״הנה אנחנו״. מכוניות, רכבות וסירות

שוחחתי עם הבמאי ניר ברגמן על סרטו החדש ״הנה אנחנו״. האזינו בספוטיפיי או כאן

כמעט שנתיים אני מחכה שהסרט הנהדר הזה סוף סוף יגיע לקהל הרחב ואוכל להמליץ לכם עליו בעיניים דומעות מהתרגשות. כמעט שנתיים חלפו מאז שהתקבל לפסטיבל קאן, שבוטל בגלל הקורונה. שנה וקצת מאז שזכה בפרסי אופיר על הבימוי, התסריט והשחקנים, וגם בפרס הסרט הישראלי בפסטיבל ירושלים. אבל את הסרט עצמו אי אפשר היה לראות. הקורונה אשמה בכך, אבל גם מפיציו שנבהלו שוב שוב מלהוציאו לבתי הקולנוע, כל פעם מסיבה רפואית אחרת, הגיונית כמובן, אבל לא פחות מתסכלת. מחסני ההפצה הישראליים מלאים בסרטים שמחכים למסך כבר שלוש שנים, והנטייה שלי היא להכריז בפסקנות – יאללה, שלחו את כולם ישר לטלוויזיה! הובילו את כל יבול 2019-2020 ל-vod או לסטרימינג, גאלו את יוצריהם מיסורי ההמתנה ותנו לקהל אפשרות לצפות בהם תכף ומיד, ושחררו את המסכים לסרטים טריים. הדבר היחיד שעצר אותי מהקריאה הזאת היה ״הנה אנחנו״. הסרט הזה כל כך יפה, עדין ורגיש, והוא היחיד מכל הסרטים הנדחים שאני מאמין שיכול להביא אליו קהל, ושגם שווה את זה.

ואולי התזמון שבו ״הנה אנחנו״ מגיע סוף סוף למסכים הוא לא פחות ממושלם. השנה ימלאו 20 שנה מאז שניר ברגמן נכנס לחיינו עם סרט הביכורים שלו, ״כנפיים שבורות״. 20 שנה שבהן אני מנסה לפצח את סוד הקסם שלו כיוצר. עשרים שנה אני צופה ב״כנפיים שבורות״ ומנסה לפצח איפה מסתיים התסריטאי ומתחיל הבמאי, ואיך הוא יוצר את השילוב הזה, שמכשף אותי, בין דרמה סוחטת דמעות שמשולבת בכל רגע עם רגעי הומור, שלא מפרקים את הרגש, או מבטלים אותו, אלא מעצימים אותו.

20 שנה אחרי, ו״הנה אנחנו״ סוגר מעגל עם ״כנפיים שבורות״ – שם זה היה סיפור על אם ובת, וכאן סיפור על אב ובנו. שם נקודת המבט של הבמאי הצעיר היתה מאמנה למבטה של הבת, הנערה, כאן, ברגמן המבוגר יותר, מסתכל על הסיפור מנקודת מבטו של האב. החידוש בסרט הזה הוא שברגמן מביים הפעם תסריט שלא הוא כתב אלא דנה אידיסיס (שיצרה את הסדרה ״על הספקטרום״, שברגמן היה עורך התסריט שלה), שמבססת את הסיפור על מערכת היחסים של אביה ואחיה, שמאובחן על הקשת האוטיסטית.

שי אביבי מגלם את דמותו של אהרון, מעצב גרפי שהפך לאבא במשרה מלאה לבנו האוטיסט אורי (נועם אימבר). השניים כאילו בנו לעצמם אי בתוך הבית, שבו הם מתבודדים מבני אדם ומהעולם, מנהלים רוטינה קבועה. אורי זקוק לאביו כדי שיעזור לו למקם את תגובותיו הרגשיות, מה הוא אוהב ומה לא, מה מצחיק ומה לא. האב מלמד אותו מה זאת בדיחה ומתי משפטים נאמרים בהומור. האב כה מסור לגידול בנו, שנראה שהוא עצמו אימץ דפוסים כמו–אוטיסטיים שבהם הוא מנטרל את רעשי העולם ומהווה פילטר של רעשים ורגשות מבנו. זה סרט על אנשים רגישים, אבל לרגעים לא ברור מי מהשניים עדין ושברירי יותר. כשאורי מגיע לגיל שבו מומלץ לו לעבור להוסטל, להסתגל לחיי חברה עם בני ובנות בני גילו במצב דומה, מתברר שאהרון הוא זה שהפרידה קשה לו יותר. אז הוא יוצא עם אורי למסע ברחבי הארץ שמוצג כטיול הסתגלות לפני פרידה, אבל הוא בעצם ניסיון בריחה.

