האזינו לפרק סיכום השנה בסרטים ופסקולים בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, עם נתונים, כותרות, סיכומים, סרטי השנה והפסקולים הטובים של השנה. האזינו בספוטיפיי או כאן

זו שנה שהתחילה עם "Drive My Car" ונגמרה עם "Glass Onion" (ובאמצע עם "אני הניבתן" בטריילר של "בארדו"), זו שנה שהתחילה עם הנחש הדיגיטלי של "RRR" והסתיימה עם הנחש הדיגיטלי של "בבילון", שהתחילה עם החמור של "אי-אה" והסתיימה עם האתון של "הרוחות של אינשרין", שהעמידה בפקק תנועה את האמבולנס של מייקל ביי מאחורי הסאאב 9000 האדומה של ריוסוקה המאגוצ'י, שנה שבה טום הנקס וברנדן פרייזר טיפסו לתוך חליפות שומן גרוטסקיות (הלוואי שיתנו להם להגיש ככה אוסקר יחד בטקס השנה, אולי את הפרס לאיפור), שנה שבה שני סרטים של מריה שרדר הוצגו בבתי הקולנוע וארבעה סרטים עם קולין פארל. שנה שבה דיוויד בואי שר ודיבר ב"Moonage Daydream" ושיריו כיכבו בסצינות מסיבה הרות גורל וטרגיות – "Let's Dance" ב"בארדו" ו"Under Pressure" ב"אחרי השמש". זו השנה שבה למדנו מה זה Snowman, הנוכל מהקרקס, שהפך לדמות מפתח אצל טום הנקס ב"אלביס" ואצל ג'אד הירש ב"הפייבלמנים". זו שנה שבה גיבורי "הפייבלמנים" הדליקו נרות חנוכה וגיבורות "מילה שלה" הדליקו נרות שבת. וזו השנה שבה הסימפוניה החמישית של מאהלר כיכבה גם ב"טאר" וגם ב"Decision To Leave".

זו היתה שנה משמעותית עבורי, כי בזכות הפאשלות של אנשי גלובוס הזהב לפני כמה שנים הם חיפשו כעת מבקרי קולנוע מהעולם שיצטרפו לצוות המצביעים המורחב (והלא-מושחת), ויצא שהייתי אחד משישה מבקרים ישראליים שהפכו למצביעים בגלובוס הזהב. וכך, סוף סוף, לראשונה בקריירה שלי כמבקר קולנוע ישראלי, נסתם הפער הכל כך מתסכל בין מועדי ההפצה האמריקאים לעונת האוסקרים (נובמבר-דצמבר) ובין מועד הגעת הסרטים האלה ארצה (פברואר-מרץ). ולכן השנה החלטתי שרשימת הסרטים מכילה את כל הסרטים שאהבתי מבין אלה שראיתי השנה. חלקם הוקרנו בפסטיבלים עוד ב-2020, אחרים יגיעו לישראל רק ב-2023. חלק מהסרטים תרצו להשלים בדיעבד, לאחרים תרצו לחכות.

הנה רשימת הסרטים שהכי אהבתי ב-2022, בחלק גדול מהם מצאתי את עצמי אומר "וואו" בקול רם. זה מסע הוליוודי כמובן, אבל הוא עובר גם בפולין, יפן, איראן, אירלנד וגרמניה.

20. "אמבולנס", מייקל ביי

למרות שזו לא יצירת מופת, במידה רבה זה הסרט שנתן את האות למה שהולך לקרות השנה על מסכי הקולנוע: עזבו סיפור, שימו את המצלמה על מצב טורבו ותנו לה לטוס כמו טיל. זה התחיל עם פעלולי המצלמה המלהיבים בסרט הזה, המשיך בסלטות שעושה המצלמה של "באטמן", לספידים של תנועות המצלמה ב"RRR", לתנועות הריחוף של "בארדו", למצלמות רכבת ההרים של "בבילון". השיא של השנה יהיה כמובן המצלמות בתאי הטייס של מטוסי הקרב ב"אהבה בשחקים: מאווריק".

