05 נובמבר 2026 | 11:48 ~ 0 Comments | תגובות פייסבוק

״אהבה אפשרית״, ביקורת (וגם: מה לעזאזל קורה בהנהלת נטפליקס בזמן האחרון?)

״אהבה אפשרית״. מפסטיבל ונציה לנטפליקס

דיברתי על ״אהבה אפשרית״ ועל כל מה שקורה באחרונה בנטפליקס בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, אפל או לחצו להאזנה כאן

הפיטורים

זה היה אוקטובר השחור עבור נטפליקס. מניית החברה צוללת כבר חצי שנה רצוף, ואיבדה 32 אחוז במהלך 2026; החברה נכשלה בניסיון שלה לרכוש את אולפני וורנר; ריד הייסטינגס, מייסד החברה, עזב את הדירקטוריון ופרש סופית מכל תפקידיו בחברה; ונתוני הצפייה בשנה האחרונה היו בירידה. טד סרנדוס, המנהל המשותף של החברה, ומי שירש את כסאו של הייסטינגס, שלף לפני חודש את החרב והתחיל לערוף ראשים. 1,000 איש פוטרו מהחברה, שישה אחוז מסך כוח האדם, וביניהם היתה בלה בג׳ריה, אחראית התוכן הראשית של החברה. הידיעה על פיטוריה החפוזים מנטפליקס היכתה את התעשייה בתדהמה. על פי הדיווחים מאז פסטיבל קאן, סרנדוס – חייכן מבחוץ, אבל כנראה קילר מבפנים – חיפש לה מחליף, מישהו מבכירי הוליווד. הוא הצליח לשכנע את פיטר רייס, שעמד בראש חטיבת הסרטים והטלוויזיה של אולפני דיסני עד 2022 (ולפני כן באולפני פוקס), לחזור בו מהפרישה שלו מעסקי הקולנוע ולעמוד בראש מחלקת התוכן של נטפליקס. סרנדוס מילא את התפקיד הזה בעבר וכנראה האמין שנטפליקס יכולה לעשות יותר. רק לפני עשרה חודשים הוא ניסה לקנות את אולפני וורנר, אז הוא צריך מישהו שהוא בדרג של ראש אולפן. ומרגע שחברת סקיידאנס קנתה את פרמאונט ואת וורנר, סרנדוס כנראה התחיל להרגיש שעולמות התוכן והסטרימינג סוגרים עליו. התחרות הישירה שלו מבחינת נתוני צפייה היא מצד יו–טיוב, אבל התחרות מצד התוכן היא עכשיו מצד תאגיד הענק של סקיינדאנס–פרמאונט–וורנר. ברגע שרייס אמר כן, סרנדוס העיף את בג׳ריה תוך שניה בלי למצמץ. (רייס היה צריך להתפטר לפני כן מתפקידו כמפיק הראשי של טקס הפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג׳לס ב-2028, תפקיד שעבר כעת לידי קתלין קנדי).

מה סרנדוס מתכנן לעשות עם רייס? מכאן מתחילות הספקולציות. ידוע כבר שהוא רוצה שנטפליקס תשתלט על אולפן. הרכישה של וורנר נכשלה, אז אולי הוא ינסה לקנות את אולפני יוניברסל? ולכן הוא חושב מחדש על התפקיד של נטפליקס בעולם הקולנוע. הרי כל האג׳נדה של החברה היתה שסרטים לא צריכים בתי קולנוע. זה עורר עליהם את זעם הוליווד, חיבל להם בחלומות האוסקרים והעיף אותם מפסטיבל קאן. אבל בנטפליקס התעקשו. כעת, כשסרנדוס חולם לקנות אולפן, ומביא בכיר לשעבר בדיסני, הוא גם חושב מחדש על הפצה. זה קורה כבר בימים אלה: ״הכדור השחור״, הסרט הספרדי שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן והוא גם נציג ספרד לאוסקר הבינלאומי, נקנה על ידי נטפליקס להפצה באמריקה, ומופץ בימים אלה בבתי הקולנוע על פי מודל ההפצה ההוליוודי המקובל: 45 יום של בלעדיות באולמות קולנוע, ולראשונה נטפליקס מדווחת על נתוני מכירות הכרטיסים לסרט. סרנדוס נכנע ולראשונה מיישר קו עם דרישות בתי הקולנוע כי הוא ממש רוצה לזכות באוסקר לסרט הטוב ביותר עם הסרט הזה. האסטרטגיה הזאת תמשיך בפברואר, כשנטפליקס תפיץ לראשונה בתולדותיה באופן בלעדי ובהפצה מלאה באולמות איימקס את ״נרניה״ של גרטה גרוויג.

