״שירים לדרלה״. תיעוד של הפסקת אש

תוכלו להאזין לשיחה שלי עם אד לחמן (כולל קטעים שלא נכנסו לכתבה) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, החל מדקה 12:20. האזינו בספוטיפיי או כאן

ב-1990 הוזמן צלם הקולנוע אד לחמן לצלם ולביים את הופעת המחווה לזכר אנדי וורהול שיצרו לו ריד וג׳ון קייל. ההופעה, שתהווה את הבסיס לאלבום המשותף שלהם ״Songs For Drella״, סימנה את שיתוף הפעולה הראשון מזה עשרים שנה של ריד וקייל, שהסתכסכו בימים שבהם היו שותפים ואויבים בלהקת הארט–רוק הוולווט אנדרגראונד. סרט ההופעה שצילם לחמן קיבל – לדבריו – טיפול גרוע מבחינה טכנית מצד מפיציו, ולמעט הוצאה או שניים בפורמט ביתי, הוא נעלם מהר מאוד, ואבדו עקבותיו. באחרונה התגלו מחדש סלילי הנגאטיב 16 מ״מ שלהסרט ולחמן השיג את האישורים מכל מי שהיה קשור לסרט ולאלבום, ליצור לו גרסה דיגיטלית משודרגת, שבה הוא היה אחראי לתיקוני הצבע, על פי חזונו המקורי. וכך, 32 שנה אחרי שנוצר ונעלם, יצא מחדש הסרט בגרסת 4k. הוא זמין לצפייה באתר הסטרימינג Mubi, ויוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב, בין השאר בהקרנה חינם תחת כיפת השמיים במתחם המגדלור בנמל תל אביב.

לחמן (74) היה מזוהה רוב ימיו כצלם של הקולנוע האמריקאי העצמאי, בייחוד זה שבסיסו בניו יורק. בשנות השמונים הוא צילם את ״סוזן, סוזן״ של סוזן סיידלמן ואת ״סיפורים מהחיים״ של דיוויד בירן. בשנות התשעים הוא עבד עם פול שריידר, דניס הופר ומיאה נאיר. שמו הפך להיות מוכר בקרב קהל גדול יותר בשנות האלפיים כשצילם את שני סרטיו האחרונים של רוברט אלטמן, שיתף פעולה עם סטיבן סודרברג בצילום סרטיו ״הקשר האנגלי״ ו״ארין ברוקוביץ׳״, צילם לסופיה קופולה את סרט הביכורים שלה, ״חמש ילדות יפות״, והשיק את שיתוף הפעולה העקבי ביותר שלו עם טוד היינז, עבורו צילם את ״הרחק מגן עדן״, ״אני לא שם״, הסדרה ״מילדרד פירס״ ואת ״קרול״, שהוא כרגע הסרט הכי מעוטר פרסים בפילמוגרפיה שלו. כשהיינז ביים בשנה שעברה את הסרט התיעודי על הוולווט אנדרגראונד (זמין באפל טי.וי פלוס), שלחמן צילם, נזכר הצלם בפרויקט ההוא שעשה עם ריד וקייל, ולמרות שהיינז לבסוף לא עשה בו שימוש, לחמן החליט לאתר את הנגאטיב המקורי ולשקם את הסרט. הוא חיפש וחיפש – התקשר לצ׳אנל 4 שמימנו, לוורנר שהפיצו, לחברת ההפקה בריטית שכבר נמכרה מאז פעמיים – ואז גילה שכל גלילי הנגאטיב נמצאים אצלו בדירה, מטרים ספורים מהמיטה שלו. ״המעבדה הניו יורקית שפיתחה את הפילם נסגרה לפני כמה שנים, וביקשתי מהם בזמנו שכל נגאטיב שהם מוצאים עם שמי עליו, שישלחו לי ישירות לדירה ולסטודיו שלי. וכנראה שלא שמתי לב שזה הגיע, אבל כל הגלגלים היו שם, זרוקים אצלי בדירה״.

