"נשארים לחג". מר פיין הולך לבוסטון

דיברתי על "נשארים לחג" (כולל קטעים מהשיחה שלי עם אלכסנדר פיין) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי (וכו') או לחצו להאזנה כאן

גיבוריו של אלכסנדר פיין כמעט תמיד יוצאים למסע. לפעמים זה מסע קרוס–קאנטרי כמו ב"אודות שמידט", לפעמים זה מסע למדינה הסמוכה כמו ב"נברסקה", לפעמים זה מסע למחוז סמוך כמו ב"דרכים צדדיות", ולפעמים זה פשוט מסע לעיר הקרובה כמו בסרטו החדש "נשארים לחג" ("The Holdovers" במקור). אבל המסע הזה – לא משנה כמה קילומטרים הוא נמשך – הוא כמעט תמיד אקט נואש של מרד, בריחה ממציאות חונקת, והוא יעביר את הדמויות שינוי, כזה שיחזיר אותן שונות מכפי שהן היו כשיצאו לדרך. בהנחה שמעטים ראו את סרטו הקודם "לחיות בקטן", סרט המדע בדיוני הפוליטי–חברתי–אקולוגי שהוא עשה ב–2017 ונכשל חרוצות (וכנראה חוץ ממני איש לא אהב אותו) הרי ש"נשארים לחג", שמגיע השבוע לבתי הקולנוע בארץ, הוא הסרט הראשון של פיין שהקהל יהיה מודע לקיומו מזה עשר שנים, מאז "נברסקה" ב–2013. יש לו כבר שני אוסקרים על תסריטאות (על "דרכים צדדיות" מ–2004 ו"היורשים" מ–2011) וסרטו החדש – שהוא הסרט הכי מקסים, נבון, אינטליגנטי ונוגע ללב שתראו ברגע זה בקולנוע – מועמד לחמישה פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר. ובצדק, הוא לחלוטין אחד מסרטי השנה שעברה. בשבוע שעבר, אחרי 25 שנה שבהן אני אוהב את תסריטיו המבריקים של פיין (מאז "בחירות או לא להיות", הסרט הראשון שלו שאהבתי), קיבלתי הזדמנות סוף סוף לדבר איתו בזום. וזה הדבר הראשון שרציתי לדעת: למה הייתי צריך לחכות שבע שנים לסרט חדש שלו. ""אתה מנסה להתעלל בי?", הוא שאל בחזרה.

אני מתנצל, אבל האם אתה מנסה להתעלל בי? אני רגיל לסרט חדש שלך כל שלוש–ארבע שנים, ולא כל שבע שנים.

"כן, נו, אתה יודע איך זה: התחתנתי, נולד לי ילד, התגרשתי, ואז היתה מגיפת הקורונה. עוד לפני כן, הייתי אמור לצלם סרט ב–2019, אבל הוא בוטל חמישה ימים לפני תחילת הצילומים, וזה כאב לי. אחד הדברים המזעזעים בחיים על כוכב הלכת הזה הוא כמה מהר החיים עוברים. אתה חושב לעצמך, 'אני אעשה עוד סרט' ושנתיים חולפות, ואז עוד שנתיים עוברות. פאק, מה קורה כאן?"