19. "באטמן", מאט ריבס

מאט ריבס יזם והוציא אל הפועל פרויקט שאפתני ויוצא דופן, כמעט אנטי–מסחרי. התסריט שלו חלש, אבל הבימוי מרשים. זה סרט איטי, עם שוטים ארוכים, תאורה נמוכה עד בלתי קיימת, זוויות צילום שמציבות את הגיבור מחוץ לפוקוס, סרט מרתק לכל אורכו, אבל כמעט ולא מהנה. סרט שבדי או דני ב–200 מיליון דולר. להבדיל מהקרניבליות של סרטי טים ברטון וחידות המוסר מורטות העצבים של כריסטופר נולן, ריבס יצר סרט מדכא ודכאוני, על עולם איום וקודר, ועל גיבור שמבין שהוא לא מצליח לשפר אותו. ואף להפך: ההבנה הנוראית היא שבמקום למגר את הפשע, דמותו של באטמן מהווה השראה לכל מטורפי גותאם לצאת אל העיר בלילות, עטויים מסיכות, ולחיות את חייהם מחוץ לחוק. מבחינתם, באטמן הוא פורע חוק בדיוק כמותם. וכך, הרוצח הסדרתי והבלש (או גיבור העל) שמנסה ללכוד אותו הופכים להיות השתקפות האחד של השני, והגיבור נלכד ברשתו של הפושע, במקום להפך.

18. "הלוחמת", ג'ינה פרינס-בייתווד; "מלך הצפון", דיוויד אגרס

(באנגלית, אגב היא המלכה: The Woman King ו-The Northman). שני סרטי אקשן היסטוריים המבוססים על מיתולוגיות – האחד מאפריקה, השני מסקנדינביה. אבל שניהם הזכירו לי את הקולנוע האולטרה-אלים של מל גיבסון, שמצא לעצמו שני יורשים ראויים, שעושים סרטים שהאידיאולוגיות שלהם גורמים לכם לנוע באי-נחת בכסא, אבל הקולנוע שלהם מפואר, קיצוני ולא מאוד הומאני.

17. "אלביס", באז לורמן; "RRR", ס.ס רג'אמולי

שני סרטי ה"וואט-דה-פאק הרגע ראיתי" של השנה. סרטים כה גרנדיוזיים שהם בקושי הצליחו להידחק לתוך האישונים הקטנטנים שלנו והותירו את העיניים במצב פעור ולא מאמין. קצב השוטים, מהירות המצלמה, עוצמת המוזיקה, שני סרטים במצב של over-load מוחלט, ושניהם וירטואוזיים במה שהם עושים, בין השאר באופן שבו הם בודים היסטוריה שלמה מליבם. שניהם סרטים שבמבט ראשון מתבקש ללעוג להם, עד שהם מכניעים אתכם ומוכיחים שהם מופעי ראווה קרקסיים שראויים להערצה.

16. "X", טיי ווסט; "נרדפת", אלכס גארלנד

באנגלית זה יותר מצחיק: "X", "Men". שני סרטי אימה בשנה שהיתה מצוינת לסרטי אימה, שהיו הז'אנר היחיד שבאמת עשה כסף בקופות (באמריקה).  ולפני הכל, איזו שנה כבירה זו היתה למיה גות' (מ"X" ו"פרל") ולג'סי באקלי (בצילום, שהתחילה עם "Men" והסתיימה עם "Women Talking" ובאמצע הוציאה אלבום יפה עם ברנרד באטלר). זו היתה שנה שבה סרטי האימה עסקו בקולנוע עצמו מ"X", דרך "ברברי" (בדיסני+) ועד "אין מצב" (ע"ע), ויוצריהם שברו מוסכמות והפכו אותם לסרטי אוונגארד מתעתעי תודעה. גם "X" וגם "Men" הכילו דמויות שונות, צעירות ומבוגרות, המגולמות על ידי אותם שחקנים במעין מבוך מראות של חידות וזהויות.

15. "מרסל הקונכייה עם הנעליים", דין פליישר-קאמפ

זה סרט פשוט, והוא פשוט הסרט הכי מתוק של השנה (בשנה שבה חברת A24 יצרה הברקה אחרי הברקה, כולל שני אלה מהסעיף מעל).

14. "אי-אה" ("EO"), יז'י סקולימובסקי

מסעו של חמור ברחבי פולין במה שהוא ככל הנראה הסרט עם הצילום והפסקול הכי יפים של השנה. סרט מופשט – על הציר שבין טרקובסקי וטרנס מאליק – שהוא חכם, אנושי ונוגע ללב, והכל בזכות חמור קטן (והוא, אגב, אפילו לא החמור הכי טוב ברשימה הזאת). הסרט הוקרן בפסטיבלים בירושלים ובערבה, ויש דיבור שהוא יגיע להקרנות מסחריות מתישהו ב-2023. אין לי סבלנות לחכות.

