״דוקטור סטריינג׳ בממדי הטירוף״. סם ריימי חוזר למארוול

כל צפייה בסרט חדש של מארוול היא מסע לתוך משא ומתן בין הרצון של האולפן להעניק לבמאיו חירות להגשים חזון אמנותי ובין הצורך של האולפן לשמור על דמויותיו ולנהל את מותגיו, שימשיכו להתקיים בתוך סדרה אינסופית של סרטים, גם אחרי שהבמאים ואנשי החזון ילכו לדרכם. זו כנראה הסיבה לכך שבשלב מוקדם בקריירה שלו החליט קווין פייגי, שעומד בראש הצוות הקריאטיבי שמנהל את היקום הקולנועי של מארוול, שהוא מעדיף לוותר על יוצרים מפורסמים ובעלי שם, ולעבוד עם במאים צעירים שבאים מעולם הקולנוע העצמאי, שזו ההזדמנות הגדולה הראשונה שלהם בעבודה בתוך אולפן הוליוודי ענק (הזדמנות ששכר ניכר בצידה, כמו גם התוודעות לעולם של מעריצים פנאטיים). וכך, יוצרים מנוסים כמו ג׳ו ג׳ונסטון וג׳ון פברו, שהשיקו את המותגים הגדולים של האולפן (״קפטן אמריקה״ ו״איירון מן״, בהתאמה) הוחלפו עד מהרה בבמאים פחות מנוסים, ולכן גם פחות דעתניים, וקצת יותר רעבים ואסירי תודה.

לפעמים זה עבד מצוין. הבחירה ללהק את סקוט דריקסון, במאי עם עבר בסרטי אימה, לביים את ״דוקטור סטריינג׳״ (2016) היתה הברקה. דריקסון הפך את ״דוקטור סטריינג׳״ המקורי למסע מוח טריפי וסוריאליסטי, ואחד הסרטים המקוריים והמרהיבים ויזואלית של מארוול. הבחירה בו גם אותתה שיש רצון מצד ראשי האולפן להעניק לכל אחד מגיבורי העל זיהוי ז׳אנרי ייחודי: איירון מן יהיה גיבור של קומדיות, קפטן אמריקה יעמוד בראש דרמות פוליטית, אנט–מן פונה לכל המשפחה ודוקטור סטריינג׳ גולש על השוליים של סרטי האימה. כשדריקסון ביקש בסרט ההמשך להעמיק עוד יותר לתוך מחוזות האימה הוא ומארוול נאלצו להיפרד והאולפן שכר את שירותיו של סם ריימי, מי שאחראי על סדרת האימה הקומית ״Evil Dead״ והמציא למעשה את ז׳אנר גיבורי העל עם ״ספיידרמן״ מ-2002. ריימי חזר לביים אחרי הפסקה ארוכה, והוא הבין היטב את האתגר שמונח לפניו: לספק את מעריציו הוותיקים, שזוכרים חסד נעורים לסרטיו המוקדמים, שהיו מבהילים, מגעילים ומלאים בהומור השחור שלו (כדאי לזכור שהאחים כהן התחילו את דרכם כשותפים זוטרים בסרטיו המוקדמים של ריימי), ובה בעת לרצות את האולפן, שהכתיב לו עלילה בלתי אפשרית במפותלותה שאמורה לחבר בין סרטי ספיידרמן הקודמים, סדרת הטלוויזיה ״וונדה ויז׳ן״ וסרטי ההמשך המתוכננים, שלריימי אין קשר או עניין בהם.

תוצאת המו״מ הזה, הוא סרט שכולו מום, פצע ופגע. ריימי אמנם שייך לדור של יוצרים שיודע להסתפק בשעתיים, ולא זקוק לשעתיים וחצי של סרט כדי לספר סיפור, אבל סרטו גדוש בכל הרבה סצינות מהירות וחטופות שהן יוצרות מנת יתר מוחית וסכנה לעומס חזותי. הסרט הוא כמו מסע במוזיאון היקומים על שם מארוול בה סצינה רצה בעקבות סצינה כמו תמונות בתערוכה: ברגע אחד יש רעיון מצוין ומפתיע, ברגע אחר יש איזו הברקה ויזואלית מצוינת, ואז ברגע הבא נקודה עלילתית נדושה ולא מעניינת, וחוזר חלילה. אבל הכל אקראי ואקלקטי: הרגעים המצוינים נעלמים כהרף עין, הרגעים הבינוניים נמשכים זמן רב מדי והם אלה שבסופו של דבר זוכרים ביציאה מהסרט המפורר והגבשושי הזה, שמבליט את מגרעותיו ומצניע את הברקותיו.

