דיברתי על פסטיבל חיפה בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה החל מדקה 50:00. האזינו בספוטיפיי או כאן

איפשהו בתוכנייה של פסטיבל חיפה מסתתרת יצירת מופת. זה לא נכתב מתוך ידיעה, אלא זו הסקה סטטיסטית. כשמקבצים מאה ומשהו סרטים לשבוע, אחד מהם חייב להיות מצוין. תוכניית הפסטיבל – שיתקיים בין 8 ל-17 באוקטובר – אכן מציגה כמה שמות מאוד מסקרנים, אבל אותם לא זכינו לראות מראש ולדווח על איכותם. ולכן נותר רק לקוות ולשער ש"במערב אין כל חדש" (נציג גרמניה לאוסקר הזר), "קירבה" (נציג בלגיה לאוסקר הזר, ושני אלה כמעט בטוח שיהיו מועמדים), "לחיות" (רימייק בריטי ל"איקירו" של קורוסאווה), "הגנן הראשי" (סרטו החדש של פול שרדר) ו"אינספקטור מגרה" (שובו של פטריס לקונט לעיבוד על פי ז'ורז' סימנון) יהיו טובים כפי שהם מסקרנים. לכן, בחיפוש אחר יצירות מופת, ההימור הכי טוב שיש לכם כרגע הוא להיצמד למחווה הקטנה והיפה שעורך הפסטיבל לסרטיו של הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס. הם, לבדם, שווים כרטיס רכבת ורכבל לחיפה.

הנה עוד כמה סרטים שראינו, ושנוכל להציע לכם המלצות או אזהרות מפניהם.

"סרג'יו ליאונה: האיטלקי שהמציא את אמריקה". חגיגה לסינפילים הצעירים. בתו ובנו של סרג'יו ליאונה הפיקו סרט תיעודי על אביהם, אחד הבמאים הגדולים בתולדות איטליה, שצילם בספרד מערבונים המתרחשים באמריקה. הם גם הביאו מהבית שפע של קטעי סרטים, חומרי ארכיון וצילומים ביתיים. הסרט מיועד באופן ברור לקהל יחסית צעיר ואמריקאי שאולי שמע את שמו של ליאונה, אבל לא ראה את סרטיו. קוונטין טרנטינו פותח את הסרט וגם נועל אותו והוא הדובר העיקרי בו, לצד סטיבן ספילברג, מרטין סקורסזי, דמיאן שאזל ודארן ארונופסקי. יוצרי הסרט אף הספיקו לראיין את אניו מוריקונה, המלחין הקבוע של ליאונה, זמן קצת לפני מותו. גם ארנון מילצ'ן, שהפיק את סרטו האחרון "היו זמנים באמריקה", ומוצג בתור המושיע של ליאונה שכבר הרים ידיים מבימוי סרט החלומות שלו, נותן את עדותו בסרט. התוצאה היא סרט שיותר מכל דבר אחר עושה חשק לראות מחדש וברצף את סרטיו של ליאונה.

"ליאונורה אדיו". נישאר באיטליה עם המלצה קצת מסויגת: "ליאונורה אדיו" הוא סרטו החדש של פאולו טאביאני, והוא מקדיש אותו לזכר אחיו, ויטוריו, שאיתו ביים כמה מהסרטים האיטלקיים היפים של שנות השבעים והשמונים. האחים טאביאני ביימו לפני 40 שנה את "קאוס", המבוסס על סיפוריו של זוכה פרס נובל לואיג'י פירנדלו, והסרט החדש הוא מעין נספח לסרט ההוא. בסרט שנמשך 90 דקות, השעה הראשונה מוקדשת לאירועים שקרו אחרי מותו של פירנדלו, בימי שלטונו של מוסוליני. עשר שנים אחר כך, אחרי מלחמת העולם השניה, וימי הנוכחות של הצבא האמריקאי באיטליה (תקופה המתוארת גם בסרט על סרג'יו ליאונה) נדרש חייל אחד להעביר את אפרו של פירנדלו מרומא לנאפולי. חצי השעה האחרונה של הסרט עוברת משחור לבן לצבע וממחיזה את אחד מסיפוריו האחרונים של פירנדלו, "המסמר", התרחש בקהילה של מהגרים איטלקיים בברוקלין, כשנער מחליט ככה סתם להרוג ילדה באמצעות מסמר. יש משהו קשיש ומאובן ומיושן בסרט הזה, אבל חובבי האחים טאביאני לא יכולים לוותר עליו.

