"מילה שלה". כל נשות הנשיא

דיברתי על "מילה שלה" בחצי השני של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

זו היתה חופשה בחו"ל, בלי מחשב, בלי עבודה, באחד מאותם בתי מלון שעל ידית הדלת תולים גיליון של "הניו יורק טיימס". ובאותו בוקר, לפני בדיוק חמש שנים, העמוד הראשון של "הניו יורק טיימס", מתחת לקיפול, פוצץ את פרשת הארווי וויינסטין. זה מאותם רגעים שבהם – אם העבודה שלך קשורה בנקודת המפגש שבין קולנוע ותקשורת – אתה אמור לזכור בדיוק איפה היית, כשהצואה פגעה במאוורר. זה היה רגע שבו, העיתון בידיי, הבנתי את מה שכל העולם הבין: אחד מגורדי השחקים הגדולים – ומתברר שגם אחד המטונפים – בהוליווד, הרגע קרס. העיתון זה שמור אצלי עד היום, היה לי ברור מיד שאני מחזיק ביד פיסת היסטוריה.

חמש שנים אחר כך מגיע "מילה שלה", הסרט על הסיפור שמאחורי הסיפור. ממש כמו "כל אנשי הנשיא", שמהווה השראה מובהקת לסרט (ויצא שלוש שנים אחרי פרסום הכתבה שהפילה לבסוף את הנשיא ניקסון), גם כאן הסרט מבוסס על הספר שכתבו העיתונאיות שחקרו את הפרשה. אבל בעוד הספר מרחיב את הכתבה המקורית ומעניק לה רקע, קונטקסט ועוד מידע שנחשף מאוחר יותר – אחרי שהכתבה הזאת הולידה את תנועת #מי–טו, והכניסה את וויינסטין לכלא ל-23 שנים – הסרט מתמקד במשימה של שתי העיתונאיות, ג'ודי קנטור (זואי קזאן) ומייגן טוהי (קארי מוליגן), לשכנע את קורבנותיו של וויינסטין להתראיין בשמן ולחשוף את מה שהוא עשה להם, ואגב כך לחשוף את מנגנון ההשתקה עתיר הממון, שאיפשר לוויינסטין להמשיך לתקוף, להטריד, להשפיל ולאנוס נשים במשך שלושה עשורים.

באחת הסצינות בסרט, ברקע השוט, רואים שעל שולחנה של מייגן טוהי מונח הספר "Down and Dirty Pictures" שכתב פיטר ביסקינד ב-2004, על מיראמקס וצמיחת הקולנוע האמריקאי העצמאי. זה פרט מידע קטן, אגבי וחולף, אבל שמוכיח את העין היפה לפרטים שיש בסרט הזה. ספרו המצוין של ביסקינד מכיל אינספור סיפורים ואנקדוטות מעוררות פלצות על התנהגותו האלימה, הבריונית והרעילה של וויינסטיין. אין שם זכר לאונס, ואף אחד מהאירועים לא נשמע פלילי, והטון של ביסקינד הוא כזה של סיפורי מורשת קרב ופולקלור – תראו מה הבמאים המסכנים היו צריכים להתמודד איתו כדי להפוך לאנשים הכי מפורסמים, עשירים ומצליחים בעולם. אבל בדיעבד, הספר הזה הוא מוצג מפליל שישב שנים מתחת לאפינו ולא טרחנו לשים לב. האגדות סביב וויינסטין לאורך כל השנים היו של בהמת אדם אלימה וגסה, שרודה ומתעללת בכל מי שתחתיה, אבל בעלת העין והיכולת לקחת סרט קטן ואיכותי ולהפוך אותו לאירוע עולמי ואת יוצריו לכוכבי–על. עבור רבים בהוליווד זה היה סחר חליפין שהם הסכימו לו ושתקו לגביו. אבל למקרא הספר הזה, ועשרות כתבות אחרות, שתמיד נוסחו בטון משועשע על גינוניו האקסצנטריים של המפיק המשוגע והגאון, אף אחד לא עצר לתהות: רגע, אם לאיש אין קווים אדומים, איפה כל אלה שהוא רמס אותם ולא יצא להם מזה כלום מלבד טראומה? וזה מה שקנטור וטוהי יצאו לחשוף. הסרט מציג את הקונטקסט: דונלד טראמפ נבחר לנשיא, למרות דיווחים (בין השאר של טוהי עצמה) על סדרת תקיפות מיניות. ביל אוריילי מקבל גיבוי ממערכת פוקס ניוז על שנים של הטרדות מיניות, ומפוטר מהרשת רק אחרי שהמפרסמים מאיימים להחרים אותה. לתקשורת יש את הכוח לחשוף, אבל לא תמיד היא מצליחה לשנות את המציאות. כך שהאתגר מול תחקיר וויינסטין הוא כפול: האם הן יצליחו להביא עדויות וראיות, שהן מעבר לשמועות? והאם בכלל יש בזה טעם? האם משהו ישתנה, או שאת הוויינסטינים והטראמפים של העולם אי אפשר להפיל, הם חזקים מדי ומועילים מדי לקבוצות גדולות של אנשים שיעדיפו להגן עליהם כדי להרוויח מהם.

את "מילה שלה" ביימה הבמאית הגרמנית מריה שרדר, שסרטה הקודם, "הגבר המושלם שלך", עדין מציג באולמות הקולנוע בארץ. מי שהתחילה את דרכה כשחקנית ועברה לבימוי עם העיבוד לספרה של צרויה שלו, "חיי אהבה", שצולם בישראל, וזכתה להצלחה עם המיני–סדרה של נטפליקס "מורדת" (שהפכה את שירה האס לכוכבת בינלאומית), הוזמנה ככל הנראה לקבל לידיה את הסרט ההוליוודי הראשון שלה כי הוא מכיל אלמנטים שאיפיינו את סרטיה הקודמים: גיבורות שלא מוכנות לשחק את המשחק שהכתיבו הגברים, ואשה יהודיה דתיה, שהתחקיר שלה חושף גם קשר שתיקה פנים–יהודי, שטעטלי כמעט, שבו עיתונאים, מפיקים ועורכי דין יהודיים נקראים לצופף שורות ולהגן על "אחד משלנו".

זהו אמנם לא "כל אנשי הנשיא" – שגם 46 שנה אחרי צאתו נותר ספינת הדגל המופתית של סרטי העיתונאות החוקרת – ואפילו לא "העיתון" של ספילברג. אבל למרות נפילת מתח באיזורי האמצע, שרדר בונה סיפור אינטליגנטי וחד עין לפרטים ופרטי פרטים שמתאר יפה את עבודת מערכת העיתון, עם דגש על עבודת הצוות, שלעיתים נראית סיזיפית ולעיתים נדמית קטנונית, אבל מדי פעם היא יכולה לטלטל את העולם, לגרום לנו לראות את המציאות אחרת ולהביא לשינוי אמיתי. דווקא העובדה שהסרט נטול הירואיזם, אלא פשוט מתאר עבודה נוקדנית – ועוד כזאת שנמצאת באופן תדיר במתח מול היותן של הגיבורות אמהות עייפות ומלאות רגשות אשמה מול תפקידן המשפחתי – הופכת אותו לסרט שמציג יפה עולם נשי מורכב, על דמויות שמנסות לסלול לעצמן מקום, בעולם שמנוהל על ידי חליפות, עניבות ומכוניות יוקרה. שרדר יוצרת סרט עלילתי שמשתמש בכלים מהעולם הדוקומנטרי. וכך, למשל, אשלי ג'אד, מראשונות המתלוננות נגד וויינסטין, מופיעה כאן בתפקיד עצמה, הקלטותיו המפלילות של וויינסטין מומשעות במלואן (הן נחפשו דווקא על ידי רונן פארו, שעבד על תחקיר מקביל ל"ניו יורקר"); וגם מערכת "הניו יורק טיימס", עם העיצוב האדום של רנזו פיאנו, מופיעה כאן בתפקיד עצמה, והופכת לדמות בזכות עצמה, עם חלליה רחבי הידיים, וקירות הזכוכית שלה, לתוכה משליכים אבנים מטאפוריות מהחוץ. התוצאה היא מותחן שמעיד על עצמו בכל רגע "אמת דיברתי", ושמנציח רגע נדיר בחיי התקשורת, העיתון והכתבים: הרגע שבו עיתון יורד לדפוס ומשנה את העולם. סרט חובה.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 10.11.2022)

ציוץ