"נשארים לחג" הוא שיתוף הפעולה השני של פיין – שיחגוג השבוע יום הולדת 63 – עם פול ג'יאמאטי, ששיחק אצלו ב"דרכים צדדיות". בסרט החדש, שמתרחש ב–1970 ומעוצב כאילו הוא נעשה באותה שנה, ג'יאמאטי מגלם את דמותו של פול האנהאם, מורה להיסטוריה בפנימיה יוקרתית לבנים. כמו כל גיבוריו של פיין, גם פול הוא גבר שכל חייו עברו עליו בהחמצה. הוא היה יכול להיות איש אקדמיה מבריק, מחברם של ספרים, אבל אישיותו הקוצנית הפכה אותו למורה שנוא, שנראה שמוציא את מרירותו על תלמידיו, שהוא נוטר להם על הפריביליגיה שלהם. כשמנהל בית הספר – שהיה סטודנט של האנהאם – מטיל עליו את המשימה להישאר בחג המולד עם התלמידים שאין להם לאן ללכת, האנהאם רוצה להפוך את חופשת החג לסשן לימודים נטול חגיגיות. לבסוף הם נותרים שלושה: המורה הנרגן, תלמיד אחד בשם אנגוס (דומיניק ססה) והטבחית מארי לאמב (דוויין ג'וי רנדולף), שבנה נהרג בוויאטנם. קצת כמו "בחירות או לא להיות" זהו סיפורו של מורה שעובר סדרת חינוך מהתלמידים שלו; קצת כמו ב"דרכים צדדיות" זהו מסעו של מיזנתרופ, שמגלה שאם הוא רק יוציא את האף מחדרו הוא יגלה שיש שם עולם שלם שיכול לפתוח לו את הלב (בשני המקרים יש סיפור עם מלצרית, שמהווה אופציה רומנטית ללב המאובן של הגיבור), וקצת כמו "היורשים", שסיפר על צאצא של שושלת אצולה מאיי הוואי שחי את החיים הכי לא מלכותיים, כך גם בסרט הזה הגיבור מלמד את תולדות העת העתיקה כי הוא מרגיש שהוא עצמו היה ראוי לחיים של גדולה בין קיסרים ופילוסופים, ולא נערים עשירים ומפונקים. כרגיל אצל פיין זה סרט שמצליח לשלב בין דמויות ציניות ובין נקודת מבט אנושית, אבסורדית, מלאת רגש ועם המון הומור.

"נשארים לחג" הוא סרט נדיר למדי בפילמוגרפיה שלך שבו אתה לא חתום על התסריט, זה קרה קודם רק ב"נברסקה". ספר לי איך הפרויקט הזה נולד – אתה פיתחת אותו או שזה פרויקט שהובא לך רק כדי שתביים?

"זה היה רעיון שלי. היה לי רעיון כבר לפני המון שנים לעשות סרט שמתרחש בפנימיה יוקרתית לבנים, אבל לא עשיתי עם זה כלום, כי לא מספיק היכרתי את העולם הזה וידעתי שזה יחייב אותי לעשות תחקיר. ואז לפני כחמש שנים קראתי תסריט לפיילוט לסדרת טלוויזיה שכתב דיוויד המינגסון שמתרחש בעולם הזה. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני לא מעוניין לביים את הפיילוט שהוא כתב אבל יש לי עניין בעולם הזה, ואם הוא יהיה מוכן לכתוב תסריט על פי רעיון שאני אתן לו. והוא אמר כן. ככה זה התחיל".

את "נשארים לחג" הייתי אמור לראות ב-9 באוקטובר לקראת ראיון שנקבע לנו ב-10.10. שני האירועים האלה כמובן בוטלו בעקבות המלחמה והאסון של ה-7.10. את הסרט ראיתי כמה שבועות אחר כך ובתקופה של נשמה פצועה ולב כואב, הסרט הזה היה מזון נשמה מרפא, מלא הומור ואהבת אדם, מבלי להתכחש לעצב ולטרגדיות. מאז, ראיתי אותו כבר פעמיים, כי גיליתי שבחיפוש אחרי סרט חכם ומרגש ועשוי לעילא, "נשארים לחג" הוא בדיוק מה שמתאים לי (ואולי כולנו) בחורף הזה. אחת הדמויות בסרט היא אם שכולה, שאיבדה את בנה בווייטנאם. לא הכרתי את דאוויין ג'וי רנדולף לפני הסרט הזה, אבל כבר מהסצינה השניה או השלישית שלה, כדמות אבלה וסובלת שלא יכולה שלא להגיד דברים מצחיקים, אמרתי לעצמי שהשחקנית הזאת בדרך לאוסקר. יש סצינות שרואים ואומרים "זה לאוסקרים". ואכן, רנדולף – הדמות שכתובה הכי יפה בסרט – מועמדת לאוסקר על התפקיד הזה, ועל העובדה שהיא לחלוטין גונבת את ההצגה בסרט. אווירת הסבנטיז, הנוכחות של מלחמת ווייטנאם בעלילה והעובדה שזה סרט שעוסק בבני אדם ובמערכות יחסים קטנות ואנושיות, גרמו לי לחשוב על יוצרים כמו האל אשבי, רוברט בנטון או פיטר בוגדנוביץ' (אולי גם קצת סידני פולאק), ועל המגע שלהם איך מספרים סיפור, בתקופה שבה הקולנוע האמריקאי (והקהל האמריקאי) עדיין התעניינו בבני אדם, ובחיפוש אחרי נחמות קטנות, ואולי אפילו גאולה.

