״יחסים פתוחים״, ״רוז נגד רוז״, ״צמודים״, ״המאץ׳ המושלם״. עד שהמוות מפריד ביניהם

דיברתי על ״יחסים פתוחים״ בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

הסצינה הראשונה בסרט ״Oh, Hi״, שעדיין לא הגיע לישראל, מראה את גיבורינו – זוג בחודשים הראשונים למערכת היחסים שלו – נוסעים במכונית לסוף שבוע רומנטי בצימר כפרי, והם שרים יחד עם הרדיו את ״איים בזרם״ של דולי פרטון וקני רוג׳רס. כמה מתוק וכמה רומנטי. הסצינה הראשונה בסרט ״יחסים פתוחים״, שעלה השבוע בארץ, כמעט זהה: שוב זוג בדרך לסוף שבוע רומנטי, שמראה כמה הרמונית מערכת היחסים הטרייה שלהם בכך שגם הם שרים יחד עם הרדיו. הפעם לא קני רוג׳רס אלא קני לוגינס. בשני הסרטים – ששניהם נכתבו ונוצרו על ידי השחקנים הראשיים שלהם – הסצינה המתוקה והנעימה הזאת היא פחות או יותר האחרונה בסרט, כי עד מהרה סוף השבוע הרומנטי יהפוך לסיוט אלים ואפל כשמערכת היחסים שלהם תתגלה כלא יציבה בכלל. כשאחד מבני הזוג אומר שהוא רוצה להיפרד, בן הזוג השני חוטף התקף זעם ומתחיל לרדת מהפסים.

שני הסרטים האלה הם חלק ממקבץ סרטים מפתיעים מאוד שיצאו השנה שמציעים מבט סרקסטי ועוין על זוגיות. סרטים שאפשר לקטלג תחת ״קומדיות רומנטיות״, אלא שהן לא רומנטיות בכלל, הן מציגות מערכות יחסים כמתכון לאסון, וזוגיות בתור הדרך המהירה לשנאה הדדית. נוהגים לומר שאנשים שנפרדים צריכים ״לפרק את הבית״, אז קבלו את הסרטים שבהם באמת מפרקים את הבית – אבל לרסיסים. לפעמים, כמו ב״יחסים פתוחים״, זה בעיקר רהיטים וזגוגיות. בחלק מהסרטים הנדר האמריקאי ״עד שהמוות יפריד בינינו״ מתפרש באופן ליטרלי, והזוגיות מגיעה לסיומה עם מוות, בסרטים מקאברים שהופכים את הקומדיה הרומנטית לקומדיה שחורה.

זה מה שקרה ב״רוז נגד רוז״, שהופץ בארץ בקיץ. ג׳יי רואץ׳ (״לפגוש את ההורים״) ביים רימייק ל״מלחמת רוז ברוז״ של דני דה ויטו משנות השמונים. הרימייק מיותר אמנם – הסרט של דה ויטו היה גם סקסי יותר וגם מרושע יותר – אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא אמר בקול רם את מה הסרטים האחרים אומרים בלחש. יש לא מעט סרטים אמריקאיים שלא מבטיחים סוף שמח לסיפור אהבה. יש סרטים על רומן מחוץ לנישואים (״בוגדת״, ״הגשרים של מחוז מדיסון״ ו״בייביגירל״, למשל) ויש סרטים על גירושים מכוערים (״קרמר נגד קרמר״, ״אכזריות בלתי נסבלת״ ו״סיפור נישואים״, למשל). אבל ״רוז נגד רוז״ מביא את האיבה בין בני הזוג (בנדיקט קאמברבאץ׳ ואוליביה קולמן, שהיו לחלוטין לא מתאימים לתפקידים שלהם, לא כזוג מאוהב ולא כזוג שונא) לנקודת רתיחה שגורמת להם להתחיל לחבל איש ברעהו, ואז להרוס, לרסק להשמיד את החפצים האישיים ואת הבית, עד שזה מגיע למוות שמפריד ביניהם.

״צמודים״ לקח את הרעיון הזה ותרגם אותו לסרט אימה. אליסון ברי ודייב פרנקו, זוג בחיים, גילמו בסרט בני זוג שעוברים לעיירה שקטה ונידחת לטובת עבודת האשה, והגבר מתחיל לסבול ולנטור. אלא שמעשה כישוף מסתורי גורם לכך שבמערה באמצע היער הסמוך לביתם השניים נחשפים למי שלולית שגורמת להם בהדרגה להתחיל להיצמד זה לזו. העור שלהם נדבק והבשר מותך. בתחילה הם נלחמים בזה, וכל ניסיון להיפרד גורם לקרעים בעור, פצעים, חתכים, דם וצלקות. לבסוף הם נכנעים, ונבלעים איש בגופו של רעייתו. הפסוק מ״בראשית״ ״ודבק באשתו והיו לבשר אחד״, מקבל כאן הגשמה מילולית שמבטיחה סבל ואימה, ולא חיבוק ונחמה. זה סרט מטריד ומגעיל, אבל יש בו גם מטאפורה משעשעת ואכזרית על חיי זוגיות שדורשים כניעה והתבטלות.

