקת טוקינג הדס ואת הראש של דיוויד בירן יהפוך למעריץ נלהב מהסרט הבאמת חד פעמי ויוצא דופן הזה שמשלב לתוכו לא רק את הגאונות של הלהקה אלא גם את ההברקות של הבמאי ג'ונתן דמי, שהצליח בסרט הזה לכלוא ברק בתוך בקבוק, ללכוד אנרגיה ספונטנית עצומה ולשחרר אותה אל המסך, באופן כזה שהוא נותר טרי ומלהיב גם 40 שנה אחר כך. גם בסרטיו העלילתיים דמי ("שתיקת הכבשים", "פילדלפיה", "משהו פראי", "נשואה למאפיה") הוכיח שיש לו טעם מוזיקלי משובח, אבל בסרטי ההופעות שלו הוא הביא את חיבור בין קולנוע למוזיקה לשלמות (דמי, שהלך לעולמו ב-2017, ביים גם סרטי הופעה מצוינים לניל יאנג ורובין היצ'קוק). ג'ורדן קרוננוות', הצלם של "בלייד ראנר", חתום על צילום ההופעה הזאת, ורואים שאנחנו נמצאים בידיו של צלם עילוי, שאמנם מגיב לעיצוב התאורה של ההופעה, אבל יודע איפה לעמוד מולה כדי להדגיש את אווירת האור והצל של ההופעה (בנו ג'ף, לימים הצלם של דיוויד פינצ'ר, מתפקד כאן כמפעיל אחת המצלמות).

זה מתחיל עם הראש התיאטרלי של דיוויד בירן (ששנים אחר כך יצור הופעה בימתית מופלאה אחרת בשם "American Utopia" שתועד הבסרט שביים ספייק לי וגם היא מאוד מומלצת לצפייה). בשלושה ערבים בסוף 1983 בלוס אנג'לס קיימה להקת טוקינג הדס הופעות שצולמו עבור הסרט, בדיוק כשהם זכו להצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלהם עם "Burning Down The House". אבל בירן הוא לא רק כותב שירים מצוין ולא רק מוזיקאי מעולה, יש לו גם תודעת במה שהיא לא פחות מגאונית. השימוש במזנסצינה הבימתית, בתאורה, בכוריאוגרפיה, בתלבושות, ובהעמדה שיוצרת דרמה תמידית בין מה שקדימה ומה שאחורה. הופעותיו של בירן הם פרפורמנס בימתי שנדיר לראות כמותו (והטוטאליות של בירן כיוצר העיקרי של טוקינג הדס הוא גם זה שיביא לבסוף לפירוק הלהקה, כשחבריה חשו שהם רק נגני הליווי שלו, מה שלמעשה היה נכון).

די מדהים לראות את העדנה שחווה בירן בשנים האחרונות. את "American Utopia" הוא כבר העלה בתור מופע במה קבוע בברודוויי, כזה שמביא את הקהל אליו ולא הוא יוצא לחזר אחרי הקהל ברחבי העולם. ואז הוא העלה בברודוויי את "Here Lies Love", שהפך אולם תיאטרון לדיסקוטק בפיליפינים בהצגה מוזיקלית על חייה של אימלדה מרקוס. ואז הוא היה מועמד לאוסקר על השיר מתוך "הכל בכל מקום בבת אחת" (לבירן יש כבר אוסקר אחד, על פסקול "הקיסר האחרון", יחד עם ריוצ'י סקמוטו), ואז הוא הפך למושא השראה וציטוט בסרט "האיש מהחלומות" (שבו כיכבה החליפה הענקית מתוך "סטופ מייקינג סנס") ולבסוף הוא זכה לכתבה על יצירתו וחייו ב"60 דקות", תוכנית האקטואליה של סי.בי.אס, שמיועדת לקהל מבוגר ושמרני, ושעכשיו – כשבירן בגילו של הקהל הזה – יצליח לעכל את כשרונו והשפעתו. 

אבל ב-1984, בירן דהר מהשוליים אל המיינסטרים, ועשה את זה ללא פשרות. הסיבוב של "סטופ מייקינג סנס" לא התעכב דווקא על הלביטים, אלא הצליח ליצור סחף מוזיקלי מסחרר גם מהשירים שהקהל שרק שומע רדיו לא הכיר. עד סוף הערב הוא כבר התמכר להם. בירן חשב על בניה תיאטרלית כשיצר מופע שרק עולה ועולה ועולה והולך ומתגבר ומתפוצץ. הוא התחיל את ההופעה לבד על במה חשופה עם גיטרה וטייפ ועם "Psycho Killer", שכל הפתיחה שלו מצולמת בשוט אחד. לשיר הבא מצטרפת הבסיסטית, טינה וויימאות, והם מבצעים את "Heaven", שמצולם ברצף אווירתי ומרחף של דיזולבים. לשיר הבא מצטרף המתופף, כריס פרנץ, שנותן את קצב המארש, ומזניק את הופעה לרצף של שירים בטמפו היפראקטיבי. לשיר הבא מצטרף החבר הרביעי בלהקה, הגיטריסט והקלידן ג'רי הריסון. ואז פועלי הבמה מתחילים לבנות את הבמה, גוררים פנימה עוד כלי הקשה ועוד קלידים, מורידים את המסך האחורי ובעזרת שני נגנים נוספים ושתי זמרות ליווי ההופעה מתחילה באופן רשמי, כשהיא כבר עם תאוצה של פגז שנורה מתוך תותח. בירן עף שם עם אדרנלין אינסופי, רוקד ורץ במעגלים סביב הבמה, מזיע בחולצה לבנה, או מתנועע עם חליפה ענקית שמקטינה את ראשו וכבר הפכה לדימוי הוויזואלי המפורסם ביותר מתוך הסרט. להבדיל מהופעות בנות זמננו, שבהן המצלמות מקיפות את הבמה, אצל בירן ודמי מצלמות ה-35 מ"מ, נמצאות שם אך ורק לטובת תיעוד קולנועי, מסתובבות בין הנגנים והזמרים ומעניקות לצופי הסרט זוויות ראייה שלא קיימות מכיוון הקהל. בירן ושות' לא סתם עושים הופעה מוזיקלית, זה לא קונצרט, זה שואו, זה אירוע תיאטרלי, כזה שלא רק עסוק בלנגן רק את הלהיטים. ודמי ידע איך להפוך את האירוע הבימתי לאירוע קולנועי שפשוט אי אפשר לעמוד באנרגיה שלו, בכישרון הרב האצור בו, בהנאה שפורצת מהנגנים אל הקהל ובקסם החד פעמי שקורה שם שוב ושוב ושוב, בסרט שלא עוצר את הקצב שלו לרגע, ושהוא לא פחות מיצירת מופת.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 29.1.2024)

ציוץ