בשלב הזה עשיתי לפיין להטוט קטן. בגלל שאני באמת אוהב את האופן שבו הוא כותב את תסריטיו (יש בטון ובהומור שלו משהו שמזכיר לי את בילי וויילדר, בייחוד ב"היורשים") סיפרתי לו על רגעים שאני אוהב מהתסריטים שלו – לא הסרטים, וגם לא הדיאלוגים, אלא האופן שבו הוא מתאר דמות או מנסח פעולה. זה עזר לנומ לעבור לשוחח קצת על תסריטאות.

אני מאוד אוהב את התסריטים שלך, את האופן שבו הם בנויים ואת הטון שלהם. אבל המינגסון חתום על התסריט לבד. זה אומר שהפעם לא כתבת אותו?

"כתבתי הרבה מאוד מהתסריט, יש בו לא מעט מהכתיבה שלי. אבל לא לקחתי לעצמי קרדיט על התסריט כי ביקשתי ממנו לכתוב, והוא המציא הרבה מאוד מהרעיונות שאני אחר כך שכתבתי".

המינגסון, תסריטאי טלוויזיה בדרך כלל, ביסס את הסיפור על סמך בית הספר לבנים שהוא למד בו, ואת ההשראה לדמותו של פול הנהאם הוא לקח מהדוד שלו. פיין עצמו למד בבית ספר קתולי לבנים ("למרות שאני לא קתולי"). בית הספר בסרט הוא בדיוני, והוא צולם בחמש פנימיות שונות בסביבות בוסטון, העיר שאליה פול, מארי ואנגוס מחליטים לצאת אליה בחג המולד. מה שהופך את "נשארים לחג" לסרט בוסטוני מאת במאי ממוצא יווני שבתחילת דרכו היה מזוהה עם העובדה שסרטיו מצולמים בעיר הולדתו, אומהה, נברסקה.

הלוקיישן הקבוע בסרטים המוקדמים שלך היה עיר הולדתך בנברסקה. אבל בסרטים האחרונים עזבת את הבית והתחלת לנדוד באמריקה, אבל עדיין הלוקיישנים שלך הם חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו, ונדמה שהם לא יכולים להתרחש במקום אחר. הוואי של "היורשים", עמק היין בקליפורניה של "דרכים צדדיות" ועכשיו בוסטון של "נשארים לחג". מה בעיניך התפקיד של אתר ההתרחשות בסרטים שלך?

"זה פשוט הטעם שלי. אני רוצה שתהיה תחושה מאוד ספציפית ללוקיישן בסרטים שלי. אני חושב שיש לי נטייה דוקומנטרית בעשייה הקולנועית שלי. אני לא יודע בדיוק למה זה ככה, אבל אני רוצה שבסרטים שלי תהיה איזו תחושה של מציאותיות. ולא מציאות של קולנוע, אלא מציאות אמיתית. ולכן, חוץ מ'לחיות בקטן' שהוא פנטזיה, כבר בתסריט אני מנסה לכתוב סרטים שבאמת יכולים לקרות באמת, ושיהיו משוחררים מקלישאות של קולנוע. לפעמים אני קורא תסריט של מישהו ואני אומר לעצמי 'איזה סיפור אנושי נחמד' ואז מישהו שולף אקדח ואני אומר לעצמי 'פאק, למה אתה לא יכול פשוט לספר סיפור, למה אתה צריך להכניס פאקינג אקדח לכל סרט'?".

אחד הדברים שאני הכי אוהב בסרטים שלך זה את המיקס הזה בין הומור לעצב. יש משהו עצוב וטראגי בדמויות שלך, שדי סובלות, אבל איכשהו הן גורמות לנו לצחוק, וזה רק מעצים את שברון הלב, כשאנחנו צוחקים ברגע שבו אנחנו גם אמורים לבכות. זה מאוד בולט ב"היורשים", הסבל של הדמות של ג'ורג' קלוני שאשתו על סף מוות, אבל גם העובדה שיש בו משהו מגוחך ומצחיק. זה נכון גם לדמות של פול ג'יאמטי ב"נשארים לחג". איך אתה יוצר את התמהיל הזה?