אד לחמן, בדירתו בניו יורק

אנחנו משוחחים באמצעות זום מדירתו הניו יורקית, שנראית יותר כמו מחסן. המון חבילות על הרצפה, ומאחוריו מדפים וארונות תיוק עצומים ממתכת שבדרך כלל ממלאים קירות של ספריות וארכיונים, וכאן מין הסתם מאכסנים את ארכיון הצילומים שלו. הוא היה אמור להתחיל את הצילומים לסרט הבא של היינז, על חייה של זמרת הקאנטרי פגי לי, אבל הפרויקט הזה נדחה בינתיים, אז אני תופס אותו רגע לפני שהוא טס לצ׳ילה לצלם את סרטו הבא של פבלו לריין. ״אני מאוד נרגש מזה״, הוא אומר.

– איך בכלל קיבלת את הג׳וב לביים וצלם את ״שירים לדרלה״?

״שנה לפני זה הייתי מעורב בפרויקט בשם Red, Hot & Blue. זו היתה תוכנית לטובת גיוס תרומות למאבק באיידס, שבה זמרים ביצעו שירים של קול פורטר ובמאים כמו וים ונדרס, ג׳ים ג׳רמוש, ניל ג׳ורדן וג׳ונתן דמי ביימו להם את הקליפים. אני הייתי אמור לצלם את הקליפ של דרק ג׳רמן, אבל הוא כבר היה בעצמו מאוד חולה באיידס, אז בנדיבותו הוא הציע לי שאביים במקומו. הוא גם נתן לי אוסף של סרטי שמונה מילימטר שלו בילדות. השיר שקיבלתי היה ׳בכל פעם שאנחנו נפרדים׳ בביצוע אנני לנוקס, ובגלל שיש לה פנים לבנים ושטוחים החלטתי להקרין את סרטי הילדות של דרק על הפנים שלה. זה משך הרבה תשומת לב בתקשורת וגרם לחברת הפקה בריטית לפנות אלי ולהציע לי לביים ולצלם את ׳שירים לדרלה׳״.

״דרלה״ היה כינוי שהודבק לאנדי וורהול על ידי מקורביו – הלחם של סינדרלה ודרקולה. וורהול הלך לעולמו ב-1987, ובהצעת האמן ג׳וליאן שנאבל, ריד וקייל הסכימו להתפייס – פיוס מאוד קצר ימים – וליצור יחד מחווה מוזיקלית לזכרו. הם ביצעו את המופע כמה פעמים בלייב ברחבי ניו יורק, וב-1990 הוא ראה אור כאלבום. קייל וריד אמנם היו עדיין בשיאם כיוצרים, אבל באותן שנים אף אחד מאלבומי הסולו שלהם לא היה טוב לכל אורכו. ״שירים לדרלה״, לעומת זאת, הוא יצירת מופת מוזיקלית שמציגה את המיטב של שני היוצרים האלה, ומזכירה כמה הם טובים יחד, כשהם מנגנים ולא רבים.

אבל לשכנע את לו ריד להסכים לתיעוד ההופעה, לא היה פשוט. ״עבדתי עם לו כ-15 שנים לפני כן וידעתי שהוא יכול להיות טיפוס קשה, ושאם אני רוצה לעשות את זה, מי שצריך להסכים לזה היה לו. הלכתי אליו והוא התעצבן ואמר שהוא לא רוצה שיהיו מצלמות בינו ובין הקהל, והוא לא רוצה שלא יהיו מצלמות בכלל. הלכתי משם מתוסכל כי לא הבנתי איך אני יכול לצלם את ההופעה בלי מצלמות. אבל אחרי כמה ימים חזרתי אליו ושאלתי אותו אם הוא מסכים שאני אצלם את החזרות שלהם, ואז רק כמה השלמות מכיוון הקהל ביום המופע. וזה רק אומר שבחזרות הם יצטרכו ללבוש את מה שהם ילבשו בהופעה עצמה. והוא הסכים. מבחינתי זה היה מצוין כי זה אפשר לי קודם כל להציב שם תאורה שלי ולא להסתמך על תאורת הבמה, שלא תמיד טובה לצילום. וזה אפשר לי להניח מסילות על הבמה ולהיות מאוד קרוב אליהם, זה יצר אינטימיות מאוד גדולה ביני וביניהם״.

– יש רגעים יפים בהקשר הזה. כי מהסרט התיעודי שלך ושל טוד היינז ברור עד כמה גדול המתח ביניהם, אבל בסרט שלך רואים איך כמוזיקאים הם לא רק מסונכרנים באמצעות מבט או הנעת ראש, אלא כמה הם מכבדים זה את זה.

