"אווטאר: דרכם של המים". טיטאניק, סרט מלחמה

דיברתי על "אווטאר: דרכם של המים" בתחילת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

ג'יימס קמרון היה שבוי על כוכב הלכת פנדורה ב-13 השנים האחרונות. אחד הבמאים הטובים, המצליחים, השאפתניים והגרנדיוזיים בכל הזמנים הבטיח ב-2009 לא פחות מארבעה סרטי המשך ל"אווטאר", ששומר מאז על תואר הסרט הקופתי בכל הזמנים בעולם. האיש עם האוסקרים על "טיטאניק" (הסרט ש"אווטאר" הדיח מראש רשימת שוברי הקופות בכל הזמנים) ומי שחתום על כמה מסרטי האקשן הגדולים בכל הזמנים, וגם סרטי ההמשך הטובים בכל הזמנים ("שובו של הנוסע השמיני" ו"שליחות קטלנית 2") למעשה העביר את כל חייו ליצירה הזאת. לקח לו 12 שנה לעבור מ"טיטאניק" ל"אווטאר", ועכשיו עוד 13 שנה. 25 שנה על שני סרטים, שיהפכו לשלושה בעוד שנתיים. אם הסרטים יצליחו, קמרון מבטיח להמשיך להוציא סרטים בסדרה כל שנתיים, עד ל"אווטאר 5", שאת התסריט שלו הוא הגיש למנהלי דיסני לא מזמן. בגיל 68, המשמעות של זה היא שכמו גיבור הסרט, גם קמרון עומד לסיים את חייו על כוכב הלכת פנדורה.

הרבה דברים השתנו ב-13 השנים מאז "אווטאר". כך, למשל, החזון של קמרון, שכל הקולנוע יעבור לתלת מימד בעקבות הסרט שלו, החזיק מעמד שלוש–ארבע שנים – ואמנם הניב יצירות תלת מימד יפהפיות כמו "חיי פיי" ו"הוגו", אבל לבסוף דעך ונעלם (תודה לאל – ב-13 השנים האלה הפכתי לחובש משקפיים, כי גם הראייה שלי הלכה ודעכה – בעיקר בעין שמאל – כך שחוויית התלת מימד פחות אפקטיבית עבורי כיום); ב-13 השנים האלה, לתוך הוואקום שהשאיר אחריו קמרון, נכנס היקום הקולנועי של מארוול שהשתלט על הקולנוע המסחרי וסרטי "הנוקמים" הדיחו לרגע את "אווטאר" ממקומו בפסגת שוברי הקופות; דיסני קנתה את אולפני פוקס, שהפיקו את "אווטאר", ולמזלו של קמרון גילו תמיכה מרשימה בפרויקט הבלתי-נגמר הזה (קמרון יצר עבור דיסני מתחמים בהשראת "אווטאר" בדיסניוורלד בפלורידה, כך שהזיווג הזה מושלם); ג'יימס הורנר, המלחין שעזר להפוך את "טיטאניק" ואת "אווטאר" לסרטים מלהיבים ובלתי נשכחים גם מבחינה מוזיקלית נהרג בהתרסקות מטוס ב-2015 והשאיר את קמרון ללא פרטנר מוזיקלי; ואולמות האיימקס, שלא היו קיימים בארץ ב-2009, הוקמו מאז ובזכותם ניתן לחוות את "אווטאר 2" בצורה האופטימלית והאימרסיבית ביותר.

וקרה עוד דבר ב-13 השנים האלה: זואי סלדנה וסם וורתינגטון, כוכבי הסרט, הפכו להורים – כל אחד מהם בנפרד. וזה מה שקרה גם לדמויות שלהם בסרט. ג'ייק סולי ונייטרי, שסיפור ההיכרות וההתאהבות שלהם הוא המנוע הרגשי של "אווטאר", מגיעים לסרט ההמשך – שעלילתו מתרחשת גם כ-13 שנה אחרי הסרט הראשון – כשהם הורים לארבעה (קמרון הוא אב לחמישה ילדים). הפעם ילדיהם יהיו לב הסיפור. "העובדה שזואי וסם הפכו להורים היתה השראה עבורי", סיפר קמרון בשבוע שעבר במסיבת עיתונאים וירטואלית שהועברה בזום מלונדון, "רציתי להיכנס לדינמיקה המשפחתית, ולבדוק גם איך העולם הזה נראה מנקודת מבטם של הילדים".

