26 מאי 2022 | 12:26 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

דוקאביב 2022: ״אש האהבה״, ״נבלני״ ועוד המלצות

״אש האהבה״. להיט לוהט

דיברתי על דוקאביב בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

פסטיבל דוקאביב נפתח היום (חמישי, 26.5) בסינמטק תל אביב. זו המהדורה ה-24 של הפסטיבל, שתחת ניהולה של גליה בדור הפך בשנים האחרונות לאחד הפסטיבל הגדולים והמצליחים בישראל, שרק הולך וצומח ומתרחב משנה לשנה, עם הקרנות בסינמטק תל אביב, מוזיאון תל אביב והקרנות פתוחות וחינמיות וברחבי העיר. זו גם השנה האחרונה של בדור, שהודיעה על פרישתה. בלב הפסטיבל נמצאת התוכנית הישראלית, שתציג בכורות מקומות לסרטים שיוקרנו בסינמטקים בשבועות הקרובים. ביניהם, סרטיהם המסקרנים של רן טל (״ילדי השמש״) על צלם הניוז האגדי מיכה ברעם, של תמר ענתי טל (שביימה לפני שנה אתצ הסרט על ענת גוב) על רבקה מיכאלי, ושל אבי וייסבלאי (״סוסיתא״) על יגאל מוסינזון. יריב מוזר, שביים את הסרט ״בן גוריון, אפילוג״, יפתח את הפסטיבל עם סרטו החדש ״אייכמן, ההקלטות האבודות״. ואחרי שכבר יצר כותרות אחרי הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדאנס, יגיע ״טנטורה״, סרטו של אלון שוורץ, החוקר את המחקר, המחלוקת וההשתקה סביב הקרב או הטבח שהתרחשו ב-1948 בכפר טנטורה. גם השנה, חלק נכבד מהסרטים בתוכניה יהיה זמין גם לצפייה אונליין.

בעוד היבול הישראלי מייצר כותרות, את הלהיטים יש סיכוי שתמצאו במסגרת הבינלאומית. כמדי שנה, התוכנית הבינלאומית תציג סרטים שיש להם סיכוי להפוך ללהיטים מסחריים ולזוכי פרסים. לצד סרטים שיש להם רלוונטיות אקטואלית מוצגים גם סרטים שבוחרים בכיוון פיוטי ומופשט יותר. הנה מדגם של כמה סרטים מומלצים, מכל מיני סוגים.

״אש האהבה״

בכל שנה מתגלה לפחות סרט תיעודי אחד שהופך לשיחת העיר, סרט עם פוטנציאל להיות להיט בקרב הקהל, וסרט שיהפוך למועמד הבולט בעונת הפרסים של סוף השנה. יש סיכוי מצוין ש״אש האהבה״ יהפוך לסרט הזה ב-2022, בעיקר כי הוא מהמם ביופיו, רומנטי באופן משונה, וטראגי עד לשד עצמותיו. סרטה של הבמאית שרה דוסה מספר את סיפורם של חוקרי הרי הגעש קטיה ומוריס קראפט, זוג נשוי שבמהלך שנות השבעים והשמונים צילמו חומרי גלם מרהיבים ביופיים ומבהילים בעוצמתם ההרסנית של התפרצויות הרי געש. הזוג קראפט סיווג את הרי הגעש לשניים: האדומים, אלא שמתפרצים עם להבות וגושי לאבה, ויוצרים התפרצויות פוטוגניות ויפות לעין, כמו זיקוקין דינור. למרות שהם נראים כמו שערי הגיהנום דווקא הם, לטענת הזוג קראפט, פחות קטלניים הלאבה שזורמת מהם איטית, נעה בוואדיות ידועות מראש ולכן קל להימנע מהם. לעומתם, הרי הגעש האפורים, שבהתפרצותם משגרים לשמיים כמות עצומה של אפר, קיטור ועשן, הם ההרים הקטלניים, ההתפרצויות שלהם מהירות, עוצמתיות ובלתי צפויות. ב-1991 הר געש כזה, ליד נגסקי ביפן, הרג 43 איש, ביניהם חוקרים ועיתונאים שתיעדו את ההתפרצות, ובתוכם היו גם הזוג קראפט. דוסה מלקטת את המיטב מחומרי הגלם עוצרי הנשימה שהזוג צילם במשך כעשרים שנה ובאמצעותו מספרת את סיפורם סיפור האהבה שלהם, וסיפור האובססיה של שניהם עם הרי געש. הסרט נבחר לפתוח את פסטיבל סאנדאנס האחרון, זכה בו לביקורות מצוינות ומוצדקות, זכה בפרס העריכה, ונקנה להפצה על ידי ערוץ נשיונל ג׳יאוגרפיק (בארץ הוא יופץ מסחרית בקולנוע לב לפני שיגיע לערוץ נשיונל ג׳יאוגרפיק).

על פניו, אלה החומרים שמהם ורנר הרצוג היה יכול לעשות סרט בסגנון ״גריזלי מן״, על חוקרים אובססיביים שהטבע מכניע אותם, ושתיעדו את עצמם למוות (הרצוג שהטבע ואופיו הקטלני וההפכפך הוא מוטיב חוזר בכל סרטיו אכן יצר סרט על הרי געש לפני שש שנים, והזוג קראפט מוזכר שם). אבל הכיוון של דוסה עדין ואנושי יותר מזה של הרצוג: בהחלטה מקורית, ליהקה במאית את האמנית, הסופרת והשחקנית מירנדה ג׳וליי לתפקיד הקריינית. קולה העדין והאינטונציה נטולת הפאתוס שלה הופכים את ״אש האהבה״ למעין אגדה רומנטית, בלתי אפשרית ולא הגיונית, על בני זוג שעשו בדיוק את מה שהם אהבו: לשחק באש.

