״ג׳יי קלי״. מה נסגר עם באומבך

דיברתי על ״ג׳יי קלי״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה החל מדקה 33:35. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

לשחקן הראשי בסרט ״ג׳יי קלי״ קוראים ג׳ורג׳ קלוני. האם הדמיון הפונטי בין השמות מקרי? כנראה שלא. בראיון עם קלוני הוא סיפר שבאומבך (שכתב את התסריט עם השחקנית אמילי מורטימר, שמגלמת בסרט את קנדי המאפרת) שלח לו את התסריט בצירוף הודעה: כתבתי אותו במיוחד בשבילך, אם אתה לא תעשה את הסרט, אף אחד אחר לא ילוהק ואגנוז אותו.

ואכן, קשה לדמיין מי חוץ מג׳ורג׳ קלוני יכול לגלם את ג׳יי קלי – שחקן וג׳נטלמן, כוכב קולנוע עולמי עם נוכחות שרמנטית, קלאסית. זה סרט עם אומץ – אומץ של שחקן לעשות סרט שמציג מישהו שהוא בן דמותו ולגלם אותו באור לא מאוד מחמיא, ואומץ של במאי ותסריטאי שמהמר שאם הוא יבקש מקלוני לככב בסרטו החדש, הוא יסכים. אחרת אין סרט.

בחמש השנים האחרונות נואה באומבך, בן 56, קפץ כיתה. בין 1995 ל-2020 השם ״נואה באומבך״ יצר אסוציאציות ברורות לסוג מסוים של קולנוע – עצמאי, צנוע, דברני מאוד, קולנוע נזירי במידותיו, אבל חשוף רגשית, מבריק מבחינה אבחנותיו האנושיות וחומצתי ביחסו לדמויותיו. ״חיים בין השורות״ (2005) הפך אותו לשם מוכר וסרטיו הבאים – ״מרגו בחתונה״, ״גרינברג״, ״כשהיינו צעירים״ ו״סיפורי מאירוביץ״ – הפכו אותו לבמאי בעל מעמד פולחני, נערץ על שחקני ועל צופים בעלי טעם טוב. הוא היה מעין ממשיך מובהק, צעיר ועכשווי, של וודי אלן, שעושה סרטים קאמריים על אנשים שהולכים, מדברים וסובלים בניו יורק. הוא עשה סרטים שהיתה בהם של אלבום רוק עצמאי מלודי ומחוספס, שהזכירו את הצניעות של ג׳ים ג׳רמוש בסרטיו המוקדמים. הוא היה במאי שהתבלט כתסריטאי, והתחרה עם במאיות כמו ניקול הולופסנר, תמרה ג׳נקינס ומריאל הלר על המשבצת של יקירי הקולנוע העצמאי, זה שאף פעם לא יהפוך לשובר קופות, אבל יזכה לביקורות זוהרות.

ואז הוא פגש את גרטה גרוויג. היום, כשכולם יודעים מי היא, ברור מאליו סוף הסיפור – השניים הפכו לכוכבים בשמי הוליווד. אבל זה לא נראה כמו הסוף שהם תיכננו לעצמם. באומבך ביים את גרוויג ב״גרינברג״, סרטו הקטן והעצוב ביותר, שבו בן סטילר גילם דמות שמתמודדת עם משבר נפשי. גרוויג עצמה הגיעה ל״גרינברג״ אחרי ששיחקה בסרטים שזכו לכינוי ״מאמבלקור״, סרטים שבהם כל השחקנים ממלמלים את שורות הדיאלוג שלהם, סרטים עניים, דלפוני תקציב, שמתרחשים בדירת חדר וחצי ושלידם סרטיו של באומבך נראו כמו ״טיטאניק״. נראה ששני אנשים עם טעם קולנועי דומה נפגשו בסרט, התאהבו (באומבך היה נשוי לג׳ניפר ג׳ייסון לי באותה תקופה, הם התגרשו שנתיים אחר כך) ומעתה יעשו סרטים קטנים עד זעירים בניחוח צרפתי, יפים אך אפרוריים. ואכן, באומבך, עזר לגרוויג להשיק את הקריירה שלה כקולנועית כשביים את התסריטים האוטוביוגרפיים שכתבה – ״פרנסס הא״ ו״מיסטרס אמריקה״, שני סרטים שהובילו לכך שגרוויג תעז לביים בעצמה את הסרט השלישי בטרילוגיה האוטוביוגרפית שלה, ״ליידי בירד״. אישית, הייתי מרוצה מהחיבור הזה. אלה היו סרטים נהדרים ממש, קטנים במידותיהם אבל גדולים מבחינה רגשית ואנושית. אבל כנראה שהחיבור הזה הוליד בשניהם משהו שלא היה שם כשהם היו בנפרד: אמביציה.

