״הסוכן החשאי״. אות משמיים

דיברתי על ״הסוכן החשאי״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

סצינת הפתיחה של הסרט הברזילאי ״הסוכן החשאי״, שזכה השבוע בשני פרסי גלובוס הזהב (לסרט הזר ולשחקן הראשי בדרמה) וזכה בשני פרסים בפסטיבל קאן (לבמאי ולשחקן), מתרחשת ב-1977, ימי הדיקטטורה הצבאית בברזיל. מכונית החיפושית השובבה של הגיבור ארמנדו, שמציג את עצמו גם בתור מרסלו, נכנסת לתחנת דלק. מול התחנה, במגרש פתוח, מוטלת גופה מכוסה בקרטון. זה גבר שניסה לשדוד את התחנה ונורה על ידי אחד העובדים, אבל כבר כמה ימים שלמשטרה אין זמן להגיע ולאסוף את הגופה, וחוץ מהזבובים והכלבים נראה שלאף אחד לא אכפת ממנה. אלה ימי הקרנבל ובעיר רסיפה, בה מתרחשת עלילת הסרט, נספרו כבר 100 רציחות, אבל המשטרה לא מתעסקת בהם יותר מדי. שני שוטרים דווקא מגיעים לתחנת הדלק, אבל לא כדי לחקור את השוד וההרג אלא כדי לנסות לסחוט את הגיבור שלנו, בגילומו של וגנר מורה (״נרקוס״, ״הקרב על אמריקה״). מרסלו/ארמנדו נמצא במנוסה – מישהו הוציא חוזה על חייו אז הוא נוסע להסתתר בעיר הולדתו, לחבור לבנו שגר עם הסבא וסבתא שלו מאז מות אמו, ואם האב יצליח להוציא מסמכים מזויפים בזמן אולי הוא יברח מהמדינה יחד עם בנו.

תנועות המצלמה, השימוש במסך רחב, והסיטואציה האירונית והמקברית שבה גופה פשוט זרוקה ליד תחנת דלק ולאיש לא אכפת ממנה, מייצרים בדקות הפתיחה את הטון המסקרן ויוצא הדופן של הסרט המצוין הזה, שנע בין הומור ובין מתח מורט עצבים. זהו סיפורה של חברה שבה החיים זולים והמוות קל, ואם מישהו ימות או יעלם לאיש מאנשי השלטון לא יהיה באמת אכפת ממנו, הם עסוקים בחגיגות הקרנבל ולא באכיפת החוק. אבל הבמאי, קלבר מנדוסה, מספר את הסיפור הזה עם לא מעט הומור שחור ועם מבט נוסטלגי – לא לדיקטטורה של שנות השבעים, אלא לקולנוע, למוזיקה ולטיפוסים הססגוניים שאיכלסו את ברזיל של אותן שנים. ״הסוכן החשאי״ הוא מותחן פוליטי, והוא טרגדיה אנושית על מדינה שטורפת את תושביה, הוא סרט ביקורתי, כועס והוא גם מאוד עצוב, אבל מה שהופך אותו לסרט מקורי ויוצא דופן הוא האופן שבו מנדוסה משלב בסיפור הזה הומור ואהבת קולנוע. אולי זה אהבת חיים, או תשוקה לחיים, כי לצד פחד המוות והחרדה שמישהו עשוי להתנקש בחייך, יש בסרט הזה לא מעט ליבידו – מרסלו מקשיב לתקליטים, מנהל רומן עם השכנה מלמעלה, ומתוודע לקהילה של פליטים פוליטיים שנרדפים על ידי השלטונות, כל אחד מסיבה אחרת, ומוצאים מחסה בבניין אחד שהוא מין בית מחסה לכל מי שמחפש זהות בדויה ודירת מסתור.

הסצינה השניה בסרט מקאברית ומשעשעת לא פחות: מפקד המשטרה המקומית, שהוזעק ממסיבת קרנבל, נקרא לחקור מקרה מוזר במכון לאוקיאנוגרפיה, שם נמצא פגר של כריש שנשטף לחוף, ובבטנו רגל אנושית. שוב – מוות קפריזי, סצינה שכאילו לקוחה מסרט אימה, אבל הסצינה הזאת – וכל המשך עלילת הכריש והרגל, הופכים אצל מנדוסה לסאטירה מצחיקה ואיומה על אגדות אורבניות בשירות שלטון שמשתמש בבדיות כדי להסית את תשומת לב הציבור ממה שבאמת קורה במדינה.

הסרט, המחולק לפרקים, מתחיל עם נקודת מבט של ילד בן 9, בנו של מרסלו, שיש לו אובססיה עם הסרט ״מלתעות״, שסבו אוסר עליו לצפות בו. מנדוסה, יליד 1968, היה בעצמו בן 9 ברסיפה של 1977 והסרט הזה אמנם אינו אוטוביוגרפי אבל נראה שהוא מבוסס על העולם שמנדוסה הילד חווה סביבו, עולם שבו הסרט ״אות משמים״ הופך ללהיט ענק, ומכניס את ברזיל הקתולית לאקסטזה דתית. החלק השני של הסרט, לעומת זאת, קופץ קדימה בזמן ומציג לנו נקודת מבט אחרת לחלוטין על הסיפור הזה, כזאת שגם מזכירה משהו מהעולם הקולנועי של מרטין סקורסזי (תחשבו על ״החבר׳ה הטובים״ או ״השתולים״) ובעיקר גורם לנו לתהות מי הוא אותו סוכן חשאי משם הסרט. זה לא הגיבור שלנו, זה בטוח. ולדעתי לא בטוח שזה בכלל סוכן.

בין הגופה בסצינה הראשונה ובין הרגל בבטן הכריש בסצינה השניה מנדוסה מאכלס את סרטו באוסף אידיוסינקרטי של דמויות, חלקן מאיימות וחלקן מלאות חן וחיות. יש שם פליטים ממלחמת האזרחים באנגולה, קלדנית במשרד ממשלתי שמדפיסה במכונת כתיבה ללא נייר, בעלים של בית קולנוע שמארח מפגשים סודיים בתא ההקרנה, וחתולה עם שני פרצופים בראש אחד. כל הדמויות הססגוניות והקרנבל שברקע נותנים טעם לחייהם של האנשים שחיים במשטר רודני ועוזרים לרגעים להדחיק את העובדה שיש כאן סיפור שובר לב על אדם שנרדף על לא עוול בכפוף ואין אף אחד בעולם הזה שיכול לעזור לו, ולבסוף גם הוא יהפוך מאדם בשר ודם לאנקדוטה היסטורית נשכחת, כמו רגל כרותה שמתעוררת לחיים או חתולה עם ארבע עיניים. וכשהסיפור עובר שנים קדימה, נדמה שמנדוסה יוצר בדרכו מעשייה נוסטלגית, על תקופה שבה החיים היו בלתי נסבלים, אבל לפחות היו בתי קולנוע בכל פינה בעיר.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 14.1.2026)

ציוץ