״אהבה בשחקים: מאווריק״. מטוס בשעה שלוש שלך

בילדותי ביליתי לא מעט ימים ושעות בבסיסי חיל האוויר. אבא שלי היה בחיל האוויר והדודה והדוד שלי עברו מבסיס חיל אוויר אחד למשנהו. אז הייתי מגיע לבסיס חצרים – בית הספר לטיס הישראלי, הטופ-גאן שלנו – לא רק בחופשות ובחגים, אלא גם לפעמים באמצע השבוע, כשהיה יום חיל האוויר ומסדר כנפיים והתלוויתי למוזמנים להיות קהל במפגן חיל האוויר. זה משכר וממכר: הרעש המבהיל, עוצמת הסילון, והמהירות הבלתי אנושית. גם התחושה שהטייסים מולי כל כך טובים בעבודתם שהם ממש נהנים להשוויץ במה שהם יכולים לעשות עם המטוסים והמסוקים שלהם. בצבא הייתי בנ״מ, ושם שמעתי לא מעט סיפורי מורשת קרב של חיל האוויר הישראלי (חפשו בוויקיפדיה: ההפלות הראשונות של מטוס ה-F-15 היו של טייסים ישראלים), וכעוזר בקר בסוללת הוקים ראיתי מה עושה טייס ישראלי כשסוללת טילים ננעלת עליו. זה היה עוצר נשימה. לכן, להפתעתי דווקא בשנים האלה לא מצאתי שום עניין ב״אהבה בשחקים״. בדיעבד ברור למה: זה בכלל לא היה סרט על מטוסים. 36 שנה אחר כך טום קרוז לוקח את הגה בפיקוד לידיו ועושה סרט המשך שמתרחק מהסרט הראשון – למרות כמה מחוות הכרחיות – ומתמקד בדבר שמלהיב את קרוז כנראה יותר מהכל: טיסה.

הבכורה העולמית של ״אהבה בשחקים: מאווריק״ התקיימה בשבוע שעבר במסגרת פסטיבל קאן. נשאלת השאלה: מה הקשר בין פסטיבל קאן, המזוהה עם קולנוע אנין, איכותי ואלטרנטיבי, שלאו דווקא מחפש את המוני הצופים ואת הפניה למכנה המשותף הרחב ביותר, ולסרט כמו ״אהבה בשחקים: מאווריק״, שהוא התוצר ההוליוודי הכי מיינסטרימי, מלוטש ומסחרי.

אחרי הצפייה בסרט התשובה ברורה: זהו סרט שכולו געגוע. זו לא נוסטלגיה ל״אהבה בשחקים״ המקורי – הו לא, ספק אם מישהו באמת מתגעגע לסרט ההוא שנולד מיושן. זה געגוע לקולנוע גרנדיוזי מהסוג שהוליווד התמחתה בו, בימים שלפני שגיבורי העל כבשו את הקופות. קולנוע שלא פונה רק לבני נוער, אלא לקהל מגוון בגילו, וקולנוע שלא נראה כמו צעצוע דיגיטלי, אלא סרט שהוא בעיקרו חוויה פיזית, עוקפת שכל. זה סרט שכולו ספיד, שמורכב ממאה אחוזי הורמונים: אדרנלין וטסטוטסרון.