ב-2019 באומבך – שהשיק דיל עם נטפליקס למימון סרטיו – ביים את ״סיפור נישואין״, שמספר את סיפור התפרקות נישואיו לג׳ניפר ג׳ייסון לי. עדיין סרט קטן וצנוע אבל הפעם עם שמונה מועמדויות לאוסקר ופרס ללורה דרן בקטגוריית שחקנית המשנה. וגרוויג ביימה את ״נשים קטנות״ שהפך ללהיט. ובזמן הזה, באומבך וגרוויג הציגו לאולפני יוניברסל את הגרסה שלהם ל״בארבי״ (את התסריט הם כתבו יחד, גרוויג ביימה). שני היוצרים האלה, שהתרחקו ממסחור וציניות, יצרו את הלהיט הגדול של 2022, אירוע תרבותי, שבמידה רבה הפך להצלחה דווקא בגלל שהקהל סמך ששני היוצרים האלה מגיעים אליו מתוך כנות וחתרנות, ולא תאוות בצע ביצועיסטית. היוצרים שחלמו על קאן, הגיעו לראש טבלת שוברי הקופות. אם זה לא החלום האמריקאי, מה כן?

יש להניח ש״בארבי״ הפך את באומבך וגרוויג לעשירים, וגרם לאולפני הוליווד לרצות לרצות אותם. השניים כתבו את התסריט לעיבוד החדש של ״נרניה״, שגרוויג מביימת בימים אלה, ונטפליקס עכשיו מוכנה להשקיע בסרטיו של באומבך תקציבים גדולים פי כמה מאלה שהיו לו עד כה. היא תכניס להם כסף, הוא יביא להם אוסקרים. ופתאום מתברר שבאומבך סוחב איתו חלומות גדולים, סרטים שרצה לביים ולא העז לבקש. תחילה הוא עיבד למסך את ״רעש לבן״ של דון דלילו, הפקה גדולה, אפוקליפטית, מורכבת, מסובכת. לא מסרטיו הטובים – למרות שהיו בו רגעים מצוינים – אבל הסרט שהעיד שבאומבך הוא גם שאפתן. וכעת – ״ג׳יי קלי״, סרט קולנוע על קולנוע, שבו באומבך מוכיח שהוא גם יכול לחלום ולבצע על קנווס גדול.

זה מתחיל קצת כמו ״אחד מהלב״ של פרנסיס פורד קופולה. קלוני מגלם את קלי, כוכב מפונק שמצלם את הסצינה האחרונה בסרטו החדש, על סט שמעוצב כמו גדת הנהר בין ברוקלין למנהטן. באומבך, בעזרת הצלם של ״לה לה לנד״ שצילם ב-35 מ״מ, מעצב סצינה בשוט אחד, שנעה הלוך ושוב בין אחורי הקלעים ומול המצלמה, בין מה שעושה השחקן ובין האינטראקציה של כל אנשי הצוות שסביבו. זו סצינה נהדרת, וירטואוזית, סצינה שכולה אהבת קולנוע וטור דה פורס של במאי שפתאום יודע לא רק להיות צנוע.

