״נפילת הלוויתן״. האב, הבן והלוויתן

דיברתי על ״נפילת הלוויתן״ החל מדקה 38:00 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, אפל או לחצו להאזנה כאן

זה לא הסרט עם התקציר שהכי עושה חשק לצפות בו: בחור שיוצא לצלול בחופי האוקיינוס השקט כדי למצוא את שרידיו של אביו שהתאבד, נבלע על ידי לווייתן. יש לו כ-40 דקות של אויר במיכל החמצן שלו והסרט שנמשך בסך הכל 95 דקות עוקב אחרי ניסיונות ההישרדות שלו. אבל ״נפילת הלוויתן״, שמגיע למסכים באופן כמעט צנוע וענו, בלי הקרנות מוקדמות ובלי קמפיין פרסומי, וכנראה עם מבט תמה מצד מפיציו ומפיקיו שלא באמת ידעו איך לשווק אותו, מתגלה כהפך המוחלט מסרטים כמו ״אורקה״ או ״אימה במצולות״, סרטי מפלצות על כרישים או לוויתנים שמטילים אימה ומוות. לא, למעשה ״נפילת הלווייתן״ הוא כמעט סרט טבע באופן הרציני והבוגר ונטול ההתלהמות שבו הוא עוסק בלוויתן שבלע לגמרי בטעות, וללא כוונת זדון, צוללן שלא היה צריך להיות איפה שהוא היה. זה, למעשה, אחד הסרטים הכי מפתיעים של הזמן האחרון. ציפינו לסרט אימה טראשי וקיבלנו סרט לא אחיד אמנם אבל מרגש, לרגעים פיוטי, על רגעים לא צפויים של סימביוזה בין לוויתן ובין האדם שתקוע במעיו.

זה סיפורו של ג׳יי (בגילומו של אוסטין אברמס, שכבר נלחם על חייו באחרונה ב״האויב שבפנים״, גם הוא סרט שמתנהל כמעט בזמן אמת), שהולך ללמוד בקולג׳ הכי רחוק מהבית אחרי שנים שלא הצליח להסתדר או לתקשר עם אביו (ג׳וש ברולין), צוללן וימאי קשוח ואגרסיבי, שניסה לחנך את בנו ביד קשה ורק הרחיק אותו מעליו. אבל כשהבן חוזר הביתה אחרי מות האב הוא יוצא לצלילת שחרית לזכר אביו, וכשהוא במצולות הוא רואה לוויתן רודף אחר דיונון, ובטעות הוא נקלע ביניהם ונבלע יחד עם הדיונון. אפשר היה לקרוא לסרט הזה הזה The Squid And The Whale, אם השם הזה לא היה כבר תפוס על ידי סרט של נואה באומבך, שגם הוא עוסק בקשר הקשה בין הורים וילדים.

כשג׳יי מבין שעליו לשרוד את בטן הלוויתן ונזכר בעצת אויר להרגיע את נשימותיו כדי להאריך את הזמן שיש לו עם בלון החמצן, השהות בתוך היצור מהווה הזדמנות שלו לתקשר עם אביו, להיזכר בכל מה שהוא ניסה ללמד אותו כל השנים והוא סרב לשמוע, כאילו האב יידע שיום יבוא והבן יזדקק לכל העצות האלה כדי להציל את חייו. קצת כמו ״קונטקט״ או ״אד אסטרה״, המסע אל קצות היקום או קרקעית האוקיאנוס הוא בעצם דימוי ספרותי שנועד לתת לגיבור לפגוש בראשו או ברוחו את אביו, ולהשלים עם חייו ועם מותו.

הסרט מבוסס על ספרו של דניאל קראוס (שזכה השנה בפוליצר על ספר אחר שלו), שעובד למסך על ידי בריאן דאפילד (שסרטו הקודם, ״אף אחד לא יציל אותך״, שזמין לצפייה בדיסני+, גם הפתיע לטובה, כסרט כמעט נטול מילים על חייזרים, הורים ופוסט–טראומה). הספר והסרט לא מבוססים על סיפור אמיתי, אבל מקרים כאלה, של צוללנים שנבלעו על ידי לוויתנים, אכן קרו בעבר, ואפילו באחרונה. אבל קראוס ודאפילד לא מנסים לספר סיפור אמיתי, אלא סיפור מיתי. וכשאומרים אדם בבטן לוויתן המחשבה הראשונה הולכת לכיוון יונה הנביא. לא אתפלא שקראוס בחר בשמות הדמויות בהשראת הטקסט התנ״כי על הנביא שברח מתפקידו. ג׳יי הוא אולי קיצור לג׳ונה, ומיט, שמו של האב בסרט, נשמע קיצור לאמיתי, שמו של אביו של יונה הנביא. האב היה מעיר בכל בוקר את בנו בקריאת ההשכמה ״Arise Sleepers", שגם היא איכשהו מתכתבת עם המילים מספר יונה, ״מה לך נרדם, קום קרא אל אלוהיך״. אבל ״נפילת הלוויתן״ הוא לא סרט תנ״כי אלא סרט, שאחרי רגעים מותחים ומגעילים שמתרחשים בסביבה הרירית של בטן הלוויתן, הופך למשהו אחר לגמרי. מסע במעמקים, עם אפקטים ועיצוב סאונד שלחלוטין הפתיעו אותנו, בסרט מרשים ועדין שבכל רגע הלך לכיוון ההפוך ממה שציפינו ממנו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 20.10.2026)

ציוץ