13. "סיראנו", ג'ו רייט

העובדה ששמידט היא בת זוגו בחיים של דינקלג׳, ושהיא כתבה את העיבוד שלה במיוחד עבורו, הופכת את היצירה שעוסקת במכתבי האהבה של גבר לאשה, למרגשת כפליים, למכתב אהבה ארוך של אשה לגבר שלה, וההודאה שכישרון, לב, רגש ונשמה (וקול עמוק) הופכים כל אחד למושא תשוקה, לא משנה איך הוא נראה.

12. "טאר – המנצחת", טוד פילד

אם סטנלי קובריק היה מביים סרט על מוזיקה קלאסית. או לחילופין: אם "Men" מהמקום ה-16 היה מוותר על מוסכמות סרטי האימה ונשאר רק סרט על אשה שחשה שמשהו או מישהו רודף אותה, ואולי זה רק קולות בראשה. קולות של אשמה. סרט שהוא דרמה ומותחן ויצירת אמנות וכתב חידה. הוא יגיע למסכי הקולנוע בפברואר, למי שיצליח להתאפק עד אז.

11. "אין רשע בעולם", מוחמד רסולוף; "הגיבור", אסגר פרהדי

שני סרטים איראניים שהופקו בהפרש של שנה זה מזה – הראשון זכה בדב הזהב בברלין ב-2020 השני בזכה בגרנד פרי בקאן ב-2021, ולישראל הם הגיעו ב-2022. שניהם סרטים על אנשים שיוצאים או נכנסים מהכלא, מאת יוצרים שיצאו ונכנסו לכלא באיראן. "אין רשע בעולם" (בצילום) הוא אחד הסרטים היפים שראיתי מימיי ואין לי מושג למה הוא לא נמצא במקום הראשון ברשימה שאני עצמי מרכיב.

10. "מילה שלה", מריה שרדר

מריה שרדר בונה סיפור אינטליגנטי וחד עין לפרטים ופרטי פרטים שמתאר יפה את עבודת מערכת העיתון, עם דגש על עבודת הצוות, שלעיתים נראית סיזיפית ולעיתים נדמית קטנונית, אבל מדי פעם היא יכולה לטלטל את העולם, לגרום לנו לראות את המציאות אחרת ולהביא לשינוי אמיתי. דווקא העובדה שהסרט נטול הירואיזם, אלא פשוט מתאר עבודה נוקדנית – ועוד כזאת שנמצאת באופן תדיר במתח מול היותן של הגיבורות אמהות עייפות ומלאות רגשות אשמה מול תפקידן המשפחתי – הופכת אותו לסרט שמציג יפה עולם נשי מורכב, על דמויות שמנסות לסלול לעצמן מקום, בעולם שמנוהל על ידי חליפות, עניבות ומכוניות יוקרה.

9. "13 חיים", רון הווארד

וויליאם ניקולסון – שכבר כתב סרט חילוץ, אסונות והישרדות ב״אוורסט״, והיה שותף לכתיבת ״גלדיאטור״ – יצר תסריט עם מבנה מפתיע שבו מציאת הילדים מגיעה בשלב מוקדם, אחרי חמישית סרט (בסרט התיעודי הילדים מאותרים בדיוק בשליש הסרט). כלומר, הסרט העלילתי מקדיש חצי שעה בלבד לאיתור וכמעט שעתיים על החילוץ, כי זה מה שהסרט העלילתי יכול לעשות שהסרט התיעודי לא: להכניס את צופיו עמוק מתחת למים. לשחזר בדקדקנות עוצרת נשימה – באופן הכי ליטרלי של המילים – את מהלך הצלילה בתוך המערה. להכיר כל פיתול בה, כל נקיק, כל מכשול בדרך פנימה שיהפוך לסכנת חיים בדרך החוצה, לעקוב אחרי מד החמצן שהולך ואוזל, ולהבין באופן אימרסיבי מה בדיוק הופך את צלילת המערות לספורט נישה שמעטים עוסקים בו, ואיך שלושה צוללנים חובבים הצליחו במשימה שהקומנדו הימי של תאילנד נכשל בה. (מוצג באמזון פריים וידיאו)