הסרטים

כל זה קורה בשעה שנכנסנו לנובמבר, שלחובבי קולנוע איכותי הוא כבר שנים החודש הכי טוב של נטפליקס. זה החודש שבו הם חושפים את העובדה שבין סדרות המיועדות לבינג׳ וסרטי אקשן דלי קלוריות, יש לחברה הזאת גם טעם משובח בסרטי איכות ועם שאיפות אוסקרים אמביציוזיות, מ״רומא״ ועד ״במערב אין כל חדש״, מ״סיפור נישואין״ ועד ״אמיליה פרז״. השבוע הם חושפים את הרכש החדש והכי מפתיע שלהם: הבמאי הקוריאני לי צ׳אנג–דונג. סרטו הקודם, ״בערה״, היה חביב הפסטיבלים וכיכב בסיכומי השנה של 2018. ועכשיו, אחרי שמונה שנים, הוא חוזר עם ״אהבה אפשרית״, שזכה לפני חודשיים בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה והוא נציג קוריאה לאוסקרים. לא רק שנטפליקס קנו את הסרט הזה להפצה עולמית, והוא יעלה בשירות הסטרימינג מחר, באותה הזדמנות הם קנו את כל ספריית סרטיו (הוא עובד לאט, אז לא מדובר בסרטים רבים). אחד מהם כבר עלה ביום ראשון ואל תחמיצו אותו: הסרט הקצר ״פעימת לב״, יצירה וירטואוזית עוצרת נשימה מ-2022, שוט רצוף אחד של 27 דקות שצולם בזמן מגיפת הקורונה בסיאול, ובו ילד בורח מבית הספר ורץ הביתה מחשש שאמו סובלת מדיכאון ועשויה להזיק לעצמה. הסרט הזה הוא אטיוד מבחינת דמויות ותימות ל״אהבה אפשרית״ (והשראה ברורה למיני–סדרה ״התבגרות״).

לפני כעשר שנים ניסה השחקן הפולני מאצ׳י מושו להפיק רימייקים לכל עשרת פרקי ״הדקלוג״ של קז׳ישטוף קישלובסקי. הפרויקט לא יצא לפועל, אבל שני סרטים מהשנה האחרונה יצאו לדרך בזכות היוזמה הזאת. הראשון היה ״סיפורים מקבילים״ של אסגר פרהדי (עכשיו בבתי הקולנוע) והשני הוא ״אהבה אפשרית״ של לי צ׳אנג–דונג. לי הבהיר שזה לא רימייק לאף פרק בדקלוג, אבל הסרט נפתח עם הכותרת ״לא תחמוד״, ומסתיים עם הקדשה לזכרו של קישלובסקי.

כמה אירוני ואף אכזרי ש״אהבה אפשרית״ עולה בנטפליקס זמן כה קצר אחרי שאלף מעובדי החברה פוטרו. הסרט הרי עוסק במשבר נפשי ומשפחתי שנסוב סביב פיטורין ממקום העבודה, במציאות שבה מפעל מחליט לפטר אלפים מעובדיו. לעובדה שקוריאה סבלה בשנים האחרונות ממשבר כלכלי שהוביל לפיטורים המוניים התוודענו בשנה שעברה בזכות סרטו של פארק צ׳ן–ווק, ״אין ברירה אחרת״. מה שפארק עשה בקומדיה שחורה סוריאליסטית, לי עושה כעת בדרמה ריאליסטית אנושית מאופקת אבל קורעת לב, שמספרת על גבר שפוטר מעבודתו. לי כתב את הסרט בעקבות אירוע אמיתי שקרה ב-2009, כשחברת הרכב סאנג-יונג פיטרה 2,600 מעובדיה, שליש מכוח האדם במפעל החברה, אירוע שהוביל למחאות אלימות נגד החברה ולהתבצרות של המפוטרים על גג המפעל, שפוזרו על ידי בריונים שנשכרו על ידי החברה לשבור את השביתה. כמה מהמפוטרים אף התאבדו בשנים שאחר כך. ״אהבה אפשרית״ נפתח עם סצינה בבית לוויות בטקס לזכר אחד העובדים שהתאבד, טקס שהגבר בסרט לא מסוגל להצטרף אליו והוא מעדיף להישאר במכונית. הגיבור שלנו – אחד מארבע דמויות מרכביות בסרט – ספג מכות רצח משוטרים ובריונים והוא סובל מאז מפוסט טראומה משתקת. כשהוא ואשתו פוגשים באותו אירוע אשכבה במאית של סרטי תעודה ואת בעלה העשיר, שני הזוגות מתיידדים והבמאית מחליטה להפוך אותם למרכז סרט תיעודי שהיא מצלמת, על האנשים השקופים שמאחורי פיוטרים המוניים. הגבר לא מתלהב ונשאר אדיש, מסוגר ושתקן. האשה דווקא שמחה להיפתח ולהיחשף מול חברתה החדשה ומצלמתה. סרטו של לי הוא לא רק דרמה חברתית על משבר כלכלי והשפעותיו על משפחות, הוא גם סיפור על קולנוע, על האופן שבו מצלמה לא רק מתעדת מציאות, אלא גם משנה אותה. מצד אחד יש בה אלמנט מציצני ופולשני, וגם מניפולטיבי. מצד שני, יש בה גם צדדים מרפאים, מזככים. המצלמה גורמת לגבר לראשונה להתפרק רגשית, ומצד שני היא מערערת את כל הדינמיקה בין ארבע הדמויות האלה.

״אהבה אפשרית״ הוא סרט של כמעט שלוש שעות. איטי, שקט, מינורי. הוא לא סרט שסוחף אתכם או מחצין את עשייתו הקולנועית הצנועה. למעשה, הוא כה צנוע ומתמקד בעיקר במשחק ןבמילים, שאני בהלם מעצמי שאהבתי אותו. אבל ככל שהסרט נמשך, ההיכרות עם ארבע הדמויות האלה נהיית אינטימית ובלתי אפשרי להיפרד מהן. וכך גם לי צ׳אנג–דונג משאיר את הסיפור במצב של המתנה, כסיפור שלא מגיע לסיומו המלא, אלא בקלות יכול להמשיך הלאה. זה פלא שדווקא נטפליקס הופכת להיות הבית שיביא את לי צ׳אנג-דונג לקהל גלובלי.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 4.11.2026)

Categories: ביקורת

Leave a Reply