סיכמתי את השנה גם בגרסת אודיו – עם סרטי השנה והקטעים המוזיקליים הטובים של השנה (כולל מאהלר והנדל) – בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי (ובשאר שירותי הסטרימינג) או לחצו להאזין כאן

השתתפתי בסיכום השנה הקולנועית של "גיקונומי". לחצו להאזין כאן

זה יהיה ארוך, לכן אני צריך להקדים ולומר, כדי שלא להוליך אתכם שולל, ש"ברבי" הוא לא אחד מסרטי השנה שלי. (הוא כן מופיע בחלקים אחרים של פרויקט סיכום השנה) והוא עוד רגע יוזכר כאן בקונטקסט אחר, אבל חמוד ומשעשע ויצירתי ככל שיהיה, הוא גם היה לדעתי סרט די בנאלי ולא אחד הסרטים שהכי אהבתי. הוא לנצח יישאר הסרט הדומיננטי והייצוגי של 2023, אבל הוא לא סרט השנה שלי. אותו דבר, ומהצד השני לחלוטין, לא תמצאו ברשימה את "רוצחי פרח הירח", יקיר סקרי המבקרים באמריקה לשנה זאת. סרט כבד מדי, רציני מדי, שהכל בו יותר מדי, חוץ ממה שעבר עלי – לא הרגשתי שהוא חכם או חשוב או מרגש. (לעומת זאת, לאהרון קשלס יש פרשנות נפלאה עליו, שכמעט שינתה את דעתי, בפודקאסט של גיקונומי שתוכלו לשמוע בראש העמוד). וגם "חיים מושלמים" לא שם, סרט עם רעיון רומנטי כל כך יפה, שהיה יכול להיות ה"אבודים בטוקיו" של העשור הזה, אבל שנכתב ובוצע באופן פחדני ונטול תשוקה. איזה רעיון נהדר לסרט, איזה פספוס ענק.

מאז הקורונה נטשתי את שיטת הסיכום המקובלת בארץ, כזו הבוחרת את המיטב אך ורק מבין הסרטים שהופצו מסחרית בישראל בשנה הקלנדרית הנתונה. אני בוחר מבין הסרטים שאני ראיתי השנה. חלקם אכן יופצו בארץ בתחילת 2024. לכן אם אתם שואלים את עצמכם איפה "טאר", "רוחות אינשרין", "החלטה לעזוב" ו"בבילון", הם כאן. ועכשיו, הנה 15 סרטי השנה שלי (ויש עוד הרבה נספחים בהמשך).

סרטי השנה של "סינמסקופ"

13. "משימה בלתי אפשרית 7", כריסטופר מקווארי; "ג'ון וויק 4", צ'אד סטאלסקי

הקולנוע כמדיום של מחול וקינטיקה, רצוי עם מכוניות ואופנועים. שני סרטי האקשן האלה – למרות מגרעותיהם – סיפקו קטעי פעולה מרהיבים – אגדיים, ממש – בווירטואוזיות שלהם. הרכבת והאופנוע של "משימה בלתי אפשרית" וסצינת שער הניצחון ב"ג'ון וויק 4" (שהיא בעצמה דומה לסצינה מ"משימה בלתי אפשרית 6"). תוסיפו לזה את העובדה שגאי ריצ'י ברא השנה יקום אקשן-קומדיה חדש ומבדר ב"מבצע פורצ'ן" הכיפי, וכמה מהסצינות מתוך "ספיידרמן: מעבר למימד העכביש" (ובראשן סצינת המרדף על הרכבת התחתית העילית, שגם הוא ממשיך מסורת מפוארת של סצינות מסרטי "משימה בלתי אפשרית") וזו היתה שנה מספקת מאוד בתחום האדרנלין הקולנועי.

