"פינוקיו של גיירמו דל טורו", ביקורת
"פינוקיו של גיירמו דל טורו". ויה דלרוזה באיטליה הפאשיסטית
עם כל הביקורת שנטפליקס חוטפת על ריבוי התכנים שלה, ועל העובדה שרוב הסרטים שעולים שם זניחים, צריך לזכור שהחברה הזאת היא גם מגשימת החלומות של הבמאים הגדולים. כל במאי שלא הצליח להשיג מימון לפרויקט החלומות הבלתי מסחרי שלו יודע שיש לו סיכוי לקבל אור ירוק מנטפליקס, שברגעים האלה חושבת על כך שיוקרה ודימוי חיובי (וכותרות עיתונים) שווים עבורה לא פחות ממספר צפיות. כך היה עם "האירי" של מרטין סקורסזי, וכך היה עם "רומא" של אלפונסו קוארון. ההצלחה של "רומא" – שזכה באוסקרים לצילום ולסרט הזר והיה מועמד מוביל לזכייה באוסקר לסרט הטוב ביותר – בוודאי שכנעה את נטפליקס להמשיך את שיתוף הפעולה הזה גם עם שני חבריו האחרים של קוארון לשלישיית האמיגוס המקסיקנית: וכך אלחנדרו גונסלס איניאריטו, שזכה באוסקרים על "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש", יעלה בקרוב בנטפליקס את סרטו האישי "בארדו" (שמוצג בימים אלה בקולנוע לב); וגיירמו דל טורו, שזכה באוסקר על "צורת המים", וכבר מנהל מערכת יחסים ענפה עם נטפליקס כמפיק, השיג מהם את תקציב הענק הבלתי הגיוני בעליל מבחינה מסחרית כדי ליצור סוף סוף את הסרט שחלם כל חייו ליצור: הגרסה הפרטית שלו ל"פינוקיו".
אחרי אלף ימי צילום, באנימציית סטופ–מושן העשויה מבובות אמיתיות, "פינוקיו של גיירמו דל טורו" הגיע בסוף השבוע לנטפליקס (גם בדיבוב לעברית), והוא יהיה ללא ספק מועמד לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הארוך, ואולי אף יזכה בה. בכל הקשור באנימציה ועיצוב הסרט אכן מרהיב; בכל הקשור בשימוש ביצירה מוכרת כדי לספר דרכה סיפור אישי, הוא אכן אמיץ; אבל השכתוב של גיירמו דל טורו את היצירה המקורית של קרלו קולודי חושף את הפגמים המקוריים שיש בסיפור הזה, ובאופן שבו הוא מועבר שוב ושוב לקולנוע.
"פינוקיו", ספרו של האיטלקי קרלו קולודי, איש טוסקנה, ראה אור לפני 140 שנה. והספר הזה זוכה לעדנה: בעשרים השנים האחרונות הופקו שש גרסאות שונות לספר, שלוש מהן בשלוש השנים האחרונות. רוברטו בניני ביים גרסה לפני 20 שנה, ומתיאו גארונה ביים גרסה קודרת ונפוליטנית לפני שלוש שנים. הפינוקיו של דל טורו מגיע למסכי הסטרימינג חודשים בודדים אחרי שדיסני+ העלו גרסה משלהם ל"פינוקיו", שהוא יותר רימייק לסרט האנימציה של דיסני מ-1940 מאשר עיבוד לספר. והאמת תיאמר: אף אחד מהסרטים האלה לא היה באמת טוב, אבל כל אחד מהם הציג נקודת מבט שונה של יוצרים בעלי שם, שקוראים את אותו סיפור, כל אחד מתוך תפיסת העולם האישית שלו.
"פינוקיו של גיירמו דל טורו" הוא למעשה סרט על מוות. דל טורו אמנם ממקם את עלילת הסרט באיטליה, ממש כמו במקור, אבל מעביר אותה לשלהי מלחמת העולם הראשונה, ומכניס לתוכה את העולם הדתי והתרבותי שעליו גדל במקסיקו, עולם קתולי, אפל ורדוף שדים שבו הגיהנום אורב למאמיניו. בדומה למה שעשה עם "הילדים של אף אחד" ו"המבוך של פן" ומלחמת האזרחים בספרד, "פינוקיו" שלו הוא סרט על ילד שמגלה את פחד המוות ומתמודד עם סופיותם של החיים. ג'פטו של דל טורו אינו יצרן בובות אלא נגד וחרש עץ שמתמחה, בין השאר, בבניית צלבים לכנסיה המקומית. כשבנו הקטן נהרג בהפצצה מהאוויר, ג'פטו שבור הלב בונה בובת עץ, שבכוח התפילה – ובאמצעות ביקור של הפיה הכחולה (בקולה של טילדה סווינטון) – קמה לחיים והופכת עבור ג'פטו לתחליף בן. מכאן, פינוקיו של דל טורו הופך למעשה למעין המפלצת של פרנקנשטיין, יצור שמעורר בעתה בקרב בני הכפר, שמגיעים עם לפידים וקלשונים כדי לשרוף את מה שנראה להם כיציר השטן. ג'ימיני קריקט (בקולו של יואן מגרגור), הוא עדיין הצרצר שמתפקד בתור הלב והמצפון של פינוקיו, אבל דל טורו שם לב שראשי התיבות של השם שלו – JC – זהים לראשי התיבות של שמו האנגלי של ישו הנוצרי, ומאותו רגע מסעם של פינוקיו והצרצר הופך ממסע התבגרות, לוויה דלרוזה של מרטיר נוצרי – כולל סצינת צליבה מפורשת של גיבור הסרט, והעלאתו למוקד.
אחת הבעיות בכל הגרסאות הקולנועיות של "פינוקיו" היא הדמות הראשית. מוולט דיסני ועד סטיבן ספילברג (שסרטו "AI" הוא פראפרזה על אותו סיפור), אצל כולם פינוקיו הוא ילד מלאכותי שקם לחיים ויוצא בתמימותו הגדולה אל העולם, רק כדי לגלות כמה העולם גדול, נורא ואכזר. אבל הדמות נותרת פסיבית, ילדותית, בכיינית וכמעט תמיד נורא מעצבנת. לכן, צדק רוברט זמקיס – שביים את גרסת הלייב אקשן של דיסני מוקדם יותר השנה – כשהפך את פינוקיו שלו למעין פורסט גאמפ קטן, שמסתובב בעולם ונחשף לכך שהמבוגרים עסוקים בניצול ורשע. במקרה של דל טורו, פינוקיו מתפתה לצד האפל של החיים כשהוא פוגש את בניטו מוסוליני ונחשף לקסם ולסכנה שבפאשיזם (גם כאן, הסרט מתחבר יפה לסרטיו הקודמים של דל טורו המציגים עולם של אימה וסיוט המתרחשים בספרד תחת שלטון הגנרל פרנקו).
דל טורו יוצר סרט היברידי – מצד אחד הוא אפל וקודר, מצד שני הוא גדוש שירים שהופכים אותו ליצירה המתאימה לכל המשפחה, בהנחה שזו משפחה מקסיקנית קתולית, שדימויי הכנסיות המופצצות והמפגש עם מלאך המוות מטיל עליהם מורא. בידיו של דל טורו "פינוקיו" הופך לסרט תנ"כי – כולל המפגש עם הלווייתן בשיאו – שהופך את המוות מאימה לגאולה. זהו סרט אנימציה מרהיב אבל מדכא ומייאש לצפייה, של יוצר יחודי, שרוב סרטיו מציגים עולם אפל ורע, שעדיף למות מאשר לחיות בו.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 11.12.2022)