"ברגע שנהייתי אמא, הפחד נכנס לחיי", סיפרה סלדנה. "כאמא, אני מדמיינת תחרישים נוראיים וחיה מפחד מתמיד לאבד את היקר לי".

"כשיש ילדים לומדים לפחד", ממשיך אותה קמרון. "בסרט הראשון הדמות של סם קופצת ממטוס ללא מצנח ומנתרת על המפלצת הכי גדולה על הכוכב. האם הדמות היתה עושה את זה כאבא לארבעה? נראה לי שלא".

הפסקה לטובת תזכורת: וורתינגטון גילם בסרט הראשון את דמותו של ג'ייק, חייל מארינס משוחרר ומשותק ברגליו שמגיע כחלק מצבא שכירי חרב וחוקרים לכוכב הלכת פנדורה, מתוך מטרה לחצוב ממנו מחצבים שיעזרו להציל את כדור הארץ הגוסס, שמשאבי האנרגיה שלו הידלדלו. ג'ייק הוא אחד מקבוצה של חוקרים שחיברו את התודעה שלהם לתוך גופם של בני שבט הנא'בי, בניסיון לפייס את האוכלוסיה הילידית של פנדורה ובתקווה שתקבל באהדה את בואו של הפולש הלבן והחמוש. אבל בעודו בתוך הגוף של בני שבט הנא'בי – עם קומתם הגבוהה, עורם הכחול, והזנב שלהם שהוא כמו כבל USB שמעביר נשמות ואנרגיות – הוא מבין שהוא מעדיף לערוק, ולהילחם לצידם כדי לגרש את הפולשים מכדור הארץ. וכך, בגרסה מחודשת, חוצנית ועתידנית לסיפור כיבוש אמריקה, אצל קמרון האינדיאנים מצליחים לגרש את החלוצים האנגלים ולהציל את הכוכב שלהם מביזה של מחצבים ומשאבים. במהלך הקרב הסופי בסרט הראשון מתה דמותה של גרייס (סיגורני וויבר), ואילו ג'ייק מצליח להתאחות סופית עם האווטאר שלו ולהפוך לנא'בי שלם, והוא ונייטרי מתאחדים באהבתם.

סרט ההמשך מתחיל שנים אחר כך, כשלזוג יש שלושה ילדים ביולוגיים ועוד ילדה מאומצת בשם קירי (שגם אותה מגלמת סיגורני וויבר). קירי היא בתה של גרייס, וקמרון – שמניח את יסודות הדרמה של הסרט בשילוב בין ארכנות מייגעת וגם קצרנות מפתיעה – מגדיר את הנקודה הזאת – שבה גרייס המתה, שגופת האווטאר שלה עדיין בשימור קריוגני מאז, הצליחה להרות וללדת אחרי מותה כ"נס ומיסתורין שאיש לא מבין איך הוא קרה". אכן ככה. נס תסריטאי, עד שיוסבר אחרת אולי באחד מסרטי ההמשך. אבל קירי הזאת היא בעלת כוחות מפתיעים בחיבור שלה עם האם הגדולה, הרוח המיסטית שמחברת בין כל היצורים של פנדורה, והיכולת שלה לשלוט בטבע שסביבה.

כשלפנדורה חוזרים הפולשים מכדור הארץ – הפעם כדי להכין את הקרקע להפוך את הכוכב לקולוניה של פליטי כדור הארץ, שהפך למקום שבלתי אפשרי לחיות עליו – בני הנא'בי בראשות ג'ייק מקבלים את פניהם כשהם חמושים ומאורגנים. יש להם איש מארינס לשעבר כמפקד, ושפע נשק שבני האדם השאירו מאחריהם בפעם הקודמת.