אחרי הצלחת הענק של ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״, מגיע ״דוקטור סטריינג׳ במימדי הטירוף״ וממשיך את הסיפור על המולטיוורס – היקום רב המימדים – שסטריינג׳ (בנדיקט קאמברבאץ׳) קרע בו קרע שגרם לעולמות להתחיל לנזול האחד לתוך השני ובכך לשבש את רצפי הזמן הקוסמיים. הוא צריך לשתף פעולה עם נערה צעירה שיש לה את הכוח לקפוץ בין יקומים, ושנפלה ליקום שלנו בטעות. זוהי אמריקה צ׳אבס (סוצ׳י גומס), אחת מגיבורות העל החדשות והצעירות בקאנון של מארוול, שנוצרה בחוברות הקומיקס לפני עשר שנים. כשהוא פונה לקבל עזרה מוונדה מקסימוף (אליזבת אולסן) שתעזור לו לתפור חזרה את היקומים הקרועים והנוזלים זה לתוך זה, הוא מגלה שלא רק שהיא לא תעזור לו, אלא שמתוך מצוקתה וליבה השבור, היא הכוח המרושע שמקדם את פירוק היקומים לגזרים. סטריינג׳, צ׳אבס ומקסימוף – שהפכה סופית לסקרלט וויץ׳ בעלת כוחות האופל המרושעים – מתגלגלים בין יקום ליקום, מוצאים שם ואריאציות של עצמם, והתגשמויות אלטרנטיביות של גיבורי על מהיקומים החלופיים של מארוול, חלקם מגיעים עם הנדוניה שניתנה למארוול אחרי שדיסני קנתה את אולפני פוקס (ומעריצי מארוול צהלו ושמחו עם כניסתן הרגעית של דמויות שאין להן כל חשיבות לסרט).

״דוקטור סטריינג׳״ החדש חושף גם את הבקיעים בתוכנית העסקית חוצת המדיות של האולפן. הסרט ממשיך את עלילת ״דוקטור סטריינג׳״ הראשון, את עלילת ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ וגם את עלילת ״וונדה–ויז׳ן״, סדרת הטלוויזיה של שירות הסטרימינג דיסני פלוס, שתיעדה את קריסתה הנפשית של וונדה, אחרי מותו של בן זוגה, ויז׳ן, בסרטי ״הנוקמים״. אלא שהנה הבאג: הסדרה לא זמינה לצפייה ברוב העולם (בישראל, שירות הסטרימינג של דיסני יושק רק בתחילת יוני). במילים אחרות, כדי להבין את הסרט ואת מניעי גיבוריו, אולפני מארוול למעשה חותרים תחת אולפן האם שלהם ומביעים הסכמה שבשתיקה שצופיו יצפו באופן בלתי חוקי בתכני דיסני פלוס, במה שנראה כמו בעיית סנכרון נדירה בין האולפן הבן ותאגיד האב. לא שזה באמת משנה: ״דוקטור סטריינג׳ ומימדי הטירוף״ הוא סרט עם רגעים יפים כמו קליידוסקופ ועם רגעים שנראים מושלמים כחלק מהפילמוגרפיה הלא אחידה של סם ריימי. אבל השלם קטן בהרבה מסך חלקיו בסרט שנראה כמו זפזופ היסטרי בין ערוצי טלוויזיה, מבלי שנשאר לבסוף רעיון מוחשי אחד – רגשי או שכלי – ללכת איתו הביתה, או לחכות איתו לסרט הבא.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 10.5.2022)

ציוץ