המחווה של פסטיבל קאן לסרט הזה היא עדות לכך שגם בפסטיבל שבו מחפשים את המחר של הקולנוע, את היצירות קרות המזג, לעיתים ציניות, שמנסות לשבור מוסכמות, לרסק את הקלאסיקה ולחתור תחת ערכים שמרניים, גם בו יש הערכה למי שעדיין מחזיק את הלפיד של עשייה הוליוודית קלאסית. כי הרי איך יהיה ניתן למרוד בקלאסיקות אם יפסיקו ליצור אותן? זו גם הכרה מרשימה בכך שטום קרוז, מכל האנשים בעולם, הפך להיות הסמוראי האחרון של הוליווד, מי שמתעקש שסרט קולנוע צריך לייצר תחושה שהוא מדמה מציאות אמיתית, אנלוגית, כזו שבה תחושת הסכנה מוחשית, כמו גם כוחות הכבידה וחוקי הפיזיקה הפועלים על השחקנים, ושגורמים לקהל לנוע ימינה ושמאלה בהזדהות וכמו מתוך טראנס, כאילו שהאולם הופך לאטרקציית לונה פארק דינאמית. זו אומנות יותר מאמנות, craft להבדיל מ-art, אבל זו עשייה קולנועית עילאית שבה מטוסים אף-18 אמיתיים מגלמים את עצמם ושחקנים מולבשים בסרבלי טיס ולומדים להפעיל לבד מצלמות איימקס, כי בקוקפיט של מטוסי הקרב, אין מי שיצלם אותם מלבד עצמם.

״אהבה בשחקים״ מ-1986 היה יצירה משותפת של המפיקים ג׳רי ברוקהיימר ודון סימפסון והבמאי הבריטי טוני סקוט. זה היה סרט מצ׳ואיסטי, פטישיסטי, מחרחר מלחמה, עם תאורה תכלכלה ווילונות מתנפנפים כמו סרט פורנו רך, אבל עם מטוסים במקום פאלוסים. טום קרוז היה כוכב בהתהוות בסרט מצועצע ובואו נודה בכך – זניח. סרט ההמשך הוא קריאת תגר על הזמן ועל חוקי הקולנוע.

מה שהיה שגרתי בסרט הראשון הפך נדיר כשעלה הרעיון ליצור סרט המשך. להבדיל מסרטי ״מהיר ועצבני״ שמסרט לסרט מוותרים על מכוניות אמיתיות ועל סצינות מרדפים שצולמו בלוקיישנים לטובת סערה דיגיטלית של אפקטים ומסכים ירוקים שהופכים את הסרטים לצעצועים סותרי כבידה, קרוז ממשיך להיות מחויב לקולנוע שמציב אותו – כמו להטוטן בקרקס ללא רשת ביטחון מתחתיו – בסכנת חיים ממשית. זה מטורף, אבל אי אפשר להתכחש לכך שאכן, זהו בידור. וכשזה מגיע ל״אהבה בשחקים״ קרוז הוא גם הגבר שנשאר עומד אחרון: דון סימפסון מת מדום לב, טוני סקוט התאבד, ואל קילמר חלה בסרטן, ומג ראיין וקלי מגיליס נמחקו מהעלילה, כנראה בגלל אייג׳יזם. רק קרוז, שיהיה החודש בן 60, עדיין נראה מזדקן לאחור. ״אהבה בשחקים״ היה סרט על נעורים, על אגו, על טקסי גבריות שנראים כמו קרבות תרנגולים. ״אהבה בשחקים: מאווריק״ היה יכול לסגור סוגריים ולהיות סרט על הזדקנות, בגידת הגוף, האטת הקצב ומסירת המשמרת לדור הבא. אבל קרוז עדיין לא מוכן לעשות את המהלך שעשה קלינט איסטווד בשנות ה-90, ולהתחיל לסכם את המיתולוגיה של עצמו. קרוז עדיין רוצה לרוץ מהר מאופנוע, ורכוב על אופנוע מהר יותר ממטוס של קרב ממריא.

בזמן שנעלנו את עצמנו בסגרי הקורונה, קרוז יצר שלושה סרטי ענק, שהוא דוחה את הפצתם שוב ושוב, כדי להבטיח שהם יוקרנו מול אולמות מלאים, ולא מול מסכי סטרימינג. זה כאילו שקרוז, עוד לפני הקורונה, ידע מה תהיה המחלה והכין עבורה את התרופה. הקהל עזב את אולמות הקולנוע והסתגר בבית לטובת הסטרימינג? קרוז יהיה זה שישכנע את העולם שיש סרטים שצריכים לראות על מסכי ענק בפול ווליום. כי הם אולי לא מאוד מתוחכמים, אבל הם נראים מאוד כמו קולנוע של פעם – ספקטקולרי.

