"במערב אין כל חדש". מלחמת העולם הראשונה בפעם האחרונה

דיברתי בהרחבה על "במערב אין כל חדש" בחצי הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

העיבוד הקולנועי הראשון לספרו של אריך מריה רמארק, "במערב אין כל חדש", הופק בהוליווד הצעירה ב-1930. שנה אחרי פרסום הספר, 12 שנה אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר – 19 שנה לפני מלחמת העולם השנייה. יצירתו עצומת המימדים של לואיס מיילסטון נחשבה מאז לאחד מסרטי המלחמה (או האנטי–מלחמה) הגדולים בכל הזמנים, והוא היה הזוכה השלישי באוסקר לסרט הטוב ביותר. המחשבה שהספר יזכה לעיבוד נוסף, ועוד מתוצרת גרמניה, היתה מצמררת – האם דווקא כיום, כשהעולם חוזר להסתגר במשטרים שבוחרים בלאומנות, חשדנות והסתגרות, יהיה נכון ליצור סרט העוסק בפטריוטיות הגרמנית ובתחושת ההשפלה שחווה הצבא הגרמני בסוף המלחמה, ושהולידה את התנועה הנאצית ואת עלייתה לשלטון? אבל "במערב אין כל חדש", שעולה בנטפליקס מחר (ויוקרן בהקרנות בודדות גם בקולנוע לב, למי שמעדיף – בצדק – את חוויית המסך הגדול והצפייה הרצופה), הוא אמנם סרט גרמני, אבל הוא מספיק נבון כדי להישאר נאמן למסר הקודר, הטראגי והאנטי–מלחמתי של הספר והסרט המקורי. יתרה מזאת, הוא כל הזמן משדר בשני תדרים. האחד, הוא זה שמספר את סיפורה של מחלקה 2, חבורה של תלמידי תיכון נלהבים שמגויסים לחזית שבין גרמניה לצרפת, ועוקב איך קרב אחרי קרב, המחלקה הזאת אט–אט, אחד אחד, מאבדת את כל חייליה. התדר השני פונה לצופה המודרני, שלהבדיל מצופי 1930, מודע לכך שתבוסת המלחמה ההיא תוליד את הנאציזם ואת מלחמת העולם השניה. ולכן כבר אחת מסצינות הפתיחה של הסרט, שבה מנהל בית הספר מלהיט את את תלמידיו להתגייס ולצאת להגן על הפאטרלנד – המולדת, מקבלת ציביון שונה לחלוטין מזו שמופיע בסרט הקלאסי. גם המשפט "אל תגרמו לנו לשנוא את הסכם השלום הזה", שאומר המתווך הגרמני לגנרל הצרפתי בעת מעמד חתימת הסכם הפסקת האש, הוא ההתחלה של הסיפור שרמרקה ומיילסטון לא ידעו שעומד להגיע, ואנחנו כבר כן.

"במערב אין כל חדש", בגרסתו החדשה ועוצרת הנשימה של אדוארד ברגר, הוא סרט מלחמה מחריד ומפואר, נורא ונפלא, שמציג באופן גרפי לא רק את הזוועה שבמלחמה, לא רק את האבסורד והטירוף של מחלקה שנשלחת לקרב התאבדות אחרון רבע שעה לפני כניסתו לתוקף של הסכם הפסקת האש, לא רק את חוסר התוחלת שבמעשי הטבח ההמוניים האלה, אלא בעיקר את האופן שבו החיים הולכים ואוזלים והמוות הופך להיות הדבר הבטוח היחיד. זה סרט שגורם לצחנת המוות להיות מורגשת מבעד למסך, ולצות להסתובב לברוח משם. זה סרט שמצליח להמחיש באופן מהפך קרביים חיים שבהם המוות הוא השכן בדלת ממול, ושבכל רגע – צפוי ובלתי צפוי – הוא יגיע, בצורתו האלימה, האכזרית והכואבת ביותר. הוא ממחיש בו בזמן עד כמה קל להרוג בני אדם בסיטונות מרחוק – במקלעים, רימונים, פגזים, להביורים וזחלי טנקים שרומסים כל מה שבדרכם. ומנגד, עד כמה קשה להרוג אדם מקרוב – בפגיון, כידון, אקדח, מהלומות קסדה וידיים חשופות. בשעתיים וחצי מפוארות ומבחילות, ברגר מציג את כל סוגי המוות וההרג, והסרט הזה הופך עד סופו לחוויה פוסט–טראומטית שמציגה מציאות שבלתי אפשרי לצאת ממנה בחיים, ולכן מלכתחילה עדיף בכלל לא להיכנס אליה.

ציוץ