פיין מניף את ידיו לצדדים בתנועה של "אין לי מושג".

"זה פשוט מה שיוצא לי. אבל תקשיב, אני לא כזה יוצא דופן. צפה שוב ב'מיסטר סמית הולך לוושינגטון' של פרנק קפרה, תראה את סרטיו של ליאו מקארי, תראה את צ'פלין. זה מחמיא לי ואני שמח שאני מצליח לעשות את זה, אבל אני לא הראשון שעושה את זה, אני יושב למרגלות מאסטרים שלימדו אותי את זה. מה שמשמח אותי הוא שאני מצליח לגרום לאנשים להרגיש בכלל משהו, כי אנחנו רואים כל כך הרבה סרטים שגורמים לנו להגיד 'איזה סרט טוב עם עשייה קולנועית מצוינת' אבל הם לא גורמים לנו להרגיש שום דבר, לא צחוק ולא בכי ולא חמלה. מה שכן, הייתי שמח לנסות בקרוב ליצור טרגדיה, וכשאני אומר טרגדיה אני מתכוון למובן היווני של המילה, ליצור את הקתרזיס של הטרגדיה שקצת אבד לנו. אני חושב שאנחנו אוהבים את 'הסנדק' כי זו טרגדיה מודרנית. זה משהו שאני רוצה לנסות".

זה משהו שאתה כבר עובד עליו?

"עוד לא. כרגע אני עדיין עסוק בקידום הסרט הזה, אני אחזור לכתיבה בעוד כמה שבועות. דיוויד המינגסון ואני חושבים לנסות לכתוב יחד מערבון, ואז אולי שם יהיה מקום לנסות לקחת את זה לכיוון של טרגדיה קלאסית".

– אז הפעם בלי בדיחות?

"או, יהיו בדיחות, אבל השאלה היא איך זה יגמר".

אפשר להתייחס ל"נשארים לחג" כסרט חג מולד?

"לא יודע. לא התכוונתי לזה ככה, אבל אם אנשים יצפו בו מדי שנה בחג מולד אני בטח אהנה מהתמלוגים".

הסיבה שאני שואל, ואני נזכר עכשיו שאמרת שלמדת בבית ספר קתולי, היא כי לדמות של הטבחית קוראים מארי לאמב. זה שם מאוד טעון, מצד אחד אפשר להתייחס לזה בהומור ולהגיד שהיא דמות בשיר הילדים "למרי היתה כבשה קטנה", מצד שני אי אפשר להתעלם מהטונים הדתיים שיש בסרט מדי פעם, עם רמיזות לחג המולד ולישו עם מרי ועם שה האלוהים.

"זה בא מהתסריט דיוויד, והשארתי את זה. מה שכן, כשרואים את התמונה של הבן שלה בכנסיה, אהבתי את זה שכתוב מתחת לצילום 'Lamb', שה. זה נראה לי נכון, הילד שהוקרב".

ולנער קוראים אנגוס, שזה סוג של שור.

"זה שם שתמיד הפריע לי כי הוא מעצבן ותמיד רציתי לשנות אותו ולא הגעתי לזה. אבל יש כאן איזה עניין שקשור לבקר: האשה היא כבשה, הנער הוא שור ושם המשפחה של פול הוא האנאם – Ham. יש לדיוויד איזה מוטיב בשר שחוזר בסרט".

אם אנחנו בענייני שמות: קראתי שמשפחתך שינתה את השם היווני המקורי שלכם פפדופולוס לפיין. זה גם שם מאוד אקספרסיבי, בייחוד עבור יוצר כמוך שמתעסק עם כאב של דמויות סובלות. אתה חושב ששם המשפחה שלך השפיע על העניין שלך באנשים כואבים?

"מי ששינה את השם שלנו הוא סבא שלי, שהיגר מיוון לאמריקה ב–1915 וגר במערב הפרוע, שם שנאו זרים. שאלתי אותו למה דווקא פיין והוא אמר שהיה לו חבר שהמליץ לו על השם הזה כי זה נשמע אמריקאי, לא היה לו מושג אז הוא הלך על זה. אבל האמת היא שזה בעייתי יותר לאח שלי כי הוא רופא וכולם פונים אליו בתור Doctor Payne".

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב"כלכליסט", 6.2.2024)

ציוץ