"מסדרונות הכוח". ב"שומרי הסף" דרור מורה עקב אחרי תהליך קבלת ההחלטות של ראשי השב"כ. ב"הגורם האנושי" הוא שוחח עם האנשים שפעלו מאחורי הקלעים של המשא ומתן בין ישראל והפלסטינאים. כעת מגיע סרטו החדש, שנראה כמו חלק שלישי בטרילוגיה, שלוקח את הסקרנות של מורה להבין איך פוליטיקה ומדיניות מתנהלים מאחורי הקלעים אל הזירה הגלובלית בהפקה בינלאומית עם אמביציה שאפתנית: לבדוק, עם האנשים הבכירים ביותר בבית הלבן, מה צריך לקרות כדי לגרום לאמריקה להתערב בטבח המוני שקורה בצד השני של העולם. הפסיביות של אמריקה בימי השואה הולידה הסכמה לעצור מקרי ג'נוסייד נוספים. אבל הפוליטיקה מאחורי ההחלטות להתערב או להימנע מכך מלאת היסוסים וגופות. מורה עוקב אחרי התהליכים מאחורי הנוכחות האמריקאית, או היעדרה, מאירועי הטבח בבוסניה, רואנדה וסומליה, ומראיין את כל ראשי המערכת המקצועית שמאחורי המערכת הפוליטית (כולל ראיונות עם מדלן אולברייט וקולין פאוול, שבינתיים הלכו לעולמם). כדי להדגיש את הנקודה שאמריקה מתערבת מעט מדי ומאוחר מדי וזה עולה בחיי המוני אדם, מורה משלב בסרט חומרי ארכיון מזוויעים בבוטותם של גופות הנרצחים מרחובות ונהרות איזורי הטבח.

"השתיקה" ו"בתולים". שני הסרטים הישראליים האלה הם מהטובים שתיראו השנה בחיפה, באחריות. "השתיקה", סרט הנעילה של הפסטיבל, הוא סרטו החדש של שמי זרחין ("אביבה אהובתי") שמציג מבט אחר לגמרי אל מסדרונות הכוח של הפוליטיקה הישראלית: המבט המשפחתי, שבו הפוליטיקה הופכת לעניין אישי, בסרט שעושה שילוב מרתק ומאוד מקורי בין מותחן פוליטי וקומדיה משפחתית. "בתולים", שיתחרה בתחרות העלילתית הישראלית, הוא סרט הביכורים המאוד אישי של מאור זגורי ("זגורי אימפריה"), שנע בין הומור של סרטי התבגרות ובין חספוס כמעט נפוליטני של דרמה משפחתית קשה ומסובכת. יצירת ביכורים מפתיעה, לא אחידה, אבל בעלת עוצמה גדולה.

"הבוס הטוב". זה יהיה, מן הסתם, אחד מלהיטי הפסטיבל. סרטו של פרננדנו לאון דה ארנואה ("ימי שני בשמש"), שהיה נציג ספרד לאוסקר בשנה שעברה, מציג את חאוויר בארדם בתור הבעלים של מפעל ליצור מכונות משקל, והוא משווק את עצמו בתור הבוס האידיאלי, שמתייחס לעובדיו כאל בני משפחה, ורגיש לכל צרכיהם. בפועל, הוא לא כזה בכלל.

"פיסת שמיים". וקבלו אזהרה לוהטת מפני הסרט הזה, נציג שוויץ לאוסקרים השנה. אל תתנו לעובדה שהוא צולם בנוף הנפלא של האלפים השוויצריים לבלבל אתכם, זה סרט שהוא קלישאת ארט האוס, עם שוטים ארוכים שלא לצורך, צילום לא נעים ועלילה בנאלית על אשה שמוצאת סוף סוף אהבה בחווה על ההרים, אלא שמיד אחרי החתונה הבעל הטרי מקיא ומתגלה לו גידול בראש. הם סובלים בשקט בנוף למשך שאר הסרט. "הציפייה" הפיני הוא מעט יותר טוב: מעין רומן רומנטי אירוטי על אי פיני, בו אשה נשואה מגלה התעוררות מינית כשלאי מגיע לביקור חבר משפחה. אל תתנו לעובדה שזה סרט דובר שפה זרה לגרום לכם לחשוב שזה סרט איכות. לא, אבל הוא לפחות יותר טוב מהסרט השוויצרי, אם נופים ורומנטיקה מיוסרת הם מה שאתם מחפשים בפסטיבלי קולנוע.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 6.10.2022)

ציוץ