8. "אין מצב", ג'ורדן פיל

בסרטו החדש – הטוב והמתוחכם מבין השלושה – ג'ורדן פיל עוזב את הסמלי והמטאפורי ופונה אל הקונספטואלי. כמו סרטיו של נולן זהו סרט שהפשט בו נותר עמום, והסרט כולו אומר דרשני, דורש פיצוח ופיענוח. יש בזה צד מתסכל, כי נדמה שהסרט כל הזמן נמנע מלקיים את מטרתו: אם זה סרט אימה, הוא לא באמת מפחיד (הוא בהחלט מותח); אם זה סרט מדע בדיוני, הוא לא מספיק בונה עולם שבתוכו פועל הגיון הסרט. זה סרט עמום, שבו מתח העיקרי נוצר מכך שהצופים כלל לא יודעים באיזה סרט אנחנו, ולכן קשה לצפות ולפצח את מה שעתיד לקרות. זהו, למעשה, מערבון. 

7. "בבילון", דמיאן שאזל

הסרט האחרון שראיתי לשנת 2022 נדחף במהירות ובקוצר רוח לרשימה. מתי הוא יגיע לישראל? האם הוא יגיע לישראל? לא מוכן להיות תלוי בגחמות הפצה כדי להתלהב מהאורגיה הפרועה והמשונה של דמיאן שאזל, שעשה סרט שלאורך שלוש שעותיו צריך להכריע לא פעם האם מעריצים אותו או מתעבים אותו. ושאזל, החמוד מ"לה לה לנד", עושה לנו את החיים קשים עם לאהוב את הסרט שמתחיל עם צואת פילים, עובר לשתן נשים וממשיך משם עם דם, דמעות, נזלת וקיא. גם "בבילון" הוא סרט אימה המתרחש בעולם הקולנוע, עולם נטול רחמים שמרסק את החלומות ואת החיים של שלושת גיבוריו, שנפגשים במקרה במסיבה פרועה אחת. זה לא מגדל בבל, זה סדום ועמורה.

6. אש האהבה", שרה דוסה

אם ווס אנדרסון היה עושה סרטי תעודה, ככה זה היה נראה.

בהחלטה מקורית, ליהקה הבמאית את האמנית, הסופרת והשחקנית מירנדה ג׳וליי לתפקיד הקריינית. קולה העדין והאינטונציה נטולת הפאתוס שלה הופכים את ״אש האהבה״ למעין אגדה רומנטית, בלתי אפשרית ולא הגיונית, על בני זוג שעשו בדיוק את מה שהם אהבו: לשחק באש. (הוקרן בארץ בדוקאביב, זמין כעת בדיסני+)

5. "הרוחות של אינשרין", מרטין מקדונה

אני חושב שזה הסרט שהכי אהבתי השנה. בפברואר בארץ.

(ואני מקווה שיחליפו לו את השם בעברית עד אז, בעיקר כי גיבורי הסרט מדברים באופן מפורש על השם שלו בסרט, כך שכדי לתרגם אותו נכון רק צריך לצפות בו. וחוץ מזה, אני חושב על עולם שבו ג'ני החמורה המיניאטורית היתה נפגשת עם אי-אה החמור מהמקום ה-14 והם היו חיים יחד באושר ועושר עד עצם היום הזה).

4. "אהבה בשחקים: מאווריק", ג'וזף קוסינסקי

זהו סרט שכולו געגוע. זו לא נוסטלגיה ל״אהבה בשחקים״ המקורי – הו לא, ספק אם מישהו באמת מתגעגע לסרט ההוא שנולד מיושן. זה געגוע לקולנוע גרנדיוזי מהסוג שהוליווד התמחתה בו, בימים שלפני שגיבורי העל כבשו את הקופות. קולנוע שלא פונה רק לבני נוער, אלא לקהל מגוון בגילו, וקולנוע שלא נראה כמו צעצוע דיגיטלי, אלא סרט שהוא בעיקרו חוויה פיזית, עוקפת שכל. זה סרט שכולו ספיד, שמורכב ממאה אחוזי הורמונים: אדרנלין וטסטוטסרון.