״החברה המושלמת״ גם הוא לקח את הרעיון הזה לכיוון סרט האימה, וגם העלילה שלו מתרחשת כשבני זוג יוצאים לסוף שבוע בצימר עם חברים (ובכלל, נדמה שהיציאה לבילוי זוגי בכפר הוא מתכון לאסון בזוגיות, בכל הסרטים האלה). אלא שהפעם בני ובנות הזוג הם רובוטים, אנדרואידים דמויי אדם שאמורים להיות בני הזוג המושלמים – צייתנים וכנועים. אבל גם כאן זה נגמר במרחץ דמים. זה כבר הופך לטרנד קולנועי, לאמירה שעדיין נאמרת במידה מסוימת של הומור, אבל כזה שלא יכול שלא להטריד. האם היוצרים האמריקאים בבת אחת איבדו אמון באהבה? האם מסיפורים על אהבת אמת וחברות נפש אמריקה עברה לסיפורים שבהם אהבה – כמו ששרה פעם פט בנאטר – היא שדה קרב? כבר שנים שאמריקה מציגה כל מערכת יחסים בין מגדרית ככזאת שיש בה פוטנציאל להיות רעילה ומנצלת, ונדמה שעכשיו מסיפורים על הטרדה במקום העבודה החבל מתהדק לסיפורים זוועה בתוך חדר המיטות הזוגי – וגם כאן הקולנוע מלמד אותנו למרבה האימה שהעולם מתחלק לטורפים ונטרפים, לקורבנות ולשורדים.

דווקא ״המאץ׳ המושלם״, סרטה של סלין סונג שהעמיד פנים שהוא קומדיה רומנטית בסגנון ג׳יין אוסטן, העז להגיד בקול רם את מה שהסרטים האחרים חשבו בלב. בסרט, ששמו המקורי היה ״המטריאליסטים״, גילמה דקוטה ג׳ונסון שדכנית שמוצאת לכולם אהבה וזוגיות ורק לא לעצמה. כי היא אשה מודרנית ומפוכחת שמבינה שחתונה היא חוזה עסקי. כל הרעיון בזוגיות הוא אינטרסים אנוכיים. באחת הסצינות בסרט שואלת הגיבורה אשה שעומדת להתחתן בזכות שידוך שלה, למה היא רוצה להתחתן עם הגבר הזה והיא עונה לה ״כי הוא גורם לאחותי לקנא בי, כי היא יודעת שהוא יותר מוצלח מבעלה וזה גורם לי להרגיש שאני ניצחתי״. החתן שלה גורם לערך שלה לעלות בבורסה מול אחותה. זוגיות באמריקה זה כלכלה, זה קפיטליזם, זה מיזוגים ורכישות. וכשהחברה מפסיקה לייצר ערך לשותפיה, השותפים מעלים באש את העסק ומנסים לגבות את דמי הביטוח.

דקוטה ג׳ונסון חוזרת גם ב״יחסים פתוחים״ שיצא עכשיו והופכת בזאת לשגרירת הוליווד לגל האנטי–רומנטי. מה שג׳וליה רוברטס ומג ריאן עשו לאהבת אמת, דקוטה ג׳ונסון עושה לאהבה חומרנית, אינטרסנטית, שתלויה בדבר ושיש בה מנגנון הרס עצמי וקריסה כלכלית. זה סרטו השני של הבמאי מייקל אנג׳לו קובינו, במאי שנון וארסי, שסרט הביכורים הנהדר שלו ״עליות וירידות״ הלך לאיבוד בעולמות הסטרימינג בימי הקורונה, חפשו אותו. קובינו כותב את סרטיו עם קייל מרווין, והשניים מככבים בתפקידים הגבריים הראשיים. בשני הסרטים הם חברים טובים שהקנאה והתחרותיות הופכת אותם מחברים לאויבים מרים. זה סיפור על שני זוגות נשואים. כשזוג אחד לומד מהשני שהם מנהלים מערכת יחסים פתוחה, שבה ניתן לשכב עם מי שרוצים בהסכמת בני הזוג, וזה אמור להיות מתכון לזוגיות יציבה, הזוג השני מנסה ליישם. אבל זו פיקציה – היחסים הפתוחים האלה רק מובילים לקנאה, תחרותיות, מכות, אלימות וריסוק רהיטים. ובסופו של דבר גם לפשיטת רגל כלכלית, כי אם בעבר האהבה היתה מנצחת הכל, גם את המעמד הכלכלי, הפעם אהבה היא מוצר יוקרה שלעניים באמריקה אין גישה אליו, כמו ביטוח בריאות. מבין כל ששת הסרטים שיצאו בחודשים האחרונים ושהפכו אהבה למלחמה, וחיזור לאימה, ״יחסים פתוחים״ הוא השנון והמתוחכם מכולם. והוא חושף את העובדה שבסופו של דבר בכל הסרטים האלה, ברגע האחרון, אחרי שכולם כבר הובסו והוכו, אולי מהמצב הכי מושפל הזה, יש סיכוי להשתקם ולהתחיל מהתחלה. ולכן אולי בדרכם הצינית, החומרנית והאלימה, הסרטים האלה מציעים בסופם ניצוץ לאהבה חדשה. ב״המאץ׳ המושלם״ מציגה הגיבורה את תפיסת עולמה למה היא אהבה מושלמת: ״הסוף הטוב של הדייט הראשון הוא לא הדייט השני״, היא אומרת. ״הסוף הטוב הוא להחליף אחד לשני חיתולים בגיל הזיקנה, זה ולקבור אחד את השני, זה למצוא מישהו שיהיה לידך בבית האבות ובבית העלמין״. אז הנה, שישה סרטים שבמקום אהבה עד המוות, מציעים מוות שיוביל לאהבה.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 2.11.2025)

ציוץ