12. "פלורה ובנה", ג'ון קארי

בהחלט יכול להיות שבכל שנה אחרת – ואולי אפילו בכל חודש אחר השנה –  הסרט הזה היה נותר חמוד ותו לא, ובלי שום סיבה ממשית להשתלב ברשימת סרטי השנה. אבל בתקופה שבה עדיין לא העזתי לצאת לקולנוע, אחרי מאורעות 7.10, ובחיפוש אחרי נחמה קולנועית על המסך הביתי, הגעתי לסרט הזה באפל טי.וי וגיליתי את כוח הקסם של אסקפיזם טהור, שעה וחצי שהשכיחו ממני את האסון ואת המלחמה וסיפקו נחמה טהורה. על זה בדיוק הסרט: על אשה דאבלינאית שהחיים קשים לה והיא מגלה את הכוח המרפא של מוזיקה, הקתרזיס בהאזנה והפורקן שביצירה. ג'ון קארני ("פעם אחת") מומחה ביצירת סרטים שהתקציר שלהם הוא "איך שיר נולד", ובסרט הזה הוא מראה יפה איך מוזיקה יכולה להציל חיים. ג'וזף גורדון לוויט ואיב היוסון (הבת של בונו) בתפקידים הראשיים, והשירים מקסימים.

11. "עניין של מזל", וודי אלן; "שקרים קטנים", ניקול הולופסנר

שני סרטים קטנים שמגיעים מתוך אותה אסכולה קולנועית. וודי אלן עושה וודי אלן בצרפתית, ניקול הולופסנר נכנסת לנעליו של וודי אלן בניו יורק. שניהם לא סרטים גדולים, אבל מקסימים וארסיים, עם כתיבה קולחת ובדרכם השנונה מציגים את האדם – אלה שהחיים האירו להם פנים – כיצור מפונק ומריר. זה יוצר קומדיות שחורות צורבות אבל מוצלחות, מהסוג שנואה באומבך כל כך טוב בו, כשהוא לא הולך לשחק בברביות.

10. "הצצה ליחסים", טוד היינז

זהו לכאורה סרט על זוגיות יוצאת דופן, אהבה שוברת מוסכמות, מהסוג שהיינס כבר עשה קודם לכן. אבל למעשה זה סרט מלא בבואות והשתקפויות על הקולנוע כמדיום ערפדי ונצלני, שטורף ומנצל את המציאות לטובתו. אם נדמה בתחילה שיחסי הטורף–נטרף בסרט הם בין האשה המבוגרת ובן זוגה הצעיר ממנה, הרי שככל שהוא נמשך והופך לדרמה פסיכולוגית ארס–פואטית, כך מתברר שזהו מאבק בין שתי נשים, שהאחת מנסה לרשת את מקומה של השניה. (לביקורת המלאה)

9. "מאסטרו", בראדלי קופר

עם סקורסזי וספילברג לצידו כמפיקים אחראיים (אחרי שסקורסזי החליט שלא לביים את הסרט, ספילברג לקח את הפרויקט תחת חסותו, כמעין נספח לעבודה שלו על "סיפור הפרברים" שברנשטיין הלחין), קופר מפגין כבמאי חוש ויזואלי פנומנלי, עם כמה וכמה רגעים נהדרים של תמונה ומוזיקה, של דימויים ויזואליים עוצמתיים ותנועות מצלמה מרהיבות שמספרים סיפור שלם. (לביקורת המלאה)