ההמשך מזכיר קצת את ״תותי בר״ של ברגמן. ג׳יי קלי מבין שכל חייו הוא היה בעצם חרא של אדם, מרוכז בעצמו, שחקן שכה עסוק לגלם דמויות, שהוא מעולם לא טרח לברר מי הוא באמת. מישהו שכל העולם אוהב, אבל האנשים הקרובים אליו שונאים. ילד מזדקן, מבוגר ילדותי, שזקוק שיעשו הכל עבורו ואין לו שום חיבור לחיים עצמם. הוא מסכים לקבל פרס מפעל חיים בפסטיבל באיטליה רק כדי שיהיה לו תירוץ לפגוש את בתו, רגע לפני שהיא עוזבת לקולג׳, ולנסות לתקן את דרכיו כאב, ובדרך לקבלת הפרס הוא נזכר בתחנות חייו ועורך לעצמו חשבון נפש. עלילת המשנה של הסרט, שהיא דומיננטית כמעט כמו העלילה הראשית, מספרת על מערכת היחסים בין קלי ובין המנהל שלו (אדם סנדלר, שהפינג פונג שלו מול הקוליות של קלוני מוציאה את המיטב ממנו), המנהל שהוא האדם הכי קרוב אליו ונאמן לו, ואז – בתוך המשבר המשפחתי והאישי של קלי, הוא פתאום מתערער שמא האיש שלוקח לו 15 אחוז מכל הכנסותיו, לא באמת דואג לו מתוך חברות ואהבה, אלא מתוך אינטרס כלכלי. במידה רבה זהו סיפורו של המנהל, רון סוקניק, לא פחות שזה סיפורו של ג׳יי קלי, ויש כאן אולי איזו אמירה על משפחה וחברים בהוליווד. זה כמעט סרט כריסמס בדרכו מלאת ההרהורים וחשבונות הנפש, שבו אדם שכולם רוצים את חברתו, צריך להבין מי הם חבריו האמיתיים.

״ג׳יי קלי״ הוא סרט שנוגע בהרבה נושאים ומכיל לא מעט דמויות ועלילות משנה. לרגעים הוא נראה כמו הומאז׳ לפליני עם קלוני בתפקיד מרצ׳לו מסטרויאיני, ולב הסרט נמצא בקו התפר המתעתע בין החיים ובין האמנות, בין המציאות ובין העמדת הפנים. ג׳יי קלי, במשבר קיומי, תוהה האם הקריירה המצליחה מאוד שלו גרמה לו בעצם לפספס את החיים. אבל נואה באומבך, נדמה לי, ממשיך כאן לספר את הסיפור שכל סרטיו מספרים: איך משפחות מתפרקות. סרטיו עוסקים בחתונות ופרידות. בתחילה באומבך סיפר בסרטיו את סיפור הפרידה של הוריו, ואיך זה השפיע עליו כנער (״חיים בין השורות״) וכמבוגר (״סיפורי מאירוביץ׳״). ואז הוא תיאר את גירושיו שלו (״סיפור נישואין״), כמי שמשחזר את הדפוס שראה בבית, וכעת הוא עוסק ברגשות האשמה של האב הגרוש שהעדיף את הקריירה על פני זמן איכות עם ילדיו, ולבסוף נותר לבד. גם ״רעש לבן״, בסופו של דבר, היה עבורו סרט על משפחה כאיזור אסון.

משונה לראות את באומבך מביים בקנה מידה גדול ושאפתני. דמויותיו עדיין מדברות בלי סוף, אלא שהפעם זה ברכבת באיטליה ולא בדירה בברוקלין. גם בסרט כמו ״ג׳יי קלי״ באומבך נותר יוצר מלא כנות שיודע לגעת בנקודות תורפה של אנשים יצירתיים שמנסים לתקשר עם העולם כולו, רק לא עם הקרובים אליהם באמת. אמנים שמחפשים אהבה אצל זרים, ומתנכרים לאלה שלידם. ההפקה השאפתנית והאורך אמנם גורמים לכך שסרטיו האחרונים פחות ממוקדים ויותר מפוזרים ביחס לצמצום ולריכוז של סרטיו המוקדמים, אבל אין דבר משמח יותר מאשר במאי שבסרטו ה-12 מקבל את ההזדמנות להגשים חלומות קולנועיים ולהוכיח שהוא במאי גדול, כמו אלה שהוא מעריץ. ״ג׳יי קלי״ הוא סרט מלא צבע, חמוץ–מתוק, מצחיק–עצוב, שבו במאי מוכשר מוכיח שהוא עבר סופית לליגה של הגדולים.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 26.11.2025)

ציוץ