18 נובמבר 2026 | 13:21 ~ 0 Comments | תגובות פייסבוק

״הבדחן״, ביקורת

שולי רנד וטל פרידמן ב״הבדחן״. צחוק בס״ד

דיברתי על ״הבדחן״ של שולי רנד וגידי דר בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, אפל או לחצו להאזנה כאן

כשיצא ״אושפיזין״ ב-2004 חוויתי התגלות. הסרט, מאת שולי רנד, ובבימויו של גידי דר (שביים את רנד לפני כן ב״המשורר״ ו״אדי קינג״, לפני שרנד חזר בתשובה), הכיל שני דברים שחיפשתי כל חיי בקולנוע הישראלי ולא מצאתי. האחד, איזו תחושה של קסם, של נס, אוירה של חג שאנחנו מכירים כה טוב מהקולנוע האמריקאי. מה שלאמריקאים יש מדי שנה בסרטי כריסמס, ״אושפיזין״ ייבא לישראל כסרט סוכות. ואילו הדבר השני היה ההפך המוחלט: איזו המצאה חדשה לחלוטין לקולנוע הישראלי, פורמט עלילתי שכמותו לא ראיתי מעולם לפני כן. חמש שנים אחר כך, כשהאחים כהן יצרו את ״יהודי טוב״ כבר התגבשה בראשי תיאוריה שלקחה את שני הסרטים האלה ויצרה איתם אג׳נדה, השקפת עולם וגם משאלת לב. האחים כהן באמריקה ושולי רנד וגידי דר בישראל המציאו זן חדש של ז׳אנר. אפשר לקרוא לו ״קולנוע יהודי״.

האם קולנוע ישראלי ייחודי או שהוא מנסה להעמיד פנים שהוא קוסמופוליטי? הרי אנחנו מזהים קולנוע יפני כשאנחנו רואים אותו, ויודעים לא לצפות לכך שסרטים יפניים יהיו דומים באופיים לסרטים אמריקאים. זו לא רק השפה, הלבוש והנוף, הם הרי מספרים סיפורים באופן שונה לחלוטין מכל מה שמוכר לנו. כנ״ל לגבי סרטים סיניים, הודים ואיראניים. זו לא רק התרבות המקומית שמשתקפת בקולנוע, זו גם הדת או הפילוסופיה של אנשי המקום. אנחנו למעשה אפילו מחפשים את הפרטיקולריות הזאת בקולנוע, איזו אנטיתזה מקורית שתהיה שונה מהנוסחה שהתקבעה לנו לגבי האופן שבו סרט נראה ונשמע באמצעות הוליווד. ואם ככה, תהיתי, למה אין לזה זכר בקולנוע הישראלי? כשאני אומר ״קולנוע יהודי״ זה לא אומר דווקא סרטים על יהודים או על דת, מסורת ואמונה, אלא סרטים שיכילו בתוכם את התבלין הייחודי שיש בתרבות הישראלית, הדי.אן.איי ההיסטורי של כל מה שנוצר בעברית. אנחנו מוצאים את זה בספרות של ש״י עגנון ובשירה של ביאליק, ואילו הקולנוע הישראלי במשך שנים הפנה לזה עורף. עד ״אושפיזין״. רמה בורשטין ב״למלא את החלל״ ו״לעבור את הקיר״, יוסף סידר ב״הערת שוליים״ ו״נורמן״ ואפילו דוד וולך ב״חופשת קיץ״ ו״דניאל אוירבך״ וגם אצל ערן קולירין כמעט בכל סרטיו, ובאחרונה ״האחד והיחיד שלי״ של דוד טאובר (שלא ראיתם, אה?) הלכו לכיוון הזה. כן, לא מעט יידישקייט אמנם, אבל בעיקר חשיבה עלילתית שלא רק נובעת מתוך מוסכמות הוליוודיות אלא מתוך התרבות העברית לדורותיה: ״ספר האגדה״ של ביאליק ורבניצקי, אגדות חז״ל בגמרא, סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב ושקליא וטריא תלמודי, שבו האמונה והכפירה עושים כל הזמן תחרויות הורדות ידיים, מבלי שצד אחד יכניע באופן מובהק את השני. יש קולנוע יהודי, הבנתי, והוא שנון גם כשהוא טראגי, וכחני ומתפלפל גם כשהוא נחוש, ומצליח להגיד במשפט אחד דבר וגם את היפוכו. זה קולנוע שהאבסורד הקיומי הוא היסוד עליו הוא נבנה, וההבנה שהאבסורד הזה הוא לא טראגי. ההפך, הוא הכוח שמאפשר לנהל משא ומתן עם הגורל. זה לא מקרי שחלק ניכר מאלה שהלכו לכיוון הזה מגיעים מרקע דתי – בין אם הם חוזרים בתשובה או דתל״שים, מתחזקים או מתחלשים – כי כנראה שמי שלמד מתישהו דף גמרא אולי לא יצא מזה תלמיד חכם, אבל בהחלט יכול להיות שהוא למד מזה איך מספרים סיפור מקורי, לא צפוי ובעיקר ייחודי לכל מי שמדבר עברית. זה הקולנוע של שפת האם שלנו.