8. "גולדה", גיא נתיב

 "גולדה" הוא סרט אפקטיבי בצורה בלתי רגילה. הוא אפקטיבי כי הוא מציג את מלחמת יום הכיפורים כמצב של קטסטרופה שאולי כמעט הביאה את המדינה הזאת אל סף אבדון ותבוסה. הוא אפקטיבי דווקא כי הוא בוחר שלא להראות את המלחמה עצמה, אלא הופך את גיבורי הסיפור הזה – שרי הממשלה ואלופי הצבא – כצופי קולנוע ומאזיני רדיו שרק שומעים ורואים מרחוק ובדיעבד את השלכות החלטותיהם וטעויותיהם, כשהם כבר חסרי אונים להושיע. הזעקות בקשר מחרידות יותר מאשר אם היו מצולמות בשדה הקרב. הסרט הזה – שעשוי מצוין – לופת את בגרון וגורם לפעימות לב מואצות. איכשהו זה סרט שהוא אזהרת טריגר אחת גדולה: ההורים שלנו שחיו את המלחמה הזאת, בעורף או בחזית, ואנחנו, הילדים שלהם, שהיינו קטנים מלזכור או עוד לא נולדנו, אבל הסיפור הזה הוא הסיפור של הדור שלנו, דור שהמלחמה הזאת היא הפוסט–טראומה שלו. החדרים הסגורים והאפלים של "גולדה" יוצרים סרט שהוא התקף חרדה מתמשך, שעשוי לגעת באופן מצמרר בכל מי חי את המלחמה הזאת אז. קשה לדמיין מישהו במדינה הזאת שלא יראה את הסרט הזה ולא ירגיש תחושת מחנק, מצוקה ואימה. (לביקורת המלאה)

(ומי היה מאמין שסרט שעוסק במלחמת 1973 יהפוך בדיוק חודש אחרי צאתו בארץ ובעולם לכזה שגם לחלוטין עוסק בהווה ולא בעבר, איזה פחד).

7. "אייר", בן אפלק

ההברקה התסריטאית של "אייר" היא שזהו סרט על מה שמתרחש במשרדיה של חברה אמריקאית מפורסמת, אבל מהלכי העלילה כאילו לקוחים מדרמת ספורט. האנדרדוג העני והאלמוני שצריך לנצח בחושיו החדים את הווינרים המצליחים והעשירים. הסקאוטר שצריך לזהות את הכישרון הגדול הבא, ללכוד אותו, לאלף אותו וגם לשכנע את הבוסים שלו שהוא הסוס שעליו צריך להמר. לכאורה זו בסך הכל נעל. בפועל זה משל על האאוטסיידרים והאקסצנטרים שמשנים את האופן שבו משחקים כדורסל ועושים עסקים. הנעל של נייקי – ואמא של מייקל ג'ורדן – שינו לחלוטין את הכלכלה של המשחק. ונדמה שאפלק – ש"ארגו" שלו היה סרט על הכוח המהפכני של הקולנוע – רוצה אגב כך לדבר לא רק על עסקי הנעליים אלא גם על הוליווד, על אנשי החזון האפרוריים שצריכים לשכנע את מנהלי האולפנים לתמוך ברעיון מטורף אחד, שיהפוך, נגד כל הסיכויים, לשובר קופות. (לביקורת המלאה)

6. "אנטומיה של נפילה", ז'וסטין טרייט

הזוכה הגדול של פסטיבל קאן השנה ויקיר הפסטיבלים השנה בעולם ובארץ (הוא כבר הוקרן בירושלים, חיפה ובערבה), ועם כל זה שמדובר בשעתיים וחצי די דברניות אני מודה שגם אני נפלתי ברשתו של הסרט החכם והעוצמתי הזה, שמשתמש בכלים של דרמת בית משפט כדי לעשות, למעשה, טיפול זוגי לבני זוג – שניהם סופרים, אלא שהאחד מצליח מהשני ויש שם קנאה ויש גם מקרה מוות שלא ברור אם הוא רצח או התאבדות. אבל מה שבטוח הוא שברגע שפותחים את מכסה המנוע של הזוגיות הזאת (ואולי כל זוגיות ומערכת יחסים) יוצאת משם לא מעט מוגלה. הסרט ייצא בארץ בפברואר, לקראת האוסקרים (צרפת לא שלחה אותו כנציג הרשמי שלה לאוסקר הבינלאומי – ובמקום זאת בחרה ב"הקדירה" הנורא – אבל "אנטומיה של נפילה" בוודאות יהיה מועמד לאוסקרים על תסריט מקורי ושחקנית ראשית, אולי אפילו סרט).