את תפקיד הנבלים מגלמים כעת קבוצת לוחמים שנהרגו בסרט הראשון אבל שתודעתם הושתלה בתוך גופי נא'בי שגדלו באמצעות שיבוט, והם מגיעים עם משימה: לחסל את ג'ייק. וכך לנקום בו על עריקתו וגם לחסל את הרזיסנטנס שהוא עומד בראשו. כדי להגן על השבט שלו ועל משפחתו, ג'ייק והמשפחה עוברים לכפר אחר, לשבט אחר, בחיפוש אחר עיר מקלט. השבט הזה – שנוצר בהשראת המאורים, ילידי ניו זילנד (שם חי כיום קמרון) – חי בסמוך למים, והמים הם מקור החיים וגם המסתור שלהם.

וכך, אחרי שעה של סרט, עם הגעתם של ג'ייק, נייטרי וארבעת ילדיהם לעולם המים של פנדורה מביא קמרון את החזון האמיתי שלו ויוצר סרט עם כל מה שהוא אוהב: עולם תת מימי ועיסוק בהורות ובהריון.

קמרון ברא דמויות נשיות חזקות עוד מסרטיו הראשונים – מריפלי ב"שובו של הנוסע השמיני" לשרה קונור בסרטי "שליחות קטלנית" ועד רוז ב"טיטאניק". ומוטיבים של הריון ולידה חזרו בלא מעט מסרטיו. קמרון הוא גם צולל מושבע, איש שחקר העולמות התת מימיים מעסיק אותו (ובהשראתו יצר את "המצולות", "טיטאניק" וכמה סרטי תעודה תת מימיים). "אווטאר: דרכם של המים" הוא אמנם סרט שכולו אפקטים דיגיטליים בסביבות וירטואליות, אבל את הצילומים התת מימיים קמרון התעקש לעשות באמת מתחת למים, ולשם כך הוא דרש משחקניו – ובראשם סיגורני וויבר וקייט ווינסלט – ללמוד צלילה חופשית, היכולת לצלול לדקות ארוכות מתחת למים ללא בלוני חמצן. וויבר, מתברר, הצליחה להישאר עם נשימה עצורה מתחת למים למשך שש דקות, אבל ווינסלט התגלתה כמוצלחת במיוחד: "באחד האימונים שלי, כשיצאתי מהמים, הייתי בטוחה שאני מתה, ואז ראיתי את שעון העצר – 7:13 דקות. אני מבקשת שמישהו יברר כמה זמן טום קרוז החזיק את הנשימה שלו מתחת למים ב'משימה בלתי אפשרית 5' כי אני חושבת שאני שברתי את השיא שלו".

"את מאוד תחרותית", ענה לה קמרון. (היא, אגב, צודקת).

"אווטאר" הראשון הכניס כמעט שלושה מיליארד דולר. 75 מיליון מתוכם התווספו לחשבון השנה, כשהסרט המקורי יצא מחדש לבתי הקולנוע לפרק זמן מוגבל, כדי לאפשר לקהל שלא ראה אותו – או לאלה שראו ושכחו – להתעדכן בעלילה רגע לפני הגעת סרט ההמשך. הסכום הזה לכאורה לבדו מחייב סרט המשך. אבל קמרון לא מסכים שסרט המשך ל"אווטאר" היה דבר בלתי נמנע: "תראו את 'אי.טי', למשל, הוא גם היה הסרט הקופתי בכל הזמנים בזמנו, וספילברג מעולם לא עשה לו סרט המשך. אני רציתי ליצור סרטי המשך ל'אווטאר' ברגע שהבנתי שיש לי את הסיפור לספר ושיש לי את הצוות – של הטכנאים והשחקנים, שהפכו למשפחה שלי – שמאפשר לי להגשים אותו". את השנים שעברו מאז הוא העביר בכתיבה אינטנסיבית: וורתינגטון סיפר שקמרון נתן לשחקנים תסריט שלם של סרט לא קיים שמתאר את כל מה שקרה לדמויות בין שני הסרטים. ובראיון אחר, שותפיו של קמרון לתסריט סיפרו שהוא שלח להם מסמך בן 800 עמודים, שמפרט את כל תולדות פנדורה, הנא'בי והאפשרויות העלילתיות שיש ביקום הקולנועי הזה (שבסרט האחרון, אם הוא אכן יתממש, יביא את העלילה אל כדור הארץ).

