"הילד והאנפה". תגידי אש, תגידי מים

דיברתי על "הילד והאנפה" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי (או באלה) או לחצו להאזנה כאן

עשר שנים חלפו מאז "הרוח העולה", סרטו הקודם והיפה של אמן האנימציה היפני היאו מיאזאקי. אחרי הסרט ההוא הכריז מיאזאקי שהוא פורש לגמלאות, וארבע שנים אחר כך הוא הכריז שהוא פורש מהפרישה וחוזר לעשות עוד סרט. הקורונה, וגם הגיל, עיכבו את לוח הזמנים המתוכנן, אבל לבסוף זה קרה ובגיל 83 מיאזאקי מוציא סרט חדש, עבור קהל שבשנים האחרונות התוודע אליו בזכות נטפליקס, שקנתה כמעט את כל קטלוג הסרטים שלו ושל האולפן שלו, סטודיו ג'יבלי. היעדרותו של מיאזאקי מאולמות הקולנוע רק הגדילה את ההערצה ואת הגעגוע ליצירתו, שאמנם מוסחרה כהוגן בשנים האחרונות – ממרצ'נדייז בחנויות דרך פארק שעשועים בטוקיו ועד מיוזיקל בימתי זוכה פרסים בלונדון – אבל הביאה את סרטיו לקהל הולך וגדל. ביפן סרטיו תמיד שברו קופות, אבל במערב הם לרוב היו מנת חלקם של סינפילים אדוקים ועכברי סינמטקים. נדמה שלא עוד: מיאזאקי הפך לבמאי שסרטיו אהובים כיום על ילדים והוריהם. "טוטורו" ו"פוניו" לילדים, "הטירה הנעה" ו"המסע המופלא" לבני הנוער, "הנסיכה מונונוקי" ו"הרוח העולה" למבוגרים. כל דור והמיאזאקי שלו.

זו תפנית מפתיעה בעלילה, כי סרטיו של מיאזאקי הם טעם נרכש לחך המערבי. הם חידתיים ומיסתוריים ולחלוטין לא פועלים על פי שום תבנית עלילתית המוכרת מסרטי אנימציה אמריקאים. הם בנויים כמו חלומות – או סיוטים – ויש בהם אלמנטים סוריאליסטיים שעשויים להיראות שרירותיים למי שרגיל לתסריטאות הוליוודית הבנויה על מהלכים של סיבה ותוצאה. בתרבות היפנית אולי לכל הרעיונות והמוטיבים של מיאזאקי יש בסיס מוכר, אבל למי שהדיאטה הקולנועית שלו היא מערבית עלילותיו עשויות להיראות מעט רנדומליות. מצד שני, אולי זה סוד הצלחתו – סרטיו מקוריים, לא צפויים ומתפקעים מדמיון עד הרגע האחרון.

"הילד והאנפה" יוצא מתוך נקודת מוצא אוטוביוגרפית עבור הבמאי, שאמו מתה במהלך מלחמת העולם השניה ואביו – שניהל מפעל ליצור תחמושת – לקח את בנו הרחק מטוקיו, לעיירה קטנה, שם התחתן עם אחותה של אשתו. מכאן מתחילה הפנטזיה: מהיטו בן ה-12 נקלע לקטטה בבית הספר החדש שלו, וכדי לחמוק מהלימודים מכה את עצמו עם אבן בראש, וחוזר הביתה פצוע ומדמם. אחרי שעוזרות הבית חובשות אותו הוא שוקע לשינה עמוקה, או מאבד הכרה, וכשהוא מתעורר הוא מגלה שהאנפה שעמדה מחוץ לחלונו, התחילה לדבר. איבוד ההכרה נראה לי נקודה חשובה, שבה הסרט עוזב את המימד הריאליסטי–הפיוטי שלו ועובר לעולמות גבוהים, שהם אולי הזיה ואולי מיסטיקה מזרחית, שבה הילד משוטט בספירות עליונות של גלגולי נשמות.

מה שמתחיל כעיבוד אישי לזיכרון ילדות, וצער מאוחר על מות אמו, הופך בהמשך הסרט למשהו שאולי נוגע במיאזאקי המבוגר. הילד משוטט לתוך מגדל מסתורי שצנח מהשמיים לצד האחוזה הכפרית בה הוא גר כעת, ושם הוא פוגש את האנפה, את איש הציפור האומלל שחי בתוכה, להקת שקנאים וכנופיית תוכים עצבנים (אני חייב להאמין שבמסורת היפנית יש לכל בעלי הכנף האלה משמעות סימבולית ידועה ומוסכמת). בין לבין הוא חולף על פני רוחות, נשמות שטרם נולדו, בדרכן מהעולם הבא אל העולם הזה (אם הן יצליחו לא להיטרף על ידי השקנאים בדרך), ולבסוף הוא פוגש איש זקן, מכשף, הדוד של אמו, והאיש שאחראי למגדל ולכל המבוכים המסתעפים בו. והזקן הזה – בורא העולמות ויוצר התוכניות – הוא זה שכל דלת במגדל שלו מובילה לסיפור אחר, לחיים אחרים, לאופציה עלילתית חלופית, והוא מחפש מי ימשיך את דרכו. זהו, בפרשנות הכי ברורה לעין בפשטותה, בן דמותו של מיאזאקי, שמסכם את חייו כיוצר חלומות, ומבקש להעביר את הידע שלו הלאה. באחת הסצינות בסרט מנסה אותו מכשף זקן לבנות מגדל מאבני משחק ומגלה שהאיזון ושיווי המשקל בעולם קשים להשגה. מיאזאקי עושה חיבור בין מה שקורה בתוך עולם הסיפור ומה שקורה בעולם האמיתי, שהחיפוש אחר שיווי משקל והתרה בסיפורים שאנחנו יוצרים יביא גם לתיקון ולאיזון במציאות עצמה. יש כאן מימד כמעט על–טבעי בין הסרט ובין העולם שבתוכו הוא פועל – זו לא סתם רוחניות, מיסטיקה וגלגול נשמות, זו הכרזה שתפקידה של האמנות לחשוף את הקלקולים, אבל להביא לתיקון העולם. ואולי זה המסר שבער למיאזאקי להעביר הלאה לצופיו, כמעין צוואה רוחנית של יוצר מבוגר לצופיו, ואולי לממשיכי דרכו. משמעות הסרט נותרת מוזרה, מסתורית וסתומה עבורי, והיא אולי דורשת העמקה נוספת, עיון במוטיבים וברעיונות שהסרט גדוש בהם להתפקע. אבל "הילד והאנפה" הוא סרט יפה באותה מידה שהוא משונה, זיכרון ילדות שהופך למכתב פרידה.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 4.2.2024)

ציוץ