״האהבות שלנו״ של אבי נשר, ביקורת
״האהבות שלנו״ של אבי נשר (צילום: עמית יסעור). Too Soon
דיברתי על ״האהבות שלנו״ של אבי נשר בתחילת הפרק החדש בפודקאסט של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, אפל או לחצו להאזנה כאן
שלוש שנים אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור, מלחמה שממש סיכנה את קיומה של מדינת ישראל, אבי נשר ישב לכתוב כריאקציה את ״הלהקה״, סרט על להקה צבאית בימי מלחמת ההתשה. אסי דיין, במקביל, צילם את ״גבעת חלפון אינה עונה״. שני יוצרים צעירים בתחילת דרכם שהחליטו להגיב לטראומה דווקא עם קומדיות. אולי מתוך הדחקה, אולי מתוך רצון לתקן את הטראומה עם איזו נחמה. הקולנוע הישראלי לא הצליח לגעת במלחמת יום כיפור בזמן אמת אלא רק שנים אחר כך. גם מיטב היצירות על מלחמת לבנון הגיעו 25 שנה אחר כך. חמישים שנה אחרי מלחמת יום כיפור, נשר מגיב לאירועי ה-7 באוקטובר כמעט בזמן אמת. צילומים תוך שנתיים, הפצה תוך שלוש שנים. זה אומר משהו על איך במאי בן 74 מגיב להיסטוריה לעומת במאי בן 24, וגם האופן שבו אירוע אחד משתק את היכולת להגיב אליו, ואירוע אחר דווקא יוצר את הצורח לשחרר צעקה. ״האהבות שלנו״, עם כל הגולמיות והבוסריות והחיפזון שבו, הוא צעקה.
המוזות לא שתקו כשרעמו התותחים במהלך מלחמת חרבות ברזל. אחרי טבח ה-7 באוקטובר קהילת הקולנוע הישראלית מיד נכנסה לפעולה והתחילה ליצור. תחילה סרטי תעודה, חלקם יצאו פחות משנה אחרי אותה שבת. ואז סדרות טלוויזיה. ולבסוף הגיעו סרטי הקולנוע. זה מעיד משהו על מהירות התגובה של כל סוגה בימינו (אחרי מלחמת ששת הימים ומבצע יונתן במאים כמו אורי זוהר ומנחם גולן הצליחו להוציא סרטי מופת על האירועים האלה תוך פחות משנה, נצחונות ממריצים יצירה).
בעוד סרטי התעודה וסדרות הדרמה עסקו בסיפורים ספציפיים שפורסמו בימים שאחרי 7 באוקטובר, הסרטים העלילתיים מנסים לתת תמונה רחבה יותר. הזמן שחלף, והחיפוש אחר נראטיב שעוסק בכלל יותר מאשר הפרט, מאפשרים ליוצרי הקולנוע לנסות לתת לסיפור שלהם משמעות גדולה ורחבה יותר מרק אירוע נקודתי, אלא להציג השקפת עולם רחבה באמצעות אירועים היסטוריים נקודתיים. וכמו שקורה בכל פעם שמייצגים אסונות, למשל כמו בכל פעם שמישהו רוצה לעשות סרט על השואה, השאלה הראשונה שתסריטאי ובמאי שואל את עצמו היא – האם לספר את סיפורם של אלה שנרצחו או של אלה שניצלו? זו לא רק שאלה של טעם והשקפת עולם, זו גם סוגיה אתית ופילוסופית על האופן הסלקטיבי שבו מציגים סיפור ואיך מנסחים באמצעותו היסטוריה שלמה.
בשנה שעברה צולמו כמעט במקביל שני סרטים עלילתיים עם מבנה סיפורי דומה המתרחשים שניהם במהלך ה-7 באוקטובר 2023. הראשון מביניהם היה ״12 שעות באוקטובר״ הפקה אמריקאית–ישראלית דוברת אנגלית שביים דני אביכזר. הסרט הזה עלה בבתי הקולנוע בקיץ לשבריר שניה ומיד ירד. היום עולה בבתי הקולנוע ״האהבות שלנו״, סרטו של אבי נשר, שעוסק באותה יממה טראומטית. למרות שיש דמיון מסוים באופן שבו שני הסרטים הופכים את ה-7 באוקטובר לסיפורן המצטלב של אוסף דמויות שנסות על חייהן, ההבדל בין שני הסרטים האלה משמעותי. ״12 שעות באוקטובר״ הוא סרט על מוות, ״האהבות שלנו״ הוא סרט על החיים. אני יכול להבין למה אביכזר בחר להציג בסרטו דווקא את מעשי הרצח והאונס ואת אכזריותם של מחבלי החמאס: בעולם שבו נראטיבים מתעוותים מהר ותעמולה מוחקת במצמוץ העין אסונות שקרו והופכות אותן למסכת של שקרים וקונספירציות, אני מניח שאביכזר רצה מתוך זעם להזכיר לעולם את מה שקרה, את הטבח, הטובחים, הקורבנות והאכזריות. הבעיה עם המחשבה הזאת היא שהיא הופכת את ״12 שעות באוקטובר״ לסרט כמעט חמאסיניקי – כזה שמציג באופן מפורש וגרפי את האידיאולוגיה של המחבלים ואת מעשיהם, והישראליים בסרט הם בעיקר אלה שיהיו בקרוב גופות.
