״הים״. ילד הולך לאיבוד

דיברתי על ״הים״ החל מדקה 45 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

כמה שבועות אחרי שראיתי את ״הים״ בפעם הראשונה הופתעתי פעמיים מהתגובות אליו. בפעם הראשונה, כשהוא זכה בחמישה פרסי אופיר, כולל לסרט הטוב ביותר. בפעם השנייה, כששר התרבות החליט לתקוף את הסרט. הופתעתי, כי הרגשתי שהסרט הזה לא מצדיק לא את זה ולא את זה. הוא לא מספיק טוב כדי להפוך לסרט הטוב ביותר של השנה, ולא מספיק פרובוקטיבי או רדיקלי כדי להצדיק התקפה מצד הממשלה, שהסרט הזה לא אומר שום דבר שיכול להיחשב אנטי–ממסדי (אלא אם אתם גזענים שלא מוכנים שיעשו בישראל סרטים על ערבים דוברי ערבית). זה פשוט סרט קטן מדי, גם לשבחים וגם לקטילות. לא יכולתי שלא לתהות שמא אלה וגם אלה לא ראו את הסרט, ותמכו בו או התנגדו לו על סמך התקציר שלו בלבד.

ההפתעה שלי ממנו היתה כי לאורך כל המערכה הראשונה שלו, ״הים״ – שכמה מהשמות הבכירים ביותר בתעשיית הקולנוע עבדו עליו – הוא מופת של קולנוע בינוני. כלום לא עבד בו. לא התסריט, שנראה כמו אוסף תשובות מיותרות לעורכי תסריטים שמבקשים צידוקים דרמטיים להחלטות עלילתיות. לא הצילום, שחתום עליו שי גולדמן, שהוא בעיני לא רק אחד הצלמים הטובים בארץ, אלא בעולם, ושהסרט הזה מציג עבודת צילום לא טובה (כולל רגעים מביכים של צילום Day For Night). לא המוזיקה של אבי בללי, אחד המוזיקאים הטובים בארץ, על במות הרוקנרול וגם בפסקולי סרטים, שהסרט הזה, וסרט נוסף שהלחין השנה בשם ״בלה״, מציגים אותו הרחק משיאו. כה תמהתי מהרעש שסרט כזה עושה, לכן, צפיתי בסרט שוב כדי לעשות בו קצת סדר.

למרות שאורכו של ״הים״ הוא 90 דקות, 35 הדקות הראשונות בו לא טובות, והזכירו לי את ימיו הרעים של הקולנוע הישראלי בשנות השמונים – דל, מאמר מערכת שמתחפש לסרט קולנוע, רק בלי הקולנוע. הבמאי, שי כרמלי–פולק – שמוכר כדוקומנטריסט עם מצפון ומחויבות חברתית ופוליטית – מנסה ליצור אקספוזיציה לדמותו של חאלד, ילד בן 12 מאיזור רמאללה, שכיתתו יוצאת למסע לחוף הים לתל אביב, אבל כניסתו של חאלד לשטח מדינת ישראל נאסרת עליו (למה? ככה). במשך חצי שעה אנחנו לומדים שלל פרטי מידע על חאלד שלא מועילים במאום למה שיגיע בהמשך. כי כעבור חצי שעה חאלד מחליט בתמימותו להצטרף לחבורת שב״חים, לחצות באופן לא חוקי את הגבול, ולהגיע לבד לתל אביב, זה הרגע שבו הסרט מתחיל וכל מה שבא קודם היה מיותר ומכוער. מרגע שאביו – שעובד גם הוא ללא אישורים באתר בניה בישראל – שומע את זה, הוא מבין את הסכנה שחאלד נמצא בה ויוצא למסע משלו למצוא אותו. ״הים״ הוא סרט בינוני בן שעה וחצי, אבל הוא סרט מוצלח בהרבה באורך שעה בלבד, עם רגעים נפלאים של אנושיות ונקודות מבט שונות על המציאות הישראלית מבעד לעיניו של ילד. זו אודיסיאה קצרצרה של חאלד – מעין סרט של ג׳עפאר פנאהי בגוש דן במקום בטהרן – שנפרש בין בני ברק לחוף פרישמן (ופנהי, שהיה בוודאי השראה לסרט הזה, יהיה המתחרה העיקרי שלו בדרך לאוסקר לסרט הבינלאומי). ההברקה היפה של הסרט היא שחאלד כל הזמן רואה סביבו רגעים קטנים וחולפים של ילדים והוריהם. זה לא סרט על כיבוש, זה סרט על ילד שמחפש את הוריו – את אמו המתה ואת אביו שנעדר מחייו בגלל עבודתו – ומקנא באלה שיש להם אב נוכח, שיגער בהם או יקח אותם לים. ״הים״ מנסה להיות סרט ריאליסטי, כזה שרגליו עמוק בתוך מציאות ולא פנטזיה. ולכן, הבמאי הריאליסט, חיפש לתת לגיבור שלו סוף ללא קתרזיס, סוף שהוא ״מציאותי״ (דגש על המרכאות) בישראל של ימינו (ולמעשה, של כל הימים). זה לא יפתיע את הקוראים לגלות שהרצון של הגיבור לא יתממש באופן שבו הוא תכנן אותו, הים הוא היעד, אבל ישאר בגדר משאלת לב. אבל הסוף הזה לא קשור למציאות או לריאליזם כי הסיפור הזה הומצא על יי הבמאי/תסריטאי, ולכן סופו החמצמץ של הסרט לא קשור ברוע ליבה של החברה הישראלית אלא ברוע ליבו של במאי הסרט. הוא זה שבלם את מסעו של הגיבור, הוא זה שמנע ממנו להגשים את חלומו. ובעיקר, כי נראה שכרמלי-פולק לא למד מג׳עפאר פנהי, כי הוא מפנה עורף לאמנות הקולנוע ולתפקיד שלה להיות חתרנית למציאות, לכתוב מחדש באמצעות אמנות את מה שהחיים לא מסוגלים לתת. (כדאי להעיף מבט ב״מסעות ג׳יימס בארץ הקודש״, סרטו העלילתי היחיד של הבמאי הדוקומנטרי רענן אלכסנדרוביץ׳; זה שיעור מצוין איך להישאר ״מציאותיים״ ו״ריאליסטיים״ ובה בעת איך לתת לגיבור להגשים את רצונו ומסעו, אבל באופן בלתי צפוי, עם לא מעט הומור ואירוניה. איך להוציא את הדמות הראשית כגיבורה מהסרט, ולא כקורבן. קורבן של הבמאי של המשטרה).

