"בארדו". בין "שמונה וחצי" ל"מראה"

דיברתי על "בארדו" של אלחנדרו גונסלס איניאריטו בחלק הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

איזה סרט יפה. משונה, מאתגר, חידתי, אבל יפהפה. סרטו השביעי של אלחנדרו גונסלס איניאריטו ("בירדמן"), והראשון שלו מאז "האיש שנולד מחדש" מלפני שבע שנים הוא יצירה אישית, אוטוביוגרפית, סוריאליסטית ואסוציאטיבית, מסע בן שעתיים וחצי במוחו, תודעתו, זכרונותיו והזיותיו של עיתונאי וקולנוען מקסיקני שחי באמריקה – עם ביוגרפיה דומה להפליא לזו של איניאריטו עצמו – שעומד לקבל פרס חשוב על עבודתו, ובימים שלפני הענקת הפרס התודעה שלו מתנפצת לרסיסים (ההסבר לרצף המחשבות והחלומות הזה מגיע ב-20 הדקות האחרונות של הסרט). זה סרט של יוצר אכול ספקות ושטוף רגשות אשמה על הצלחתו. במה שנראה כמו קוקטייל בין "שמונה וחצי", "לה דולצ'ה ויטה", "כל הג'אז הזה" ו"יפה לנצח" (וגם קצת מסרטיו של הבמאי הפלסטיני–הנצרתי איליה סולימאן, אני די בטוח שזיהיתי כמה מחוות) איניאריטו והצלם הצרפתי–איראני דריוס חונדג'י ("שבעה חטאים", "דליקטסן") יוצרים רצף תודעה המכיל כמה מהמוטיבים הצורניים שמאפיינים את סרטיו האחרונים של איניאריטו: שוטים ארוכים, מפותלים, לולייניים, מצולמים בעדשה רחבה, מזווית נמוכה, בתנועה מהירה קדימה, שמעבירה את הגיבור במצמוץ עין בין עבר, הווה ועתיד. הוא נזכר במשפחתו – הוריו, אשתו וילדיו – ובא חשבון עם מבקריו. הוא מתקשה להחליט איפה הבית שלו – מקסיקו או ארצות הברית – ויוצא למסע פנימי לגילוי מחדש של מולדתו, מהכיבוש הספרדי של קורטז ועד מלחמת ארה"ב–מקסיקו מ-1846 – ומחפש את היופי שבכיעור שלה.

כמו "רומא" של חברו אלפונסו קוארון, גם איניאריטו וארבעת פרסי האוסקרים שלו (הוא זכה שנתיים רצוף באוסקר על הבימוי של "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש") היו זקוקים לכסף של נטפליקס כדי ליצור סרט דובר ספרדית שיהיה כה אישי (זה בסף הכל סרטו השלישי של איניאריטו בספרדית), ללא כוכבים ולא מנסה להיות קומוניקטיבי. במינימום שלו, זה פשוט רצף יפהפה של שוטים ופריימים – אין רגע בסרט הזה שאינו עוצר נשימה ביופיו ובעוצמת הדימויים שלו – וכשמשקיעים בו מעט ריכוז ותשומת לב, זה פורטרט שובר לב (וגם שובה לב) של יוצר כביר, שמעיד על עצמו שהוא משותק מאימה ומפחד. לכן, עם כל ההשוואות הברורות מאליהן ל"שמונה וחצי" של פליני או ל"תותי בר" של ברגמן, הסרט שנראה שהיווה השראה עיקרית על איניריאטו כאן הוא "מראה" של טרקובסקי, במאי שסרטיו האחרונים של איניריטו הרבו לצטט את דימוייו. "בארדו" הוא הסרט השלישי ברציפות שמציג דמות מרחפת באוויר, וכמו "מראה" הוא מסע לתוך הביוגרפיה האישית שלו וההיסטוריה של המקום ממנו הוא בא.

