"בחורים טובים". לא בורקס – קומדיית קיגל

דיברתי על "בחורים טובים" בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, תוכנית לראש השנה. האזינו בספוטיפיי או כאן

האולמות המלאים בבתי הקולנוע לא הותירו מקום לספק: "בחורים טובים", שביים ארז תדמור, מסתמן כלהיט הגדול של החגים. 13,000 כרטיסים נמכרו לסרט בסוף השבוע הראשון לצאתו. למעשה, אם הקצב הזה יימשך, הוא יהיה הלהיט הגדול הראשון של הקולנוע הישראלי לשנת 2022, והראשון מאז ההצלחות של "זרים מושלמים" ו"תמונת הניצחון" בשנה שעברה. על פניו, קל להבין למה: זו קומדיה רומנטית, מאוד מיושנת בתכניה, והיא עושה את הדבר שהקהל הישראלי הכי מבקש מלהיטיו – היא מצחיקה. היא עושה זאת על ידי הפניית מבט אל הבאגים הייחודים בחברה ובפולקלור הישראלי והיהודי.

יש לנו לא מעט ביקורת על הסרט, אבל אי אפשר לקחת ממנו את מה שהוא יודע לעשות היטב: הוא מצחיק. נודה: יש בו כמה בדיחות מצוינות, חלקן נדושות וצפויות, אבל מבוצעות כל כך טוב שאי אפשר שלא להתפקע מצחוק מולן, כאילו שהגענו לערב מיטב הלהיטים של הקומדיה העממית–העדתית. להבדיל מהקומדיות המצליחות של הקולנוע הישראלי בעת האחרונה, העובדה שהסרט מתרחש בעולם מסורתי, שמרני, כזה הלבוש חליפות, עניבות ומגבעות, הסרט הזה שומר גם על הומור אלגנטי, נטול וולגריות.

תדמור, אחד הבמאים הפוריים והמעניינים שפועלים כעת בישראל (זוכה פרס אופיר על בימוי "ארץ פצועה"), מציג בסרט הזה בעיקר טיימינג קומי מוצלח ואינסטינקט מצוין לליהוק (הזיווג של ריימונד אמסלם ורועי אסף כהורי הכלה מוצלח במיוחד). שאר סרטיו (הוא היה שותף לבימוי "סיפור גדול" וביים את "בשורות טובות"), היו טובים יותר בעיקר כי היה בהם את השילוב המצוין של קומדיה שספוגה בכאב, קומדיה שנוצרה מתוך מצוקה ומוצאת בתוכה דווקא את ההומור והאבסורד. "בחורים טובים", לעומת זאת, הוא פרויקט שיזם איש הנדל"ן יקי רייסנר, שהגה רעיון מבריק למדי: ליצור סרט קולנוע חרדי, צנוע וכשר למהדרין, אבל כזה המיועד בראש ובראשונה לקהל החילוני.

על פי עלילת הסרט החברה החרדית הליטאית עדיין מצויה במשבר העדתי של הקומדיות הישראליות של שנות השבעים: גבר אשכנזי המתאהב באשה ממוצא מזרחי היא נקודת מוצא לסקנדל גדול. זה לא יעלה על הדעת, ואיש לא ייתן את ברכתו לזיווג שכזה. הדרמה העולמית השתמשה במוצא משפחתי ועדתי ובהתנגדות ההורים כמכשול רומנטי עוד מימי "רומיאו ויוליה" (בני ברק בתפקיד ורונה, הלובי של מלון כפר המכביה בתפקיד המרפסת). הסיבה לכך שזה משום מה עובד כאן היא שגינוניה ושמרנותה של החברה החרדית, הופכים את "בחורים טובים" לסרט תקופתי מבלי שיהיה באמת סרט תקופתי. סרט בהווה שתקוע בבועת זמן של עבר רחוק, שנות השבעים. אבל שנות השבעים של המאה ה-19. רמה בורשטין, בעלת תשובה חסידית, הצליחה להמציא מחדש את חוקי הקומדיה הרומנטית ב"לעבור את הקיר", כדי לספר על האהבה, שידוכים, הורים ומכשולים בדרך לאהבת אמת כשרה. "בחורים טובים"לא ממציא דבר, הוא נשאר נאמן למסורות הישנות – לעיתים ישנות מדי. אם רק היתה בסרט דמות אחת של חילוני שתיתן לסיפור את המבט החיצוני ויוכל לשאול בקול את השאלות שרבים אולי שואלים בראשם – ובעיקר, מה כל כך נורא בכלה בשם ביטון? – זה היה מעניק לסרט עוד כמה בדיחות של פערים בין מנהגים והיה עוזר לסרט להתמודד בקול רם עם העובדה שמה שנהוג שם, כבר לא מקובל כאן היום. "ככה זה אצלנו", היה אומר סאלח שבתי.