5. "היא באה אלי", רבקה מילר

ראיתי את הסרט הזה בפסטיבל חיפה והייתי משוכנע שהוא יהפוך ליקיר המבקרים של עונת הפרסים, אבל הוא פשוט התאדה לחלוטין ואין לו זכר ברשימות סיכומי השנה. זה בדיוק מה שקרה גם "סיראנו"בשנה שעברה – גם הוא סרט עם פיטר דינקלג' העוסק בכתיבה וביצירה שנוגע לליבי והעולם מתעלם ממנו. "היא באה אלי" מבוסס לדעתי על התסריט הכי מקורי השנה: דינקלג' מגלם כותב אופרות עם משבר כתיבה שממנו הוא יוצא כשהוא פוגש בקפטנית של סירת גרר (מריסה טומיי) שגוררת אותו לרומן שמעורר מחדש את יצריו ויצירתו. במקביל אשתו והפסיכולוגית שלו (אן התאוויי) חווה התעוררות דתית שמהפכת גם לה את החיים. מה שאמור להיגמר בקטסטרופה הופך עבור שלוש הדמויות האלה ליצירה חדשה. גם כאן, כמו ב"סיראנו", המוזיקה היא של ברייס דסנר, איש הנשיונל, פלוס שיר מקורי חדש של ברוס ספרינגסטין שאפילו לא נכנס לשורטליסט באוסקרים, עד כדי כך הסרט הזה לא קיבל שום תשומת לב. אני מבטיח לכם שהוא נהדר.

4. "העיר הזאת", עמית אולמן

אני לרוב לא מערבב סרטים ישראליים ברשימה הזאת אבל צריך לציין שהיו השנה כמה סרטים ישראלים שממש אהבתי: "שבע ברכות", "גן קופים" ו"החייל הנעלם" (שהמלחמה דחתה ל-2024, במקרה הטוב, וכך הקהל הרחב שלא ראה אותו בפסטיבל חיפה פספס את העובדה שהסרט הזה נבואי באופן מצמרר). אבל "העיר הזאת" הוא פלא של פעם בעשור בערך. עשר שנים אחרי הצגת הפרינג' המפוצצת מכישרון שחשפה לקהל הרחב את עמית אולמן (פדרו גראס) ועומר הברון (ג'ימבו ג'יי) מגיע עיבוד קולנועי שצריך להודות שהיו לנו ציפיות נמוכות ממנו. והוא היה אדיר, אחת החוויות הקולנועיות הכי טובות של קהל מול מסך השנה. מיוזיקל היפ-הופ שהוא גם פרודיה ז'אנרית שמעובדת להתאים לאדריכלות האורבנית הישראלית. המילים הכי יפות בתוך סצינות מצוינות בתוך שוטים נפלאים של צילום ועיצוב. פצצה של סרט.

3. "נשארים לחג" (The Holdovers), אלכסנדר פיין

את הסרט הזה הספקתי לראות כבר פעמיים בחודש האחרון. אחרי שראיתי אותו בפעם הראשון, פשוט נורא רציתי לראות אותו שוב (וזה, אגב, נכון, לשלושת הסרטים במקומות הראשונים). הוא ייצא בארץ בפברואר, אחרי שיתפרסמו המועמדויות לאוסקר שבטוח יבטיחו מועמדות (ואולי אף זכייה) לדאווין ג'וי רנדולף כשחקנית משנה ולתסריט המקורי. באגדת חג מולד צינית ומרירה אבל עם לב טוב שהולך ומפשיר, פול ג'יאמאטי מגלם מורה ממורמר ונרגן (ופוזל) בתיכון יוקרתי לנערים שהוא ההפך הגמור מרובין וויליאמס ב"ללכת שבי אחריו". כשהוא נאלץ להעביר את עונת החגים בבית הספר עם התלמידים שאין להם לאן ללכת הווא הופך בהדרגה ממחנך ורודן לשותף לפשע. הסרט מתרחש ב-1970, ימי מלחמת וייאטנם, והוא עוסק בצדדים השונים של פריבילגיה – מגדרית, גזעית ומעמדית, והוא עוקצני ומצחיק ובסופו של דבר – כי זה סרט חג מולד – גם מרגש ומחמם לב.

