מוריס כהן ואושרי כהן ב"השתיקה", סרטו של שמי זרחין. עקידת יצחקי

דיברתי על "השתיקה" של שמי זרחין בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה החל מדקה 41:30. האזינו בספוטיפיי או כאן

לאביהו מזרחי יש פה גדול. הפה הגדול הזה מסבך אותו בצרות, אבל הוא גם מקור הפרנסה שלו בתור איש תקשורת דעתני שאומר בשידור חי וללא צנזורה את כל מה שעולה בראשו. הפה הגדול הזה גם זולל את מאכליה של אמו, שרה, ושל אשתו לשעבר. עד שבוקר אחד, שבו הכל נראה רגיל לחלוטין, משהו בחייו משתבש: אמא שלו, מתברר, הפסיקה לדבר, מי יודע כבר כמה זמן זה נמשך, כי הוא אף פעם לא באמת שם לב אליה. ובמחשבים שלו ושל בני משפחתו קורים דברים משונים, וכל זה בעיצומו של קמפיין בחירות לראשות הממשלה, שאביהו עומד להפוך בו ממתבונן פסיבי למשתתף פעיל. זו, בתמצית, נקודת המוצא העלילתית של "השתיקה", סרטו החדש של שמי זרחין ("אביבה אהובתי"), והראשון שלו מאז "המילים הטובות" מלפני שבע שנים. האם לעבור ממילים טובות לשתיקה הוא דבר והיפוכו, שינוי בגישה למעשה המילולי, או בעצם אותו הדבר? (סרטו הראשון של זרחין, "לילסדה", משודר מדי שנה בליל הסדר, אז יש להניח ש"השתיקה" ישודר מהשנה הבאה בכל שנה ביום הבחירות השנתי של ישראל).

מצד אחד, אביהו (מוריס כהן), מצד שני אביב (אושרי כהן). האחד איש תקשורת, השני מועמד צעיר ומוביל לראשות ממשלה, בנו של ראש ממשלה קודם (אלי דנקר), מועמד שבוחר בדרך השתיקה כקמפיין – בלי דיבורים, בלי ראיונות, בלי נאומים ובלי הבטחות. איש התקשורת קורא לו לדו–קרב – ראיון בשידור חי. האם הוא זה שיצליח לפתוח לו את הפה לשמוע מה יש לו להגיד? אבל אביהו ואביב הם גם מורה ותלמיד – הם מכירים מגלגול חייהם הקודם, כשאביב היה נער שלא הסתדר עם אביו ומצא מקלט ודמות אב בביתו של אביהו. המצלול הדומה של שמותיהם בוודאי לא מקרי (זרחין מרבה לקודד את דמויותיו באמצעות שמותיהם, ואף ליצר המשכיות לשמות הדמויות מסרט לסרט). אלה שתי דמויות שרואות את עצמן קרובות זו לזו, וששתיהן סובלות מתסביך אב (שגם הוא נרמז בשמם) – האחד בן לאב אלים ומכה, השני בנו של ראש ממשלה דומיננטי. השניים מציגים את הקשר המילולי שבין אלימות לאילמות. אבל למעשה הם לא קרובים זה לזה כלל, אלא עומדים משני צידי מתרס כאויבים.

"השתיקה" הוא לכאורה יצירה חריגה מבין סרטיו של זרחין – האם זו דרמה משפחתית עם עלילת משנה של מותחן פוליטי, או מותחן פוליטי שבתוכו מסתתרת דרמה משפחתית? את זרחין כיוצר של דרמות משפחתיות אנחנו מכירים היטב, אבל גם כמה מסרטיו הקודמים – "מסוכנת" ו"המילים הטובות" – היו בנויים על תבנית של מותחן. "השתיקה" הוא גם סרט אמיץ מבחינה ויזואלית וצורנית: סרט שבמרכזו תקריבים עוצמתיים של גיבוריו על מסך רחב, וצילום קונטרסטי בצבעים דהויים, שמציג את הדמויות כמסותתות באבן. את הצבעונית העזה זרחין ושות' משאירים למסך שבתוך המסך: הפריים הטלוויזיוני יהיה רווי בצבעי אדום, כמו תמרור אזהרה. זו מציאות נטולת ריאליזם שבה גם הסרט (דהוי הצבע) וגם הסרט–שבתוך–הסרט (רווי הצבע) הם אקט מסוגנן על המציאות עצמה. זהו, אם כן, משל. על מדינה שמתנהלת כמו משפחה, על מקום כה קטן שבו כולם מכירים את כולם, ועדיין לא יודעים כלום על אף אחד.