״אהבה בשחקים: מאווריק״ צולם כבר ב-2018, ומאז – תוך כדי הסגרים – הוא עבר ממדינה למדינה (כל הטיסות בעולם בוטלו, אז קרוז למד להטיס את עצמו) וצילם ברצף שני סרטי ״משימה בלתי אפשרית״. קרוז הוא הבוס בכל הסרטים האלה ונוכחותו מבטיחה לא רק קרבות אוויר המצולמים מתוך הקוקפיט, אלא גם – על סמך הטריילר ל״משימה בלתי אפשרית״ שפורסם השבוע – רכבות פורחות באוויר, אופנועים דוהרים לתהום, סוסים שועטים במדבר ומכוניות חורקות בלמים בסמטאות צרות. כל הפילמוגרפיה של קרוז היא מסע בין כלי תחבורה במהירות מקסימלית.

באופן משונה ומפתיע, ״אהבה בשחקים: מאווריק״ חוזר על כמה מהשוטים, רגעים וביטים מהסרט המקורי, אבל אין בהם כל צורך. אם בסרט הקודם קרוז גילם פרח טייס צעיר ויהיר שכינויו ״מאווריק״ בבית הספר לטיסה טופ גאן בקליפורניה, כעת הוא מגלם טייס ניסוי, שהתנהגותו גרמה לכך שכמו השוטר אזולאי, גם הוא מעולם לא קודם, ומפקדיו – שצעירים ממנו ובעלי דרגה גבוהה משלו – מקווים שהוא יפרוש או ימות, מה שיבוא קודם. הוא מקבל הזדמנות אחת אחרונה כשמוצע לו התפקיד להיות מורה לחניכי העבר המצטיינים של טופ גאן, ולאמן אותם לקראת משימת הפצצה של כור גרעיני במדינת אויב שזהותה לא נמסרת (אירן? רוסיה? פקיסטן? אפגניסטן?) – משימה שכמה ממהלכיה המבצעים מזכירים מאוד את מבצע ״אופרה״, שבו הפציץ חיל האוויר הישראלי את הכור העירקי ב-1981. התפקיד מאפשר לו לחדש את הקשר עם הבן של גוס, הנווט שלו מהסרט הקודם, שמאווריק חש עדיין אשמה על מותו לפני 35 שנה. וזה מה שיש ל״אהבה בשחקים: מאווריק״ להציע לצופי הקולנוע בעולם, כולל הסנובים מקאן – קולנוע מלא פאתוס, עם קתרזיס וגאולה, ואפילו – גם כשנדמה לנו שהכל צפוי מראש – גם כמה סבסובי עלילה מפתיעים באפקטיביות שלהם. ובעיקר – זהו קולנוע נטול ציניות. קולנוע שנועד עבור תשואות ונשימה עצורה.

הסרט הקודם התרחש בימי המלחמה הקרה, וטייסי טופ גאן נלחמו בטייסי ברית המועצות. בסרט הנוכחי אין לאמריקה מלחמה אקטיבית נגד אף מדינה, לכן אין שום אויב קונקרטי, ובאותה מידה הטייסים היו יכולים להילחם בחייזרים. אבל הפעם יש מלחמה אחרת: להצלת הקולנוע. קרוז מסכן את חייו כדי לשכנע את הקהל בעולם לבוא לראות אותו על מסך גדול – ובכנות, הוא צודק. יחד עם הבמאי ג׳וזף קוסינסקי הוא מוביל הפקה שגורמת לקהל להישאב בתמימות לסרט שכולו קינטיקה, כזה שקצת כמו בהופעה של אמן אשליות, גורם לצופים לשאול בקול: איך הם עשו את זה?

(גרסה מורחבת ואוטוביוגרפית לביקורת שפורסמה ב-26.5.2022)

ציוץ