החלק העצוב בסיפור הזה הוא שהקולנוע הזה נעלם מהר כפי שהופיע. הקולנוע היהודי הפך בינתיים מטרנד לאנקדוטה. סידר ובורשטין עברו לטלוויזיה. ושולי רנד עבר בעיקר למוזיקה. לא להאמין שחלפו 22 שנה מאז שרנד ודר יצרו את ״אושפיזין״ ועד שהם חוזרים כעת עם סרטם המשותף השני, ״הבדחן״, שעולה היום בארץ (באמצע הם עבדו יחד על ״אגדת חורבן״, שקשור ולא קשור לעניין הזה).

״הבדחן״ הוא קודם כל תענוג גדול. סרט שכל סצינה בו מכילה חומר נפץ רגשי – זה יהיה מצחיק או עצוב, לא באמצע. רנד מגלם את דמותו של משה שטריקר, גבר חרדי בירושלים, שסמטותיה מוארות באור הגנוז היפהפה של מצלמתו של גיורא ביח (״מי מפחד מהזאב הרע״, ״לבנון״). מתברר שבחתונות חסידיות מיוחסות יש בסוף האירוע, רגע לפני הריקוד בין האב לבתו, עולה מנחה או סטנדאפיסט, בדחן במלרע, שמתבל את האירוע בשנינויות שונות על המוזמנים הנכבדים ביותר. רגע של קלות דעת ומעט ענווה באירוע הרה גורל ומלא בסוגיות הלכתיות ומשפחתיות, וגם לא מעט גאווה שבה ההורים רוצים להשוויץ במעמדם הרם. אז הגיבור שלנו, משה, הוא בדחן. או, למעשה, היה בדחן. כיום הוא עני, אלכוהוליסט לשעבר שהולך לפגישות אלכוהוליסטים אנונימיים בירושלים (כבר מצחיק – שיטת ריפוי קבוצתית שמגיעה מכנסיות אמריקה והתנחלה בלבבות של בתי המדרש במאה שערים וביידיש). ולליצן העצוב שלנו יש בעיה: בתו התארסה בשעה טובה, ואין לו כסף לחתונה. אבל יש לו סיכוי לקאמבק – לעיירה מגיע גביר גדול מאמריקה שמחתן את בנו, והגביר הזה (טל פרידמן) היה פעם חברו הטוב ביותר של משה שטריקר, אלא שהוא כבר שכר את שירותיו של הבדחן הגדול באמריקה (אילון גולד). אז כל מה ששטריקר זקוק לו זה חומר קומי חדש ורענן, שיחזיר אותו למרכז הבמה, וגם נס שיהיה לו מקום על הבמה.

את הכריזמה של רנד, על המסך, על הבמה וברמקולים אנחנו מכירים. הוא גם כותב לעצמו דמויות שנתפרו למידותיו – גיבורים עם חולשות אנושיות, אבל לב טוב. אבל לתפקיד שטל פרידמן עושה כאן לא ציפיתי. הנה בדחן שזוכה לקאמבק. פרידמן מוכר מהטלוויזיה כפרסונה קומית מוחצנת וגדולה מהחיים, אבל ״הבדחן״ מזכיר איזה שחקן דרמטי מרגש הוא. התפקיד הזה הוא כמעט סגירת מעגל עם התפקיד שלו ב״האח של דריקס״ של דורון צברי ואורי ענבר. גם שם הוא גילם איש דתי שמסתבך בפלונטר של טעויות וצריך למצוא את הדרך המחוכמת להוציא את עצמו מהברוך. ב״הבדחן״ הוא לא החלש אלא הדמות החזקה, אבל יש בה צד חשדן וחששן, איש עשיר שחושש שכל מי שפונה אליו למעשה מנסה לנצל אותו, ופרידמן מכניס בה פגיעות רבה. הוא בקלות היה יכול להיות הנבל של הסיפור הזה, אבל פרידמן, שנותן לרנד פייט הגון מי מהם גונב את ההצגה בסרט, מגלם דמות חשובה בסיפור: הוא ומשה שטריקר התחילו יחד בילדותם. בהטלה אחרת של קוביות הגורל הוא זה שהיה יכול עכשיו להיות עני ומשה היה יכול להיות העשיר שזכה להצלחה חומרית גדולה באמריקה. ההבנה הזאת היא שהופכת את הדמות שמגלם פרידמן לכזאת שסוחבת עליה את הלב ואת השכל של הסרט.

״הבדחן״, כמו ״אושפיזין״, נראה כמו סרט תקופתי שמתרחש בהווה. הגינונים הירושלמיים, והעלילה שמתמקדת באנשי בידור ששנינותם אמנותם. כמו בסלונים של פריז במאה ה-17, הבדחנים עורכים ביניהם דו–קרב של משפטים, חידודים ומשחקי מילים. הם סטנדאפיסטים שעבורם דבר אינו קדוש, בעולם שבו הכל קדוש. התסריט של רנד, שיש בו אוקיאנוס של הומור לצד הררי עצב, מזכיר מעשיה חסידית עתיקה, אבל שנוצרה בתשפ״ז. סיפור על החסיד העצוב והמסכן, שיש לו הזדמנות אחרונה לגאולה, והוא עושה זאת עבור בתו. בתוך כך הוא מגלה – בסצינה הכי יפה בסרט – שלניגונים יש כוח מיסטי לחולל ניסים ולהגשים תפילות. יש יופי גדול בסרט הזה, בתמונות שלו ובמילים שבו, אבל בעיקר יש בו נשמה. וזה הסרט הישראלי שהכי אהבתי השנה.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 15.11.2026)

Categories: ביקורת

Leave a Reply