2. "הסיפור המופלא של הנרי שוגר", ווס אנדרסון

זה סרט של 39 דקות בלבד, ולכן באוסקרים הוא יתמודד על פרס הסרט הקצר. לי לא אכפת, זה אחד הדברים המופלאים שראיתי השנה על מסך. אנדרסון הוציא השנה גם את "אסטרואיד סיטי", שהיה נהדר אבל רחוק מלהיות סרטו הטוב ביותר.

1. "אופנהיימר", כריסטופר נולן

סרט אינטליגנטי להדהים, עם תסריט מהמם שמחבר בין האישי, ללאומי, לבינלאומי, להיסטורי, למדעי, לפיזיקלי ואולי אפילו למטה-פיזי, והוא מבוים כמו סרט מתח ואקשן, עם מבנה של סרט שודים מעורבב עם דרמת בית משפט. נולן אמנם היה אמביציוזי יותר בסרטיו הקודמים, אבל דווקא הזה הסרט, שנראה על פניו צנוע יותר ומבוסס על תקריבים במקום על אפקטים, מותיר בסופה של שנה אימפקט רגשי ושכלי גדול יותר. נולן כבר היה במקום הראשון בסיכום השנה שלי ב-2017 עם "דנקרק" ובמקום החמישי ב-2014 עם "בין כוכבים" (בדיעבד הגיע לו מקום גבוה יותר). באותה שנה ווס אנדרסון היה במקום הראשון עם "מלון גרנד בודפשט". השנה אנדרסון מקום שני ונולן מקום ראשון.

===================

כמעט נכנסו לרשימה: "מחנה תיאטרון", מולי גורדון וניק ליברמן (סרט ביכורים בוסרי ונהדר); "להשאיר את העולם מאחור", סם איסמעיל (לכאורה זה היה יכול להיות פריקוול ל"קלוברפילד 10", אבל זה אחד הסרטים עם בימוי השחקנים, מצלמה, עיצוב הכי מרשים שראיתי השנה); "עלי שלכת", אקי קאוריסמקי; "חדר מורים" ו"על עשבים יבשים" (שני סרטים עם סיפור כמעט זהה – על חשדות בין מורים, הורים ותלמידים בבית ספר – ובימוי שונה לחלוטין, הראשון סרט גרמני עם במאי ממוצא טורקי, השני סרט טורקי, בבימויו רב הסבלנות של נטרי בילגה ג'יילון); "ימים מושלמים", וים ונדרס (סרט שלא קורה בו כלום – ששמו מתייחס לשיר של לו ריד – אבל הסוף שלו ממוטט מדמעות ויופי); "הגול הבא מנצח", טאיקה וואיטיטי (אולי הסרט הכי מצחיק של השנה, ויש לו גם לב גדול, בקרוב בישראל); "פרארי", מייקל מאן (הסרט האחרון של השנה הוא כמו מכונית וינטאז' – מיושן, מעוצב יפה ונוסע מהר).

====================

הסצינות הכי טובות:

גם בסרטים שלא אהבתי היו השנה כמה סצינות מעולות, רובן מוזיקליות. הנה הטובות שבהן

1. "אני רק קן", השיר וקטע המחול של ריאן גוסלינג מתוך "ברבי". אם כל הסרט היה כזה – כלומר, מיוזיקל שנון – הוא אולי הופך לסרט השנה שלי.

2. אמה סטון ומארק רופאלו רוקדים מתוך "מסכנים שכאלה". הסרט הזה, בכנות, די הגעיל אותי, ואני לא בטוח שהבנתי אותו, אבל סצינת הריקוד המטורללת הזאת, שנראית כאילו נלקחה מתוך סרט של מל ברוקס, נתנה את הטון לסרט שהוא כנראה קומדיה, אם הוא לא היה כל כך מפלצתי ושונא אדם.