״האהבות שלנו״ הוא ההפך הגמור. במה שנראה לי כמעט כמו פראפרזה מקומית על ״מעתה ועד עולם״ (שעוסק בימים שלפני המתקפה היפנית על פרל הרבור), ״האהבות שלנו״ הוא סרט על החיים, על רצון נואש לחיות, לשרוד ולהמשיך הלאה.
שני הסרטים האלה מופצים שלוש שנים אחרי האסון. זה מהר מדי. ״טיסה 93״ של פול גרינגראס יצא חמש שנים אחרי אירועי ה-11 בספטמבר, וגם זה נראה לי מהר מדי (״מעתה ועד עולם״ יצא 12 שנה אחרי פרל הרבור, זה נראה לי פרק זמן הגיוני יותר). איך אפשר לקחת אסון שבו בסופה של יממה אחת יש אלפי נרצחים ולהפוך אותו לסרט? איך אפשר לעשות את זה ולא להיות מואשמים בניצול ובציניות? ומנגד, כשיצא ״טיסה 93״ איש לא שאל האם הסרט הזה טוב או רע לתדמיתה של אמריקה בעולם. אבל קל לדמיין פוסטים ברשתות החברתיות שיסתכלו על סרט כמו ״האהבות שלנו״ לא רק מזווית קולנועית אלא מה התפקיד התיאורטי שלו בהסברה של מדינת ישראל – האם נכון יותר להציג יותר קורבנות, יותר חטופים, יותר אלימות, לטובת יצירת השפעה תדמיתית חיובית? אני חושב שכל דיון קולנועי סביב ״מה יגידו עלינו בעולם״ לא צריך להתקיים. אבל אני כן יכול להעיד, אחרי שתי צפיות, מה ״האהבות שלנו״ עשה לי.
בשנים האחרונות חקרתי את הקולנוע של אבי נשר שוט–שוט, סצינה סצינה, ב-2022 ראיינתי אותו במשך 18 שעות, הכל לטובת יצירת סרט תיעודי בשם ״אבי נשר, מילים להחלפה״, על חייו ויצירתו שיצא לפני שנתיים (חפשו ב-yes VOD). סרט שבו אני מחפש בכל אחד מסרטיו איפה מסתתר אבי נשר – שאף פעם לא עשה סרט אוטוביוגרפי, אבל מחביא באופן מחוכם את סיפורו האישי בכל אחד מסרטיו. ועם כל ההיכרות האינטימית עם כל פריים בפילמוגרפיה, אהבה אמיתית לרוב סרטין והבנה עמוקה למניעי היצירה שלו ובחירותיו, בכל זאת ל״אהבות שלנו״ הגעתי עם תחושה רעה. סרט על 7 באוקטובר שצולם פחות משנתיים אחרי התאריך ויוצא שלוש שנים אחריו? חששתי שזה מוקדם מדי, שהמבט יהיה בוסרי מדי. השם ״אהבות שלנו״ לסרט על יום טבח? קיטשי מדי. ובעיקר, עד לאותו רגע מנעתי מעצמי לראות את רוב מה שנעשה ושודר על ה-7 באוקטובר. כך שהצפייה בסרט הזה היתה עבורי חווייה שעל סף התקף חרדה מפני מה שאני עלול לראות (ארגיע את הרגישים כמוני: יש מתח בסרט, אבל לא זוועות). כמבקר קולנוע אני יכול ליצור כעת רשימה של כל מה שלא אהבתי, וגם מה שאהבתי בסרט. סצינות רעות לצד טובות, דמויות מצוינות לצד דמויות שלא כתובות מספיק טוב, שורות דיאלוג מגושמות שעוסקות יותר מדי בהעברת מידע מאשר בלאפיין דמויות. ולצד כל אלה גם סצינות עם נפח אפי, עם set-pieces וירטואוזיים ומרשימים, ועם כמה דמויות בלתי נשכחות. שלום מיכאלשווילי, כאיש צבא מורעל קרב וחרא של אבא שרץ לתוך התופת להציל את משפחתו (שאלתי את נשר והוא אמר לי שזה לא מבוסס על סיפורו של נועם תיבון), והמפגש שלו עם אמיר בנאי כטירון פחדן נטול ניסיון קרבי, הוא מבחינתי פסגת הסרט. אבל קרה בסרט הזה משהו אחר, פלאי מבחינתי: כל האנטגוניזם שהיה לי, כל החרדה שחששתי מפניה, התפוגגו אצלי במהלך הסרט וחוויתי בו קתרזיס עצום. שלוש שנים שאני אוצר בגופי פאניקה, חרדה, אימה, חוסר אונים ובעיקר זעם כלפי כל מה שקרה באותה שבת, ומשהו בסרט הזה עזר לי לראשונה לפרוק את הכל ולצאת ממנו עם איזו אופטימיות לא צפויה. זה הכל בידיים שלנו, אמר לי הסרט. האסונות שלנו וגם ההצלות שלנו – אנחנו יכולים לקחת את גורלנו בידינו ולהשפיע על התוצאה הסופית. נשר, מאז ומתמיד, עושה סרטים על האנשים הקטנים בשולי האירועים ההיסטוריים הגדולים. ובתור מי שהיה בתיכון ובצבא בסוף שנות הששים הוא גם מהדור של ״עשו אהבה, לא מלחמה״, לכן כשהוא קורא לסרטו בשם המתחמק ״האהבות שלנו״ אני יודע שהוא בעצם מתכוון למלחמות שלנו.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 13.10.2026)