ליבו האמיתי של הסרט, ורגעיו היפים ביותר בו, שייכים לדמות האב, אותו מגלם ח׳ליפה נאטור (שזכייתו בפרס אופיר לתפקד משנה היא הדבר היחיד המוצדק כאן). נאטור עושה לי קסמים בלב מאז שראיתי אותו לראשונה ב״ביקור התזמורת״ של ערן קולירין, בתור נגן הקלרינט שלא מצליח לסיים את הסימפוניה שהוא בקושי התחיל (בסצינה מרכזית ב״הים״ מופיעה מולו הילה סורג׳ון, ששיחקה מולו גם ב״ביקור התזמורת״, במופע איחוד חמוד ומרגש). ואז בתור האב החרדי השוחט ב״תיקון״ של אבישי סיון. והבנאי ב״ויהי בוקר״, גם הוא של קולירין. בכל סרט הוא זיקית של דמויות ותמיד בתפקיד רך ומועך רגשית, וכל הרגעים הטובים של ״הים״ הם שלו ובזכותו. רוצים להתלהב מ״הים״? היכנסו אליו באיחור של חצי שעה ותמצאו סרט קטנטן ועדין, על ילד לא מעניין, ועל האבא הנהדר שלו.

****************

נ.ב:

אם כבר הזכרנו את ערן קולירין, הגאון מאחורי ״ביקור התזמורת״ ו״ויהי בוקר״, אז כדאי לשים לב שיש לו סרט חדש בשם ״כמה הערות על המצב״. הפקה מיניאטורית שמוקרנת כעת באופן עצמאי בסינמטקים. זה סרט שנולד ביוזמת יחזקאל לזרוב, שעומד בראש מסלול התיאטרון של הפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים. לזרוב החליט שבמקום להרים הצגת סוף שנה, הוא יקח את בוגרי מסלול המשחק שלו ויפיק איתם סרט קולנוע. הוא הציע את זה לקולירין, שהסכים. שי גולדמן, הצלם הקבוע של סרטיו הקודמים, מן הסתם היה עסוק בצילומי ״כן״ או ״הים״ או ״נאנדאורי״, וקולירין גייס לצידו את הצלם הוותיק והנפלא דני שניאור (״חתונה מאוחרת״, ״אזרח אמריקאי״) והשניים עושים קסמים קולנועיים. הסרט הזה, קודם כל, נראה נפלא ויש בו עוצמה ויזואלית מסחררת. קולירין כתב שישה מערכונים – חלקם מצחיקים, חלקם שורפים מרוב כאב, חלקם הזויים, חלקם סוריאליסטיים – ויצר סרט יוצא דופן במקוריותו. קצת כמו ״חור בלבנה״ של אורי זוהר, ״כמה הערות על המצב״ הוא סרט סהרורי, אבל שיש בו חופש יצירתי מוחלט. כך נראה סרט שאולי אין בו תקציב גדול, אבל שהוא מאפשר לאחד מבכירי הבמאים בישראל לעשות בדיוק מה שהוא רוצה. וזו הצצה משעשעת, מרתקת, וגם מטרידה, למה שקורה בראש של קולירין.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 18.11.2025)

ציוץ