״באטמן״, ביקורת
״באטמן״. שחור על שחור
דיברתי על ״באטמן״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן
האם יצא אי פעם מתוככי הוליווד סרט כל כך אפל? לא בתכניו ובמסריו, אלא בצילום שלו? סרט אולפנים גדול – יקר, מושקע, המבוסס על מותג מסחרי מוכח, שהציפיות הכלכליות ממנו כה גבוהות – שמתנהל בחושך גמור. ״באטמן״, בבימויו של מאט ריבס, הוא סרט בעלטה, הוא סיפור שמצויר בשחור על שחור, ובו דמויות לבושות שחורים מתקיימות בין צללים ובוקעות מתוכם אל אפילה גמורה.
אפשר לדמיין את הסרט הזה בלי באטמן בכלל, אלא כפילם נואר בלשי, שבו שני בלשים – האחד זועם ואלים, השני מתון ושקול – חוקרים את הרמזים והצפנים שהשאיר להם רוצח סדרתי, שמחסל את ראשי הקהילה – ראש העיר, מפקד המשטרה, התובע הכללי – וחושף על ידי הריגתם את הפשעים שהם היו מעורבים בהם. הרוצח הוא למעשה חושף שחיתויות, שעוזר לשוטר ההגון היחיד המשטרה להבין שהעיר שבה הוא פועל מושחתת עד היסוד. באטמן אמנם מסתובב עם מסיכה, רוכב על אופנוע או על הבאטמוביל, ומדי פעם שולף כבל טיפוס מחגורתו, אבל פרט לכך אין בו שום דבר שגורם להיות להיות גיבור–על. אחרי שלושה סרטי באטמן משובחים מאת כריסטופר נולן, מאט ריבס – יוצר פחות משמעותי מנולן, אבל לא פחות מעניין – מדמיין את באטמן כגיבור בסרט של דיוויד פינצ׳ר: המערכה הראשונה היא ״זודיאק״, המערכה השניה ״שבעה חטאים״, המערכה השלישית היא ״מיינדהאנטר״. וכדרכו של פילם נואר – ונראה שריבס חקר היטב את המבנה של ״צ׳יינטאון״ בעת כתיבת הסרט – הבלש לא רק חוקר פשע אקראי, אלא מגלה עם כל רמז ורמז, שכל החיצים מופנים אליו, ושהתעלומה הזאת קשורה בגורל האישי שלו.
אולפני וורנר שוב משיקים מחדש את באטמן, שנשיא וורנר הגדיר כמותג החשוב והיוקרתי ביותר בספריית האולפן – זהו ללא ספק גם אחד המותגים הקולנועיים הכי חזקים בישראל, ובסוף השבוע הראשון להקרנתו בארץ ״באטמן״ הביא לאולמות 80,000 צופים (״האביר האפל״ הביא 50,000). הרעיון הראשוני של וורנר היה לתת לבן אפלק לכתוב, לביים ולשחק בסרט באטמן שישיק לעולם הקולנועי שברא זאק סניידר ב״ליגת הצדק״, אבל הטראומה בצילומי הסרט ההוא – שהכניסה את אפלק לאשפוז במוסד לגמילה – שכנעה את אפלק לפרוש מעולמות גיבורי העל כשחקן וכבמאי. הפרויקט עבר לידיו של ריבס, שהתגלה כבמאי נבון ומוצלח בסרטי ״כוכב הקופים״, כזה שיכול ליצור סצינות אקשן מרתקות, אבל יש לו גם מה להגיד על העולם. והפורטרט האנושי שהוא מצייר אינו אופטימי. ״כוכב הקופים״ היה אזהרה לעולם לפני קריסה, ״באטמן״ – שבו ריבס עובר מקופים לעטלפים – כבר עוסק בעולם שנמצא מעבר להצלה.
ריבס בחר ברוברט פטינסון לגלם את ברוס וויין, היורש הצעיר שהופך את עצמו לבאטמן כדי לנקות את רחובות גותאם סיטי מהפשע ולנקום בכך את הרצח של אביו ואמו. מצד אחד, פטינסון המיוסר הוא אחד השחקנים הכי פחות כריזמטיים וסימפטיים בהוליווד, והוא אכן חצב לעצמו נישה בעיקר בסרטים זרים ועצמאיים, מדיוויד קרוננברג ועד קלייר דני. מצד שני, הליהוק שלו אינו חסר הגיון: העובדה שהוא התגלה כערפד צעיר בסדרת סרטי ״דמדומים״ מזינה את המיתוס של באטמן כמעין ערפד בשר ודם, שיוצא לרחובות בלילות, להזין את יצר הנקמה שלו. והמראה החיוור של פטינסון, שמסיכת באטמן שלו משאירה עליו סימני איפור שהופכים אותו לכוכב רוק גותי, עוזר לריבס לעצב אותו כמעין קורט קוביין דכאוני, שמסתובב בטירה שלו, ללא חיוּת או חשק ועם משאלת מוות. מה שמחדד את הרעיון הזה הוא העובדה שהשיר ״Something in the Way״ של נירוונה מתנגן בסרט פעמיים, כמעין שיר הנושא של ברוס וויין, והוא אף מזין את המוטיב המוזיקלי המרכזי בפסקול שהלחין מייקל ג׳יאקינו.
ריבס יזם והוציא אל הפועל פרויקט שאפתני ויוצא דופן, כמעט אנטי–מסחרי. התסריט שלו חלש, אבל הבימוי מרשים. זה סרט איטי, עם שוטים ארוכים, תאורה נמוכה עד בלתי קיימת, זוויות צילום שמציבות את הגיבור מחוץ לפוקוס, סרט מרתק לכל אורכו, אבל כמעט ולא מהנה. סרט שבדי או דני ב–200 מיליון דולר. להבדיל מהקרניבליות של סרטי טים ברטון וחידות המוסר מורטות העצבים של כריסטופר נולן, ריבס יצר סרט מדכא ודכאוני, על עולם איום וקודר, ועל גיבור שמבין שהוא לא מצליח לשפר אותו. ואף להפך: ההבנה הנוראית היא שבמקום למגר את הפשע, דמותו של באטמן מהווה השראה לכל מטורפי גותאם לצאת אל העיר בלילות, עטויים מסיכות, ולחיות את חייהם מחוץ לחוק. מבחינתם, באטמן הוא פורע חוק בדיוק כמותם. וכך, הרוצח הסדרתי והבלש (או גיבור העל) שמנסה ללכוד אותו הופכים להיות השתקפות האחד של השני, והגיבור נלכד ברשתו של הפושע, במקום להפך.
אפשר לדמיין את ריבס משכנע את ראשי וורנר ודי.סי קומיקס לתת לו ליצור את ״הסנדק״ של סרטי הקומיקס – שלוש שעות אפלות על עולם תחתון, על גיבור שרוצה לברוח ממורשת הפשע של עירו ומשפחתו, ומגלה שהוא נשאב לתוכה. ״באטמן״ אינו ״הסנדק״, אבל אי אפשר שלא להעריך, ואף להעריץ, את החזון והיומרה, של הסרט הזה, שובר קופות שכורה לעצמו קבר, והופך לסרט המדכא ביותר שהוליווד הוציאה, בתקופה הכי מדכאת של הדור שלנו.
(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, ב-6.3.2022)
