"בלונדינית". דם, יזע, דמעות וקיא

זו תקופה מעניינת לז'אנר הסרטים הביוגרפיים. הביוגרפיות הקולנועיות המפורסמות וזוכות הפרסים בתולדות הקולנוע עסקו לרוב בחיצוניות – באירועים שקרו לגיבורים, בדברים שהם עשו, ההישגים והכשלונות. האירועים שעשו כותרות ושהיו להם עדים רבים שיכלו לספר עליהם. סרטים כמו "פאטון", "גנדי", "לורנס איש ערב", "אמדיאוס", "ריי", "ללכת בדרכי" ו"עלי" נתנו קונטקסט והצצה אל מאחורי הקלעים של אירועים היסטוריים, בפוליטיקה או בתרבות. אבל המאה ה–21 הולידה תת–סוגה מעניינת יותר של הז'אנר הזה: ביוגרפיות משוערות. סרטים שמתעניינים פחות ברגעים הפומביים של הדמויות המפורסמות ויותר עוסקות בספקולציות. הם מדמיינים את מחשבותם, מצב רוחם ואת המצב הנפשי של גיבוריהם, אלה סרטים שלא עוסקים בהישגים אלא בשדים שרודפים את האנשים שאת שמם ופרצופם כולנו מכירים. יש משהו ספקולטיבי, שמתעלם ממחויבות לאמת היסטורית ומנסה לתאר את הדמויות המפורסמות לא מבחוץ, אלא מבפנים. איך נראה העולם מבעד לעיניהם של האנשים שעיני העולם היו נשואות להם. מ"מארי אנטואנט" של סופיה קופולה ו"אני לא שם" של טוד היינז (על בוב דילן), ועד "ג'קי" ו"ספנסר" של פבלו לראין (על ג'קי קנדי והנסיכה דיאנה), צמח לו ז'אנר שמנסה לתעד מה קורה בראשה של הדמות דווקא כשהיא לבדה, הרחק מעין הציבור. המעניין הוא שרוב הסרטים הבולטים בז'אנר הזה עוסקים בדמויות נשיות, ככלי לחקר הנפש הנשית, ואת הדואליות בין הפאסון המאופק, המאורגן, הייצוגי, ובין העולם הפנימי שנמצא כל הזמן רגע לפני קריסה ומשבר.

למקבץ הזה מצטרף כעת "בלונדינית", שעלה השבוע בנטפליקס אחרי בכורה עולמית בפסטיבל ונציה. זהו סרטו החדש של אנדרו דומיניק, שהיה מחלוצי הביוגרפיה הספקולטיבית עם "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" מ–2007. "בלונדינית" הוא לכאורה ביוגרפיה של מרילין מונרו – מ–1933 עד 1962, מילדות עד מוות. אבל זו ביוגרפיה שמבוססת על ספרה של ג'ויס קרול אוטס, שבעצמו לוקח חירות ספרותית עם האמת והמציאות. זו מרילין שחיה בפיצול אישיות שהולך ומחמיר: היא היתה נורמה–ג'ין בייקר אבל המציאה לעצמה את הדמות של מרילין מונרו כמסיכה – נורמה–ג'ין שבורה ובוכיה, מרילין חייכנית וזוהרת. אבל ככל שהזמן חולף המאבק הפנימי בין נורמה–ג'ין ומרילין הופך למשבר נפשי שבו היא כבר לא יודעת מתי היא האחת ולא השנייה. דומיניק, במאי אוסטרלי מצוין לרוב – שסרטיו הקודמים היו מעניינים הרבה יותר מבחינה ויזואלית, והעניקו מבט לירי על מציאות אלימה – יוצר כאן סרט שנמשך כמעט שלוש שעות מאוד לא מהודקות, עם מבול גדוש של סגנונות קולנועיים, שקשה לעקוב אחרי הנימוק שלהם – מתי המסך מרובע ומתי הוא רחב, מתי המצלמה נינוחה, ומתי היא משתוללת, ובעיקר מתי הסרט עובר מצבע לשחור לבן. האחד הוא מציאות והשני הזיה? האחד עבר, השני הווה? לא. ואולי הצבע הוא המבט של נורמה–ג'ין והשחור לבן הוא תיעוד של מרילין – אבל גם החוקיות הזאת נשברת ויוצרת תחושה שדומיניק ממטיר גודש ויזואלי כמעט אקראי, שאמור לייצג את העובדה שמרילין מונרו היתה שבר כלי.

אין חסד בסרטו של דומיניק. הוא עסוק ברוב דקותיו להסיט מבט מרגעי ההצלחה של הגיבורה שלו, ולהתמקד רק באומללות שלה. על פי הסיפור הזה, אלה אכן היו חיים אמללים להפליא: בת לאם יחידנית חולת נפש שניסתה להטביע את בתה באמבטיה ואז נעלמה מחייה לאשפוזים במוסדות סגורים; ילדה שמחפשת בכל גבר מבוגר את אביה, ולכן קוראת לכל מי שמטפל בה "דאדי" – מסוכנים ועד בני זוג (ג'ו דימג'יו וארתור מילר מכונים בסרט רק בתור "הספורטאי לשעבר" ו"המחזאי"); דוגמנית צעירה שצעדיה הראשונים בהוליווד הם סדרה של מקרי אונס, ניצול והטרדות; אשה שחולמת לתקן את סיפור ילדותה ולהפוך בעצמה לאם, וגם זה נגמר שוב ושוב באסון; כוכבת קולנוע שתשואות המעריצים (הגבריים) הם כמו כמו צרחות באוזניה והמבטים שלהם ננעצים בה כמו סיכות בעורה. וככל שהיא מתפרסמת יותר כך המצב המנטלי שלה הולך ונבקע, והיא חושדת שבילי וויילדר (אחת הדמויות הבודדות שנקראות בסרט בשמן האמיתי), הבמאי שהזניק אותה לתהילה עם "חטא על סף ביתך" ו"חמים וטעים", למעשה לועג לה. הסרט מצליח לשכנע שאולי באמת אכן כך.

לעיתים זה כמו "רקוויאם לחלום", גרסת מרילין מונרו – מונטאז' הזיה של אשה על סף התמוטטות עצבים וכדורי הרגעה. אחת לכמה סצינות יש רגעים מבריקים – למשל אלה בעת צילומי סצינת השמלה המתנופפת ב"חטא על סף ביתך", שהם אולי הייצוג המרשים והמרשיע ביותר שנראה בקולנוע העכשווי שמייצג את מהותו התוקפנית והמטרידה של המבט הגברי. מונרו ידע לנצל אותו, אבל לבסוף הובסה על ידו.

אנה דה ארנס ("רצח כתוב היטב") מתאבדת על הדמות הזאת, שמציגה מרילין שמעט מאוד מחייה היו זוהרים או סקסיים, וברוב הזמן היא התפלשה בדם, יזע, דמעות וקיא. זה ביצוע מרשים של תפקיד שלא נעים לשהות במחיצתו. המוזיקה של ניק קייב ושותפו הקבוע וורן אליס (שהלחינו את רוב סרטיו הקודמים של דומיניק, האיש שגם חתום על סרטי התעודה על קייב) מחזקת את התחושה שהסרט הזה הוא רקוויאם, בלי חלום.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 29.10.2022)

ציוץ