"וואו, כמה היבריס", אומר המועמד הצעיר למנטור המבוגר שלו, בשעה ששניהם בתוך בריכת שחייה, חופשיים ממכשירי האזנה. זו סצינת המפתח בסרט, שבתוכה צף הצופן לפיצוחו, אבל הוא גם חושף את היסוד הטראגי שבבסיס הסיפור הזה, שאמנם רווי בהומור שהפך לסימן ההיכר של סרטיו של זרחין, אבל הוא עוסק בשתי דמויות שההיבריס שלהן מציב אותן על מסלול התנגשות. יש כאן רגעים שגרמו לי לחשוב על "כל אנשי הנשיא", בגרסתו הישראלית, שבה אנשי הנשיא הם אחותו והמאבטח שלו. ולפחות סצינה אחת שזרקה אותי עד "צ'יינטאון": לאביו של אביב קוראים נוח יצחקי, דמות שראשה רעמה לבנה, מעוררת יראה ופחד, שמזכירה את נוח קרוס מ"צ'יינטאון", גם הוא טרגדיה יוונית על פוליטיקה והורות. לאמו של אביהו קוראים שרה, שם משפחתם של אביב ונוח הוא יצחקי. זהו אם כן לא רק מיתוס יווני, אלא ממש דרמה תנ"כית: זאת עקידת יצחקי, אלא שבמקרה הזה הבן הוא זה שמעלה את אביו לעולה, בטענה מבריקה למדי שאחרי שנים של בחירה בפוליטיקאים כמנהיגים מתוך תסביך אבף הגיע הזמן לבחור מנהיג מתוך תסביך בן. אנחנו הרי סומכים על הילדים שלנו יותר משאנחנו סומכים על ההורים שלנו, מנמקת אחת הדמויות בסרט את המהלך הזה. אז למה לא להעדיף את הבן על פני האב, גם כשזה מגיע לזירה הפוליטית.

מי שמתניע את הסיפור הזה היא בכלל שרה, ואולי זה בעצם הסיפור שלה, שבו הדמויות הגבריות הן דמויות משנה, רעשי רקע לשגרת יומה. שרה, אלמנה שבני משפחתה מתקשרים איתה בעיקר בהודעות ובמיילים, מנהלת את ימיה בדממה. אבל למה היא שותקת וממתי? האם יש כאן אקט של מחאה? ואולי של חינוך? לבנה פינקלשטיין (שכבר גילמה את דמות האם ב"אביבה אהובתי") עושה כאן תפקיד מבריק, מואר, כמעט צ'פליני, בכך שהיא צריכה להעביר את כל קשת רגשותיה, מהעבר ומההווה, ללא מילים. כל סצינה שלה היא הטובה ביותר בסרט.

"השתיקה" הוא לרגעים כמו תשבץ של דמויות שנשזרות זו בתוך זו. יש כאן אנשים פשוטים שנבלעים על ידי סיפור גדול מהם, יש פה אפילו חשד לקונספירציה. ויש עניין שלם עם מילים, טובות יותר או פחות – מהדמויות ששותקות, לדמויות שלא מספיקות לדבר, והאחות (לירון בן-שלוש) שרק חוזרת כמו תוכי על מה שאפליקציית לימוד השפות שלה אומרת לה להגיד. שיאו של הסרט עוסק בקשר בין פוליטיקה ותקשורת, אבל זהו ביסודו סרט שמציג את הפוליטיקה של המשפחה, שבה גם בין בני אותה משפחה – הורים וילדים, בני זוג בהווה ולשעבר – החיים הם שרשרת של הסכמים קואליציוניים, משאים ומתנים, הבטחות והפרותן, זעקות ולחישות.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 2.11.2022)

ציוץ