״זה מעניין, כי כשאני מצלם אני חושב על הערך הוויזואלי, ולא תמיד שם לב לערך התיעודי של כל מה שאני קולט, ואני מגלה את זה בדיעבד. אז כן, היתה ביניהם אחווה גדולה. אני מרגיש שהסרט הזה הוא קצת כמו יומן. ג׳ון ולו כתבו את השירים על בסיס היומנים של אנדי וורהול, וגם הסרט הזה הוא מעין יומן – שלהם, וגם שלי. אני רואה עכשיו מה עניין אותי לפני 32 שנה״.

ריד וקייל מעולם לא אמרו לו אם הם ראו את הסרט או מה הם חשבו עליו, אבל לחמן טוען שמאז הצילומים, ועד מותו של ריד ב-2013, בכל פעם שהם נתקלו זה בזה ברחובות ניו יורק – ״למשל במסעדה״ – ריד היה מאוד אדיב ומנומס כלפיו. ״הסרט גם יוצא עכשיו מחדש בתקופה מעניינת, יש את הסרט התיעודי של טוד על הוולווט אנדרגראונד ויש את הסדרה התיעודית על אנדי וורהול בנטפליקס, נראה שיש התעניינות מחודשת בתקופה ההיא״.

לחמן מספר שבתחילת שנות השבעים הוא אמנם ביקר כמה פעמים בפקטורי של וורהול והיה מיודד לרגע עם ניקו, אבל הוא לא היה חלק מהחבורה שסבבה סביב וורהול ועמיתיו. את רוב השנים האלה הוא בכלל העביר בגרמניה. ״כשהתחלתי את דרכי, הקולנוע הגרמני החדש ריתק אותי, אז עבדתי בגרמניה עם ורנר הרצוג ועם וים ונדרס, וככה התחלתי להיכנס לקולנוע״.

– מי היו הצלמים שהשפיעו עליך?

״התמזל מזלי ויצא לי לעבוד עם שלושה מהצלמים שהכי הערצתי. בראש ובראשונה עם רובי מיולר, הצלם של וים ונדרס. הוא לימד אותי איך לצלם עם מה שיש בשטח. ואז יצא לי לעבוד עם סוון ניקוויסט, הצלם הקבוע של אינגמר ברגמן. הוא הגיע לעבוד באמריקה, וחוקי האיגוד מחייבים שצלם שלא חבר איגוד צריך שיוצמד לו צלם משנה מהאיגוד, אז אני הייתי הצלם הזה והוא כל כך שמח שמישהו באמריקה מכיר אותו ואת עבודתו. הוא צילם סרט לא כל כך טוב של פיטר בוגדנוביץ׳, שהתעצבן עלינו שאנחנו רק מדברים על סרטים של ברגמן במקום לדבר על הסרט שלו. מסוון למדתי שמה שאחרים עושים בגדול, הוא עושה בקטן, מה שאחרים מאירים עם פנס ענק, הוא מאיר עם פנס קטנטן לתאורה רכה. והאחרון היה ויטוריו סטוררו. הייתי מיודד קצת עם ברנרדו ברטולוצ׳י וככה יצא לי לראות את ויטוריו על הסט, גם של ׳אחד מהלב׳ של קופולה. סטוררו שונה כי הוא רוצה שהשוט והתאורה יראו בדיוק אותו דבר לא משנה איפה הוא נמצא. אז שלושת אלה היו בית הספר לקולנוע שלי״.

– אחרי שצילמת לסודרברג את ״ארין ברוקוביץ״ הוא החליט להתחיל לצלם את כל סרטיו בעצמו. יש לך מושג למה?

״אולי כי גרמתי לו לחשוב שזו עבודה קלה. האמת היא שסטיבן צלם מצוין, והוא תמיד אהב להיות מאחורי המצלמה. אמרתי לו פעם שנראה לי שהוא כבר משועמם מבימוי, לכן הוא כל כך מתעניין בצילום. אבל אני מבין אותו, כשאתה עם העין בתוך המצלמה, אתה למעשה הצופה הראשון של הסרט, אתה זה שרואה את מה שהשחקנים עושים, וזה מקום מאוד מעניין להיות בו״.

(גרסה מורחבת לכתבה שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 29.5.2022)

ציוץ