"הסרט שלך הוא יומרני, הוא פנטזיונרי וחסר פואנטה", אומר עיתונאי מקסיקני לגיבור הסרט (בגילומו של דניאל חימנז קאצ'ו), במה שנשמע כמו הקול הפנימי של איניאריטו עצמו, שחושף בסרט צד מלא לבטים, אבל כזה שנתפס על ידי קרוביו כהיבריס, או פינוק פריווילגי של יוצר מצליח, שפונק על ידי הממסד ההוליוודי. בסצינה אחרת אותו עיתונאי מנסה לערער את בטחונו של הגיבור, שמא הפרס שהוא עתיד לקבל לא קשור לאיכות עבודתו, אלא רק נועד למירוק המצפון של התקשורת האמריקאית: "חלק מעמיתינו אומרים שהליברלים האמריקנים מנצלים אותך", הוא אומר לו בשידור חי בטלוויזיה, "ושמטרת הפרס היא לפייס את המצפון שלהם על מתקפות הימין שלהם נגד ארצנו. ושהם נותנים לך את הפרס כדי לרצות קהילה שמלאה במקסיקנים בלוס אנג'לס". זה הקול בראשו של איניאריטו שתוהה האם הוא קיבל את האוסקרים שלו כי הוא במאי טוב, או כי הוא במקרה התאים לאג'נדה פוליטית שהולבשה עליו. דווקא כשאיניאריטו הפסיק להיות יוצר פוליטי, הממסד האמריקאי חיבק אותו.

בעשרים שנות קריירה קולנועית איניאריטו, ללא ספק, למד לדבר אמריקאית. הוא התחיל כיוצר מקסיקני שפוזל לעבר אירופה עם שלושת סרטיו הראשונים – שזכו לכינוי "טרילוגיית המוות". הם אמנם היו וירטואוזיים, אבל הם היו אלימים, פיזית ורגשית, והיו מפרכים לצפייה מרוב יגון וחיספוס. "בבל", הסרט הראשון ששם אותו על כוונת האוסקרים, הכין את הקרקע לדאבל–פיצ'ר הבא שלו, הצירוף המפתיע של "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש", סרטים עם טון קולנועי שונה לחלוטין, לא מעט בזכות שיתוף הפעולה שלו עם הצלם עמנואל לובצקי, שהעניק למצלמתו כנפיים. אלה הסרטים שבהם איניאריטו נכנס פנימה, אל החלומות של גיבוריו ואל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה. איניאריטו המחוספס התעדן והפך לפיוטי, כזה שמספר את סיפור תולדות היבשת האמריקאית כשהוא מאמץ לסרטיו איקונוגרפיה שמגיעה מהסרטים הרוסיים של אנדריי טרקובסקי. "בארדו" הוא הקצנה של המהלך הזה, והוא מעין יצירה אחות ל"בירדמן": שניהם סרטים על אמנים ויוצרים, שמציגים את תקתוק השעון שסופר את השניות לאחור בחייו ובקריירה של מי שחש שהכל עוד רגע עומד להגיע לסיומו. שלושת סרטיו האחרונים של איניאריטו הכילו כולם דימוי זהה – דמות שמרפחת באוויר, מתנתקת מכוח הכבידה, ומתרוממת מעלה, בכוח הדמיונות והחלומות. איניאריטו התחיל את דרכו כקן לואץ' מקסיקני וכעת הוא הפך לטרנס מאליק – משורר של יצירה ותודעה, ובורא דימויים מרהיבים של התמוטטות נפשית.

גיבור הסרט הוא אדם מצליח שהצלחתו מייצרת אצלו רגשות אשמה – על כך שנטש את מולדתו, על כך שאולי הצליח יותר מדי – ורגשות האשמה האלה יוצרים אצלו רגשות אשמה נוספים, על כך שהוא בכלל מעז לסבול בהיותו כה מצליח. וכל זה מוגש בתוך יצירה מפוארת של רגעים, שמציגים ככל הנראה את ההשראה לסצינות שהוא יצר בסרטיו הקודמים. סיכום של קריירה של במאי בן 59, בשיא כוחו, שלא רוצה ליצור יותר, שמרגיש משותק מהצלחה, אבל שאין ספק שעוד ימשיך לביים יצירות מופת מאתגרות ויפהפיות גם בעתיד. ולסבול מהן.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 21.12.2022) 

ציוץ