3. "הנהגת של מר יוסוקה", ריוסוקה המגוצ'י

מורקמי אוהב לאזכר שירים של הביטלס בשמות סיפוריו (לצד ״Drive My Car״ יש לו גם סיפור בשם ״יסטרדיי״ ורומן בשם ״יער נורווגי״, שכבר עובד לסרט), ואילו המגוצ׳י – שנראה שהוא מעדיף ג׳ז על הביטלס – מרכיב את הדמויות של מורקמי על המבנה העלילתי של ״הדוד וניה״ של צ׳כוב. זו ההצגה שגיבור הסרט מביים, ושבה הוא מגלם את הדמות הראשית, ושדרכה הוא יכול לבצע מונולוגים על אהבות נכזבות וחיים בתחושת החמצה. באחת ההמצאות היפות שהמגוצ׳י יוצר בסרט, הגיבור שלו עורך חזרות על הטקסט שהוא צריך לשנן באמצעות קלטת המתנגנת בעת נסיעותיו במכונית. אשתו הקליטה את שורות הטקסט של הדמויות האחרות והשאירה רגעי שקט שבהם הוא ממלא אותם עם הרפליקות שלו. וכך, באדיבות צ׳כוב, הגיבור ממשיך לשוחח עם אשתו גם אחרי מותה, ומשום כך גם אין לו עניין אמיתי לסיים את החזרות על ההצגה, כי זה יכפה עליו להיפרד ממנה סופית.

2. "הפייבלמנים", סטיבן ספילברג

הבמאי שבזכותו אני אוהב קולנוע עושה סרט שמסביר למה הוא אוהב קולנוע. זה כאילו שהוא עשה אותו רק עבורי.

1. "במערב אין כל חדש", אדוארד ברגר

"במערב אין כל חדש", בגרסתו החדשה ועוצרת הנשימה של אדוארד ברגר, הוא סרט מלחמה מחריד ומפואר, נורא ונפלא, שמציג באופן גרפי לא רק את הזוועה שבמלחמה, לא רק את האבסורד והטירוף של מחלקה שנשלחת לקרב התאבדות אחרון רבע שעה לפני כניסתו לתוקף של הסכם הפסקת האש, לא רק את חוסר התוחלת שבמעשי הטבח ההמוניים האלה, אלא בעיקר את האופן שבו החיים הולכים ואוזלים והמוות הופך להיות הדבר הבטוח היחיד. זה סרט שגורם לצחנת המוות להיות מורגשת מבעד למסך, ולצות להסתובב לברוח משם. זה סרט שמצליח להמחיש באופן מהפך קרביים חיים שבהם המוות הוא השכן בדלת ממול, ושבכל רגע – צפוי ובלתי צפוי – הוא יגיע, בצורתו האלימה, האכזרית והכואבת ביותר. הוא ממחיש בו בזמן עד כמה קל להרוג בני אדם בסיטונות מרחוק – במקלעים, רימונים, פגזים, להביורים וזחלי טנקים שרומסים כל מה שבדרכם. ומנגד, עד כמה קשה להרוג אדם מקרוב – בפגיון, כידון, אקדח, מהלומות קסדה וידיים חשופות.

=================

פסקולי השנה: 

במאי השנה: פארק צ'אן ווק על "Decision To Leave". איזה סרט, יה אללה. ולא היה לי מושג איך לשבץ אותו ברשימה הזאת. אולי בשנה הבאה.

שחקן השנה: קולין פארל. הוא יזכה באוסקר על "הרוחות של אינשרין", אבל היה לו השנה גם את "אחרי יאנג" (חפשו ב-vod), את הפינגווין ב"באטמן", ובעיני את התפקיד הכי תובעני שלו בתור צוללן המערות ב"13 חיים", אבל אף אחד לא זוכר שהסרט הזה בכלל קרה השנה.

התנצלות השנה: סליחה אבל לא הבנתי מה כולכם התלהבתם מ"הכל בכל מקום בבת אחת" ו"משולש העצבות".

ציונים לשבח: השעה האחרונה של "אווטאר: דרכם של המים", "הפלא" (נטפליקס), "בארדו" (נטפליקס), "מתילדה, המיוזיקל" (נטפליקס), כותרות הסיום של "רעש לבן" (נטפליקס), סצינת הסיום של "אחרי השמש", "Cha Cha Real Smooth" (אפל טי.וי), "קתרין המכונה ציפור קטנה" (אמזון פריים וידיאו), "קורסאז'", "אל תדאגי יקירתי", "Moonage Daydream", "טרף" ("Prey") ו"הטרף" ("Beast"), "פשעי העתיד", "לונאנה, יש יאק בכיתה", "קימי".

ציוץ