״נבלני״

בשנה שעברה העולם חיפש סרטי תעודה הקשורים לקורונה, השנה הזווית האקטואלית הכי מסקרנת בזירה התיעודית קשורה לכל מה שקשור לרוסיה ואוקראינה. חפשו למשל את הסרט ״שוחות״, העוסק בפלישה הרוסית לחבל דונבאס באוקראינה, עוד לפני הפלישה והמלחמה הנוכחית שמתחוללת שם עכשיו. מהצד הרוסי, ״נבלני״ זוכה פרס הקהל בפטיבל סאנדאנס השנה הוא סרט אמריקאיקנדי שתיעד את המאבק של אלכסיי נבלני נגד שלטון השחיתות של פוטין ברוסיה. הבמאי דניאל רוהר נצמד לנבלני ולמשפחתו בתקופה שבה החלים בגרמניה מניסיון החיסול שלו בהרעלה על ידי המשטר הרוסי, שרואה בו את האופוזיציונר הכי מסוכן למשטר, שסרטיו ברשתות החברתיות זכו למיליוני צפיות והוציאו מפגינים רבים לרחובות. רוהר ליווה את נבלני עד שובו לרוסיה, שם נעצר על ידי השלטונות, שכלאו אותו לעשרים שנה. נבלני נרתע מהניסיון של רוהר להפוך את הראיונות איתו ממניפסט לצוואה, למראה שהוא יחוסל על ידי פוטין ותומכיו. אבל בסופו של דבר הוא משתף פעולה, בסרט שמציג את עלייתו, את שליחותו, ואת מאבקו בשלטון. ״נבלני״ מציג סיפור לא גמור, המורשת של נבלני עוד לא הסתיימה, אבל הוא מאפשר היכרות מעמיקה עם אקטיביסט אמיץ, שעשוי לשלם על מאבקו בחייו. הסרט יוקרן בהמשך גם ביס דוקו ובהוט 8.

"לאן פנינו מועדות"

עוד סרט רוסי. תחנות הרכבת התחתית של מוסקבה מוכרות כאטרקציות תיירות יוצאות דופן עמוקות באופן חריג, ומעוצבות באופן חגיגי ולא אחיד. והן גם תמיד גדושות בכמות עצומה של נוסעיפ שעולים ויורדים מרכבות הישנות שמגיעות בתכיפות גבוהה. הסרט ״לאן פנינו מועדות״ מצולם כולו בתחנות וברכבות האלה, אבל לא מספר את סיפורן למה הן מעוצבות בכזה הדר ומה ההיסטוריה מאחורי פרויקט המטרו המוסקבאי. במקום זאת, מדובר ביצירה פיוטית ומופשטת, נטולת גיבורים או עלילה, שבמשך שנה מתבוננת באנשים שחולפים בתחנות האלה. על מה הם מדברים, מה הם רואים, לאן הם נוסעים. יש בסרט רגעים יפהפיים של התבוננות אנושית, והחיפוש אחר הפרט בתוך ההמון. לא כל הסרט אחיד ברמתו, אבל הוא מצליח להציג פורטרט של עיר, אבל מתחת לפני השטח.

"קירות חולמים"

רוחו של אנדי וורהול שורה על פסטיבל דוקאביב השנה. ראשית בסרט המוזיקלי ״שירים לדרלה״ (שׁנרחיב עליו בקרוב) וגם בסרט ״קירות חולמים״. זו הפקה בלגית שביימו מאיה דוברדייה ואמלי ון אלמבט, שהוקרנה השנה בפסטיבל ברלין, אחרי שמרטין סקורסזי הצטרף אליה כמפיק אחראי. הבמאיות הבלגיות מתעדות דווקא את ניו יורק, ובאופן ספציפי את מלון צ׳לסי, שממוקם ברחוב 23, ומאז שנות הששים הפך למוקד זירת תרבות הסיקסטיז. וורהול צילם שם את סרטו ״נערות צ׳לסי״, אחרי שהמלון כבר התפרסם בזכות כמה מדייריו המפורסמים: דילן תומס, ארתור מילר, רוברט מייפלתורפ, בוב דילן, לנארד כהן ופטי סמית. כיום, המלון עובר תהליך שיפוץ ארוך ויקר, אבל יש בו עדיין 51 דיירים שגרי בו בקביעות בדמי מפתח והם לא מתכוונים לעבור. הבמאיות נוקטות בגישה תיעודית לא שגרתית, כמעט נטולת דרמה, והן מציגות כמה מהדיירים הנוכחיים, במה שנראה כמו צל חיוור של המלון המיתולוגי, ומולם קטעי ארכיון משפע הסרטים שכבר צולמו בו, ותיעדו כמה מדייריו ורגעיו המפורסמים ביותר. זהו, בהיעדר הגדרה אחרת, פורטרט של בניין. הסרט ישודר בעתיד בערוץ יס דוקו.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב״כלכליסט״, 22.5.2022)

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה