"הפייבלמנים". קדיש יתום

דיברתי על "הפייבלמנים" בחצי הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

באוגוסט 2020 נפטר בשיבה טובה ארנולד, אביו של הבמאי סטיבן ספילברג. הוא היה בן 103. כמה שבועות לפני מותו הספיק ספילברג להראות לו את סרטו החדש, "סיפור הפרברים", מחוות אהבה ופיוס של בן לאביו, שביים גרסה חדשה לסרט שהאב כה אהב ושאליו לקח את בנו כשיצא לראשונה ב-1961, כשסטיבן היה בן 14. כזכור, יציאת "סיפור הפרברים" נדחתה לבסוף בשנה בגלל הקורונה, ולסרט הוצמדה בסוף ההקדשה "עבור אבא".

עוד לפני ש"סיפור הפרברים" יצא, וממש בסמוך לסופה של שנת האבל על אביו, ספילברג סיים לכתוב (יחד עם טוני קושנר) ולביים את "הפייבלמנים", במה שנראה כמו בולמוס של כתיבה ויצירה. אולי זה בגלל סגרי הקורונה, שפינו את לוחות הזמנים של ספילברג וקושנר (שכתב לפני כן לספילברג את "לינקולן", "מינכן" ו"סיפור הפרברים") ואולי כי יש דברים שמצטברים בבטן ואפשר סוף סוף להוציא אותם החוצה רק כשאבא שלך הולך לעולמו. וכך, לראשונה בקריירה בת יותר מ-50 שנה ו-30 סרטים, ספילברג עושה סרט שנראה כמו קדיש על אבא שלו, סרט שעוסק בסיפור האישי שלו באופן ישיר, ללא סמלים וללא מטאפורות. סטיבן שמואל ספילברג, שנולד בסינסינטי, עבר לניו ג'רזי, משם לאריזונה ומשם לקליפורניה – תחילה לצפונה ואז לדרומה – מספר סוף סוף את סיפורו של בן דמותו, שמקבל את השם האמצעי היהודי שלו, סמיואל (סם) פייבלמן ואת המסע שלו מערבה, כילד שמגלה את הקולנוע – את האימה ואת האשליה, ואת הכוח של היצירה לנצח את המציאות, או להרוס אותה.

זו לא משפחת ספילברג, אבל קרוב. זו משפחת פייבלמן. במקום שפיל (משחק והצגה בגרמנית, או פיץ' מכירות בסלנג יידיש) ספילברג וקושנר הפכו אותם למשפחה של סיפורים ואגדות (fable). פייבל, בהגיה קצת אחרת (feivel) היה שמו של העכבר בסרט האנימציה שספילברג הפיק, "פייבל והחלום האמריקאי", אחד הפרויקטים הראשונים בפילמוגרפיה שלו שעסקו בגורל העם היהודי, בגורל של הסבתות שלו – שברחו מאירופה והיגרו לאמריקה. פייבל הזה מגיע מהמילה הגרמנית לאור, קרן שמש קטנה. וכך, החיבור בין האור של Feivel ובין הסיפור של Fable מוליד את הקולנוע של סם פייבלמן. זהו סרט סמי-אוטוביוגרפי רק במובן הזה שלגיור קוראים סמי. כל השאר אוטוביוגרפי. 

את רוב הסיפורים בסרט מעריציו הוותיקים של מכירים היטב מראיונות שנתן או מהביוגרפיות שנכתבו עליו. כמו למשל האופן שהקולנוע נפל על סטיבן הקטן מהשמיים כרעם ביום בהיר באולם חשוך. הוא היה בן שש, והכל התחיל עם תאונה. זו הפעם הראשונה שבה הוריו לקחו אותו לסרט. זה היה ב-1952 בניו ג'רזי והסרט היה "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל בי דה–מיל (זוכה האוסקר של אותה שנה). ושם בקולנוע, על מסך גדול, סצינת תאונת הרכבת העצומה, הטראגית והמבהילה, הפחידה אותו. בחזרה בבית, כשכל השכונה מקושטת ומוארת בימים שאחרי חג המולד, רק ביתה של משפחת פייבלמן היהודית נותר חשוך. אבל כמה ימים אחר כך, סם מקבל לכבוד חג החנוכה את סט הרכבות שלו, ואיתו הוא מנסה לשחזר את סצינת ההתרסקות הזאת שוב ושוב, מנסה להבין איך יוצרים אשליה שתיראה כל כך אמיתית שזה מבהיל. וכך סם פייבלמן הפך לבמאי קולנוע. סטיבן ספילברג כבר הכניס את זכרון הילדות הזה גם ל"סופר 8", סרט המדע בדיוני הנוסטלגי שהוא הפיק עבור ג'יי.ג'יי אברמס, וגם לתחביב הרכבות של ריצ'רד דרייפוס ב"מפגשים מהסוג השלישי". כי זהו, בעצם, "הפייבלמנים": אינדקס מבואר ומוער לזכרונות הילדות והנעורים של ספילברג, שכולם הפכו במרוצת השנים לסצינות ומוטיבים מסרטיו. מהזכרון של צפייה בסרטים בארון שצמח ל"אי.טי" ועד לבריונות בתיכון שהפכו ל"סיפור הפרברים".

בתוך הפילמוגרפיה הזאת, לא היה מוטיב עקבי, עיקש וטעון יותר מזה של דמות האב הנעדר. סרטיו של ספילברג כמעט תמיד לקחו את האם כמובנת מאליה ואת האב כדמות שהיעדרה מניעה את המסע הרגשי של הגיבור. האב שעזב את הבית ושבר את ליבה של האם ב"אי.טי", האב שעוזב את המשפחה לחיפוש עצמי ולרדיפה אחר חלליות ב"מפגשים מהסוג השלישי", האב שצריך להגן על בנו ב"מלתעות", האב שמסרב להתבגר ב"הוק", האב ששובר את לב בנו ב"תפוס אותי אם תוכל", האב האבוד שחוזר מהיעדרות ארוכה ב"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", האב שרץ להציל את ילדיו ב"מלחמת העולמות". ספילברג לכאורה לא עשה סרט אוטוביוגרפי לפני כן, אבל אי אפשר היה להתעלם מהדבר שהכי עניין אותו, מהסיבה שלו לעשות סרטים: לתקשר עם אביו. וגם לנהל דיאלוג עם אבות ועם אבהות, בתחילה כילד שמרגיש נטוש, ובהמשך כאב שמנסה להיות שם עבור ילדיו שלו. סרטיו מלאים לא רק באבות נעדרים אלא גם בדמויות של אבות מחליפים: פיטר קויוטי ב"אי.טי", סם ניל ב"פארק היורה", טום הנקס ב"להציל את טוראי ריאן" ו"תפוס אותי אם תוכל". בסרטיו של ספילברג למנטור יש תפקיד לא פחות חשוב מאשר לאב – לתת לגיבור כתף, חיבוק והכוונה.

הוריו של ספילברג התגרשו כשהיה בן 20, אבל מערכת היחסים שלה החמיצה עוד קודם, וגרמה לנער לנטור לאביו ולנתק איתו קשר במשך 15 שנה. בגיל מאוחר יותר ספילברג התחיל לנסות לחדש את הקשר עם אביו, לחזר אחריו ואחר תשומת ליבו, וגם את זה הוא עשה באמצעות הסרטים: הנוכחות של מלחמת העולם השניה שבה לחם אביו ושאת סיפורי הקרבות שלו הוא שמע כילד, הזינו כמה מסרטיו הטלוויזיוניים הקצרים, הסדרות שהפיק וכמובן הביאו אותו ליצור את "להציל את טוראי ריאן". היוצר שמעולם לא עשה סרט אוטוביוגרפי לפני כן חייב את האוסקרים שלו להוריו: את "רשימת שינדלר" הוא עשה לזכר משפחתה של אמו שנרצחה בשואה, ואת "להציל את טוראי ריאן" הוא עשה לכבוד אביו. עכשיו שניהם עשויים להביא לספילברג את האוסקר הבא על "הפייבלמנים".

סרטיו של ספילברג תמיד הציגו תמונה חד משמעית: ניכר שהיוצר הגיע מבית מפורק של הורים גרושים, בית שבו האב עזב. נטש. נעלם. השאיר חור בחיי הילדים. ועכשיו מגיע "הפייבלמנים" ובפעם הראשונה ספילברג מספר את האמת הביוגרפית: זו האם שעזבה, לא האב. זה רק ממחיש את עוצמת הקשר של סטיבן עם אמו (בגילומה הנהדר של מישל וויליאמס) – האשה שהרשתה לו לחלום, לדמיין, להיות אמן. ולעומת זאת, האב (פול דאנו) שתמיד היה באופוזיציה לחלומות של בנו, לא תומך בהם ומאוכזב מהם. האב לא נטש פיזית, הוא פשוט לא היה שם נפשית ורגשית – לא עבור הבן ולא עבור אשתו. זה החור בלב של ספילברג שהוא ניסה לייצג ולמלא בעשרות דימויים ומטאפורות של אבות ותחליפי אבות, בסצינות של ארוחות ערב שקטות ומתוחות, בסרטים על ילדים אבודים ותחושת מצוקה ובדידות. אבל עכשיו ספילברג התייתם משני הוריו (אמו נפטרה ב-2017 בגיל 97) והוא סוף סוף יכול לדבר בגלוי מבלי לפגוע בהם, לבקראותם, לסגור חשבונות, אבל גם לתת קרדיט לדברים שהוא ירש מהם. מאביו – חריצות, משמעת וכושר המצאה, כמו גם יציבות ואחריות. כל החולשות שספילברג הנער ראה באביו – ובדמויות האב שיצר בסרטיו – הוא מציג ב"פייבלמנים" כיתרונות, בהפנמה מאוחרת – אולי אף מאוחרת מדי – על כך שהוא למעשה היה ההפך הגמור ממה שהוא חשב שהוא. וכך, "הפייבלמנים" הוא בו בזמן מכתב אהבה לרוח החופש והאמנות והרומנטיקה של אמו, אבל גם מכתב התנצלות לאביו, שסרטיו הקודמים לא תמיד עשו עמו חסד.

במאים רבים בוחרים לעסוק בסרט הראשון שלהם בילדות שלהם או בקולנוע. שני הנושאים שהביאו אותם להיות יוצרי קולנוע. אבל לא ספילברג – הוא צלל ישר לעולם ההוליוודי המסחרי, בסרטים על מרדפים, משאיות, כרישים, חלליות וחיזרים. אבל בפועל הוא תמיד דיבר על עצמו, אלא שלא תמיד ידענו לפענח את זה. "הפייבלמנים" הוא למעשה סרט הביכורים של ספילברג, הסרט שהוא היה אמור לביים ראשון.

*****

אחד הדברים הכי יפים ש"הפייבלמנים" עושה הוא הרימייקים שספילברג המבוגר עושה לסרטים הקצרים והחובבניים שספילברג הצעיר ביים עם חבריו באריזונה. לא את "Firelight", סרט המדע בדיוני שהוא ביים כנער, שהיווה את ההשראה ל"מפגשים מהסוג השלישי", אבל כן את סרט המלחמה "בריחה לשום מקום" שהוא יצר בהשראת אביו וסיפורי המלחמה שלו, ואת המערבון הראשון – ובינתיים גם האחרון – שהוא עשה.

בגיל 16 גילה ספילברג הצעיר את המערבונים בזכות "האיש שירה בליברטי ואלאנס" של ג'ון פורד. כמה שנים אחר כך הנער יפגוש את אותו ג'ון פורד (בגילומו של דיוויד לינץ' בסרט), כמו מפגש של חסיד עם אדמו"ר שנותן לו ברכה סתומה, אבל כזו שמוציאה את הבמאי הצעיר לדרכו עם הסכמת רבניו. את המפגש של ספילברג עם הבמאי המבוגר הוא תיאר בפירוט בסרט התיעודי של פיטר בוגדנוביץ' על פורד, והסצינה מופיעה בסרט כלשונה. האם זה באמת קרה? האם כל מה שספילברג זוכר הוא אכן האמת? ב"ליברטי ואלאנס" מופיע משפט מפתח להבנת הקולנוע האמריקאי. כשמתברר שדמותו של ג'יימס סטיוארט – שבנתה את כל הקריירה שלה על כך שהיא זו שחיסלה את השודד והרוצח ליברטי ואלאנס – למעשה לא באמת עשתה את זה, מסרב העיתונאי לפרסם את הווידוי שלו, וקורע את הראיון לגזרים. "כאן זה המערב", אומר העיתונאי, "כשהאגדה הופכת לאמת, הדפס את האגדה". זו האגדה לבית ספילברג, ה-fable שלו. ספילברג הוא יצרן האגדות של אמריקה, אבל בתוכן – מתברר – תמיד הסתתרה האמת, והיא היתה כואבת ומצלקת. ולכן, הוא הדפיס את האגדה.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 23.11.2022)

ציוץ