ב-13 השנים שחלפו מאז "אווטאר" הסרט הלך והצטמק בתודעה. הקהל האנין פיתח כלפיו ציניות, וההתעקשות של קמרון לעשות עוד ועוד סרטי המשך, שרק הלכו והתעכבו, יצרו תחושה של חוסר רצינות. אבל אל תהמרו נגד קמרון. התקשורת אוהבת להיות צינית כלפיו – הוא מצליח מדי, אמביציוזי מדי, גרנדיוזי מדי – אבל האמת היא שקמרון הוא כרגע נציג אחרון של הוליווד האמיתית. הוליווד שנותנת את הקנווס הכי גדול לאמנים שמביאים אליו את החזון הכי אישי ופרטי שלהם, שבוראים עולם שלם והם לא סתם ביצועיסטים מוכשרים של עולמות ותכנים קיימים. הז'אנרים השתנו עם השנים, אבל קמרון לשנות ה-2000 הוא מה שוויליאם וויילר ודיוויד לין היו לשנות החמישים והשישים, עם סרטים כמו "בן חור", "לורנס איש ערב" ו"הגשר על הנהר קוואי". אלה האנשים שידעו איך למקסם את הקולנוע על מסך גדול, והם היו הסיבה לכך שהקהל עמד בתור בקור ובגשם כדי לראות סרט. זה בדיוק מה שקרה בכל העולם – כולל ישראל – עם "אווטאר" הראשון. השאלה שכל תעשיית הקולנוע שואלת את עצמה כרגע היא האם זה יכול לקרות שוב, האם העובדה שכבר אין תורים מחוץ לבתי הקולנוע היא בגלל הסרטים או בגלל הקהל. "אווטאר" הראשון מכר בארץ מיליון כרטיסים, דבר שלא קרה שנית עד "לשחרר את שולי". האם "אווטאר: דרכם של המים" יצליח להתקרב לזה? האמת, אפילו חצי מזה יהיה נתון מדהים. 

ובחזרה לסרט: אמנם, בשעתיים הראשונות יש לא מעט רגעים שבהם הסרט מדשדש ושוחה נגד הזרם, מקומות עלילתיים שגרמו לי לתהות "לאן אתה הולך עם זה, ג'יימס?". אבל ג'יימס קמרון, בסופו של דבר, הוא במאי סרטי מלחמה. זה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. ברגע שהוא מבסס מולנו מי נגד מי ואיפה זה קורה, מגיעה השעה האחרונה – שבה ילידי פנדורה נלחמים פעם נוספת בפולשים מכדור הארץ – והיא מהגרנדיוזיות, והמרהיבות והמלהיבות שקמרון אי פעם ביים. סיקוונס מלחמה דינמי, ענק מימדים, המתרחש כולו במים, כאילו מדובר ב"טיטאניק: סרט מלחמה". כל מה שקמרון למד לעשות בקריירה שלו מתנקז לרגעים האלה שהם לא סתם כמו מתקן רב אדרנלין בלונה פארק, אלא הוא גם מצליח למתוח ולרתק במעקב אחר הדמויות והתקווה שייצאו מכל זה בחיים. קמרון לוקח את עלילת "שובו של הנוסע השמיני" והופך אותה על גבה: הפעם בני האדם הם המפלצות שפולשות לכוכב לכת של חיזרים. ואנחנו? אנחנו בצד של החיזרים.

(ולא מעט ממה שהיה לי להגיד על "אווטאר" הראשון רלוונטי גם לסרט השני. קראו כאן)

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב"כלכליסט", 14.12.2022)

ציוץ