רק חמישה סרטי קולנוע ביים ברגמן ב-20 השנים האלה, ואת רוב עבודתו הוא עושה בטלוויזיה (״בטיפול״, ״מעורב ירושלמי״, ״רק להיום״). אבל אם אפשר למצוא קו מאחד בין חמשת הסרטים הוא האופן שבו ברגמן עוסק דרכם באמנות, וביכולת שלה לא רק להוות מפלט למצוקות החיים, אלא היא גם הדרך שבאמצעותה הגיבורים לומדים לעצב מחדש את חייהם, לנסח אותם באופן שיהיה נסבל. ב״כנפיים שבורות״ זו היתה המוזיקה שהצילה את גיבורת הסרט; ״הדקדוק הפנימי״ הוא סרט על ילדותו של סופר; ״יונה״ עסק בשירה ובמחלת נפש. ועכשיו ״הנה אנחנו״ הוא סרט שבו היצירתיות הוויזואלית של האב, עוזרת לבן למצוא נקודות אחיזה בעולם רועש, מציף ומבלבל עבורו. אורי אוהב כפתורים, אז אביו בנה לו שלל כפתורים לצד המיטה (הדימוי הזה – ״ללחוץ על הכפתורים״ – כל כל מתאים לסרט הזה). אורי מתקשה להסתכל מבעד לחלונות הרכבת, כי הכל שם מהיר מדי, אז הוא מסתכל בחלון קטן יותר: טאבלט שעליו מוצגים סרטיו של צ׳רלי צ׳פלין (העובדה שחברת MK2 הצרפתית, בעלת הזכויות לסרטיו של צ׳פלין, היא שותפה להפצה הבינלאומית, עזרה בהשגת הזכויות לקטעי הסרטים והמוזיקה). הסרטים של צ׳פלין – אילמים, בשחור לבן – לא רק קלים לפיענוח עבור אורי, הם מהווים את התשתית שעליו בנוי ״הנה אנחנו״, שהוא מעין ״הנער״, מאה שנים אחר כך. שי אביבי מגלם דמות צ׳פלינית, שמחוות הסלפסטיק שלו עוזרות לו לסלול דרך אל בנו ברגעים שבהם הוא נתקע – כמו למשל ההליכה המצחיקה שהם המציאו לעצמם שנועדה להימנע מלדרוך על שבלולים. אביבי מגלם דמות שבורת לב, שרוצה בכל כוחה לגונן על בנה, ויודעת שהומור, סרטים ואיור יצילו אותו. יצילו את שניהם. וכך מסרט קטן וביתי על אב ובן, הופך ״הנה אנחנו״ לסרט מסע מפתיע ברחבי ישראל – ברכבות, אוטובוסים, סירות ואופניים – עם רגעים מפתיעים של הומור שובה ושובר לב, של אבא מסור שלא מפנים שבנו הוא כבר לא ילד קטן, ושהוא כבר יכול לאסוף את הכנפיים השבורות שלו וללמוד לעוף.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 14.2.2022)

נ.ב: כדאי לכם להאזין לשיחה שלי עם ניר ברגמן ב״סינמסקופ ברדיו הקצה״, בו הוא מדבר על ההבדל מבחינתו בין בימוי לטלוויזיה ובימוי לקולנוע. מה קורה לסרט כשיש לו את הלוגו של ״הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן״ בתחילתו. למה הביטול של פסטיבל קאן דירבן אותו לעשות לפחות עוד סרט אחד, ושקולנוע בכל זאת חשוב יותר מבחינתו מאשר טלוויזיה. למה הוא חושב שזה הסרט הטוב ביותר שלו מאז ״כנפיים שבורות״. על העבודה עם דנה אידיסיס על התסריט, ועל הנוכחות של צ׳פלין בתסריט, בסרט ובליהוק. ועל הקורונה, שדפקה להם את ההפצה, הפסטיבלים והמכירות בשנתיים האחרונות. האזינו כאן.

ציוץ