3. הסימפוניה השניה של מאהלר בקתדרלת אלי, "מאסטרו"

4. פלורה שוטפת כלים ושומעת את "Both Sides Now" של ג'וני מיטשל

5. השיר בחנות הממתקים, "וונקה"

6. בארי קיהוגן רוקד את "רצח על רחבת הריקודים", "Saltburn".

7. שיר הסיום ב"מחנה תיאטרון".

וגם: החצי השעה הראשונה של "הרוצח" של דיוויד פינצ'ר.

======================

שחקנית השנה: סנדרה הולר

וואו, תשיגו לי את הטלפון של הסוכן/ת של סנדרה הולר. מי שעוזר/ת לה לבחור את הסרטים שלה הוא גאון. ואם זו היא לבד, יש לה את הטעם הכי מדויק למה שקורה עכשיו בקולנוע. שני הסרטים שהיא עשתה השנה – "איזור העניין" ו"אנטומיה של נפילה" – זכו בשני הפרסים הגדולים של קאן, ויהיו מועמדים לאוסקר, למרות שהאחד בצרפתית והשני בגרמנית ופולנית.

======================

במאיי השנה: בראדלי קופר ואמרלד פנל

שני שחקנים שהפכו לבמאים וזהו סרטם השנה. זה בטח לא צירוף מקרים, ששחקנים מביימים ככה, כזאת תנופה, נמרצות, צבעוניות. "מאסטרו" של קופר נכנס לרשימת סרטי השנה שלי. "Saltburn" של פנל לא, כי אני חושב שאני שונא אותו ואת שנאת האדם הנוראית שלו (ראו אייטם הבא), אבל וואו – איזו עבודת קולנוע מרהיבה, תחת עדשתו ומנוע הטורבו של הצלם ליינוס סנדרגן (שצילם את "לה לה לנד" ואת "בבילון" של דמיאן שאזל, שבוודאי היה השראה לאיך שהסרט הזה נראה). אז אני מעריץ את "Saltburn" ושונא אותו בה בעת.

====================

הגל המוזר החדש:

מהרשימה שלי נעדרים כמה וכמה סרטים שמככבים לא מעט בסיכומי השנה של עמיתיי בארץ ובחו"ל, חלקם יהיו גם דומיננטיים מאוד באוסקרים, אבל אני נרתעתי מהם. אבל אני לא יכול שלא להתפעל מעצם קיומם: לצד הדעיכה של סרטי דיסני ומארוול ודי.סי הנוסחתיים, אנחנו גם עדים לשובו של קולנוע אוטרי – של במאים בעלי שם שמקבלים מנדט להביא את חזונם, והוא עושים סרטים משונים, מוזרים, טריפיים, לא קומוניקטיביים. ואני לא מוצא בהם את הידיים ואת הרגליים ורואה בהם רק ניסיון להרתיע את הצופים מדמויות קצת דוחות. השנה זה היה ב"בו מפחד" של ארי אסטר (אהבתי סצינות מתוכו), "מסכנים כאלה" של יורגוס לנתימוס (ראו במצעד סצינות השנה, את הדקות שהתלהבתי מהן מתוכו), "איזור העניין" של ג'ונתן גלייזר, שנדבר עליו בהרחבה כשייצא, אבל זה קולנוע נפלא ולחלוטין בלתי ניתן לצפייה; "סולטברן" של אמרלד פנל, שהוא גלולת מיזנתרופיה מפלצתית שמוציא את הרע ביותר מצופיה, ובמידה רבה גם "רוצחי פרח הירח", שהוא לכאורה קלאסי יותר מהאחרים ברשימה, אבל גם הוא ברדק גדול שמציג סצינות ראווה מופתיות בתוך עולם בלתי נסבל. כל הסרטים האלה הם כמו התקפה על אנושיות הצופים. אני מצרף אליהם את "משולש העצבות", "טוני ארדמן" ו"הכל בכל מקום בבת אחת" שכולם מתויקים בתיקיית "לא הבנתי ממה כולם מתלהבים" (וגם: A24, אני מעריץ את החזון והאומץ, אבל אני מאבד את הסבלנות שלי אליכם).

ציוץ