בכל הקשור לחוקים ומנהגים, הקומדיה הרומנטית היא האורתודוקסית ביותר מבין הז'אנרים הקולנועים. כדי לעשות קומדיה רומנטית צריך לעקוב אחרי ספרי ההלכה הקולנועיים, ואחר הכללים הקפדניים שנמסרו מדור לדור, מהקולנוע של שנות השלושים, ועוד לפני כן מהתיאטרון של המאה ה-16. באופן משונה, דווקא "בחורים טובים" מעדיף את האורתודוקסיה הדתית על פני האורתודוקסיה הקולנועית, ושובר שוב ושוב את חוקי הז'אנר. מבחינה קולנועית זו קומדיה רומנטית רפורמית, לא עלינו, כזו המבשלת בשר וחלב בשבת. אבל איכשהו נראה שלקהל זה לא ממש מזיז.

כך למשל אין את הרגע הכה חשוב שבו הבחורה והבחורה נפגשים לראשונה, ואנחנו הצופים מבינים שזהו, הם עוד רגע יתאהבו וגורלם יקשר זה בזו. אבלבסרט הזה אנחנו מבינים – אך לא רואים – שהנער התאהב בנערה, אבל מעולם לא רואים אותה מתאהבת בו. וגם את את החתונה בסוף, או אפילו נשיקה, השאירו מחוץ לסיפור (כנראה כדי לשמור על קוד צניעות שיהפוך את הסרט ללהיט אפשרי גם במגזר). והכי משונה: כל הרעיון בקומדיה הרומנטית הוא שהצעירים מורדים בהוריהם, ואילו כאן אבי הכלה דווקא שש מאוד שבתו תתחתן עם אשכנזי עילוי, אז אין באמת קונפליקט (הורי החתן פחות מרוצים). זו הבחירה התסריטאית הכי בעייתית בסרט, כי היא גם מחלישה את הקונפליקט של הגיבורים, וגם ממקדת את תשומת הלב בכך שזו בסופו של דבר קומדיה אשכנזית מאוד, שבה הכלה מעדות המזרח היא זו שתצטרך להתפשר על מנהגי הוריה כדי להינשא לבחיר ליבה האשכנזי. בקומדיות רומנטיות,  שתמיד היו יותר פמיניסטיות ממה שנותנים להן קרדיט (אפילו בשנות הארבעים), הגיבורות אף פעם לא היו כל כך פסיביות כמו הדמות שמגלמת ליאנה עיון כאן, שיותר משהיא משיגה את הבחור, היא מתרצה לו.

"בחורים טובים" משתמש ברגעים קומיים שהקהל הישראלי מכיר היטב. בסצינה מצחיקה אחת – שמבוימת ומבוצעת באופן מושלם – האב האשכנזי (גיא לואל) טועם מרקחת אדומה רק כדי לגלות שהיא חריפה מאוד. אין סרט על אשכנזים ומזרחיים שלא מכיל קונפליקט קולינרי שכזה: האם האשכנזיה שאוכלת חריף ב"צ'רלי וחצי", קזבלן שטועם לראשונה גפילטע פיש ב"קזבלן". וכדי שהבחור האשכנזי בעל הפרוספקטים המצוינים בזירת השידוכים (קרי, שידוך עם אשה ממשפחה עשירה שמציעה דירה בתור נדוניה) יוכל להיות ראוי לנערה מעדות המזרח יהיה עליו להעמיד פנים שהוא עיוור, כך אף אשכנזיה לא תרצה בו. וגם זו נקודה חוזרת: ההתחזות. מ"לופו", דרך "קונילמל בתל אביב" ועד "סנוקר", "מלך ליום אחד" ו"בדרנית בחצות", עלילת ההתחזות של הגיבור כדי להשיג אהבה או הצלחה חומרית היא אבן יסוד של הקומדיה העממית.

ובכל זאת, בזכות העובדה שרוב יוצרי הסרט ותסריטאיו מגיעים מהעולם הדתי, "בחורים טובים" הוא קומדיית גינונים שנראה שמייצגת באופן מכבד את העולם החרדי, מציגה את מנהגיו ללא התנשאות, אבל לא שוכחת לצחקק על הפרדוקסים והאבסורד שבחלק מהם. לפעמים זה נראה כמו סרט טבע אנתרופולגי של עולם אחר ומקום אחר, אבל ככל שהסרט נמשך, והקרח נשבר, היידישקייט של קומדיית הקיגל הזאת מתחיל להיראות מוכר ומקומי – כזה שאפשר לצחוק עליו בידידות, ומבלי לדרוש ממנו בהתנשאות להיות יותר ביקורתי ויותר כמו – נו – אנחנו. כי ככה זה אצלנו.

….

(נ.ב: אני לא מבין את העניין הזה של לתת לסרטים חדשים שמות של סרטים ישנים. אני חושב שגם זה אמור להיות לא חוקי, קצת כמו שארצה להוציא עכשיו משקה ממותק ולקרוא לו "קוקה קולה". "בחורים טובים" זה כבר שם של מחזה מאת ארון סורקין, וסרט עם טום קרוז וג'ק ניקולסון, למה לשגע לנו את גוגל מעתה ועד עולם? כשמפיצים עושים את זה, זה מעצבן אבל אופייני למשלח ידיהם הנואש וקצר הרואי, אבל כשיוצרים עושים את זה זה מאכזב בריבוע, כאילו סרטי קולנוע הם אריזות מתכלות למיחזור).

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 21.9.2022)

ציוץ