״דיגר״. טום קרוז חופר

ב״דיגר״, סרטו החדש של אלחנדרו גונסלס איניארירטו (״בירדמן״ ו״האיש שנולד מחדש״, שעל שניהם זכה באוסקר על בימוי), טום קרוז מגלם קריקטורה של איל נפט וולגרי וקפריזי בשם דיגר רוקוול, שמתעלם מאזהרות יועציו על כך שאסדות הקידוח שלו גורמות לנזק שיגרום לאסון אקולוגי עצום מימדים. האסון הזה אכן מגיע, ואיל הנפט רק מחפש את מי להאשים. והוא מוצא: כולם אשמים חוץ ממנו. מצד אחד, נשיא ארצות הברית (ג׳ון גודמן), ומצד שני הציבור כולו. יש כאן משל ברור על אנשים בעלי כוח, שררה והשפעה שזחיחותם לא רק מסכנת את חיינו, אלא כשהקטסטרופה אכן מגיעה הם מסרבים להודות באשמה. להפך, הם רק מחמירים את המצב. האמת היא שדי מדהים ש״דיגר״ הוא לא סרט ישראלי, מרוב שאפשר למצוא בו הקבלות לאסונות שקרו לנו כאן וההתחמקות של בכירי המדינה מהודאה באחריותם, אבל יש להניח שמדינות רבות יראו בסרט הזה – שאיכשהו מצליח להיות אקטואלי כאילו נכתב שלשום – משל לנעשה אצלם.

יש דבר נוסף שצריך להיאמר לגבי הסרט: התקציר הנ״ל הוא שקר גמור. זה לא תקציר הסרט. זה התקציר של החצי שעה הראשונה שלו. יוצרי הסרט ביקשו מהצופים בהקרנות המוקדמות לא לספר מה קורה בו בהמשך. אני מכבד את בקשתם, אבל מתרעם כלפיה, כי היא מונעת דיון אמיתי בסרט. בחצי השעה הראשונה ״דיגר״ הוא פארסה מופרזת ומוקצנת, אפילו מעט צעקנית, מצולמת בעדשות רחבות ובזוויות נמוכות, כאילו איניאריטו עורך כאן מחווה סגנונית ל״ברזיל״ של טרי גיליאם, על מציאות עתידנית דיסטופית שבה לחיי אדם אין ערך, על דמות בלתי נסבלת, ועל אסון מתגלגל שמוצג בסרט כמעט כמו רצף קומי של אירועים, שמיליוני אנשים מתים בו. הדבר המעניין בתגובות שייכתבו וייאמרו על ״דיגר״ מעתה והלאה יהיה לראות איך הקהל ידבר על הסרט במלואו. כרגע, זה קצת כמו לכתוב על ״וול-אי״ ולדבר רק על 35 הדקות המתרחשות על כדור הארץ הריק מאדם, ולא על השעה שמתרחשת בחללית שבה נמצאים בני האדם שברחו מכדור הארץ.

כי בתום המערכה הראשונה שלו, ״דיגר״ משתנה, ברגע עלילתי וקולנועי מאוד שנון, שבו הקהל זוקף בבת אחת את גבותיו ושואל, מי בקול ומי במחשבה ״וואט דה פאק קרה הרגע?״. ואז הסגנון והטון הראשוניים הופכים מוסברים ומנומקים, שאלות ששאלתם את עצמכם בתחילה – למה טום קרוז משחק ככה, למה זה מצולם ככה, למה זה מעוצב ככה – מקבלות מענה. מסרט מעט בנאלי על כסף, כוח, כבוד ואקולוגיה, הוא הופך לטקסט הרבה יותר מורכב ומחוכם. איניאריטו יצר כאן סאטירה חברתית כלכלית שהיא פארסה אנושית, במשהו שהוא מעין ״האזרח קיין״ למציאות עכשווית שבה עידון נחשב לחוסר טעם, ג׳נטלמניות נחשבת לחולשה ואילו וולגריות וצעקנות הפכו לשפת ההתנהלות העיקרית – במסדרונות הממשל ובהיכלי התעשייה. כשהוא מציג את ישיבת הקבינט של נשיא ארצות הברית המתכנס בחדר האוכל של דיגר, איניאריטו מכוון אותנו ל״דוקטור סטריינג׳לאב״ של קובריק, אלא שהפעם במקום לעסוק באיך הפסקנו לפחד והתחלנו לאהוב את פצצת האטום, הוא לוקח אותנו לכיוון האקולוגי – האופן שבו התעשייה הורסת את כדור הארץ, ובני האדם הופכים להיות שותפים פעילים בהרס הזה (אדם מקיי עשה דבר דומה עם ״אל תביטו למעלה״ שלו).

בימים הקרובים תקראו בביקורות וברשתות החברתיות ביקורות פחות אוהדות על הסרט, שיאשימו אותו בכך שהוא גחמני, קפריזי, שבע רצון מעצמו, בהמי ומוקצן כמעט עד כדי כיעור. השנונים שבהם יכנו את הסרט זה ״חופר״. אני מסכים עם רוב התיאורים האלה, אלא שבעוד אחרים יכתבו אותם לשלילה, אני מציין אותם לחיוב. כה נדיר למצוא סרט של במאי שמקבל קנבס ענק ושופך עליו חזון פוליטי, חברתי, כלכלי ואקולוגי עם עשייה קולנועית שיש בה הפרזה ועודפות אבל גם וירטואוזיות מרהיבה (הצלם, כרגיל, הוא עמנואל לובצקי, בעל שלושת האוסקרים, שצילם כאן בפורמו ויסטה–ויז׳ן בפילם, כמו הפורמט שבו צולם ״קרב רודף קרב״ של פול תומס אנדרסון). סצינת המפתח בסרט היא זו (שממנה מופיעה התמונה בראש הטקסט הזה) שבה דיגר/קרוז עומד מול פרלמנט גלובלי ומנסה להסביר איך קרה אסון כזה ומי אשם בו. זה נאום פיליבסטר שמוגש בשוט רצוף אחד של קרוב לעשר דקות, שבו קרוז טס בפול ספיד קדימה ויורק אש וגופרית לכל עבר ובמידה רבה מסכם שלא אילי הנפט אשמים במשברים אקולוגיים, אלא האזרחים הקטנים והרגילים שממשיכים להזדקק לנפט ואנרגיה לצורכי תחבורה, תאורה וחימום. ״זה לא אני, זה אתם״, אומר דיגר לקהל.

איניאריטו, שהתחיל כבמאי שעוסק בריאליזם בצד הכי מוקצן שלו וחסר רחמים שלו, עם ״אהבה נושכת״ ו״בבל״, מגיע כאן לקיצון השני – סרט סוריאליסטי, שהוא כמו בובת בבושקה של עלילות, חלום בתוך חלום, או סיוט בתוך סיוט. ביצירה מפוארת, מאתגרת ורבת שכבות, שלעיתים סותרות זו את זו, שמזכירה את האמביציה המטורפת של ״סינקדוכה ניו יורק״ של צ׳רלי קאופמן, איניריאטו לא מדבר באמת רק על פוליטיקה או אקולוגיה, אלא על אמנות, על בידור ועל אסקפיזם. לא על פוליטיקאים, אלא על כוכבי קולנוע כמו טום קרוז ועל הקהל שמעריץ אותם; לא על נבלים, אלא על הסרטים שהופכים נבלים לגיבורים; על כך שבמקום להציל את כדור אנחנו הולכים לקולנוע, או לתיאטרון. שם ספרו של חוקר התקשורת ניל פוסטמן יכול היה להיות הכותרת המדויקת ביותר מה שאיניאריטו רוצה להגיד בסרט הזה: אנחנו מבדרים את עצמנו למוות.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 30.9.2026)

ציוץ